סיפורים

"מה שלא לומדים בדרך הנעימה, לומדים בדרך המביכה", חייכתי במבט מנצח. "זה קל מאוד, עונש קטן ונמשיך הלאה. בסוף תדעי להתנהג ולכבד את האדון שלך."

בכל פעם שעלה בי הספק שמא אין הוא נהנה להיות לי לאדון, הוא שב וענה שאלמלא נהנה לא היה עושה דבר, ואולם נדמה כי החשדות שלי לא היו פרי נוסף של פחדיי, בלילות האחרונים משהו השתנה...

בערך שנה שהוא מתקשר אליה ומציק לה, אבל לא מספיק כדי להגיש תלונה במשטרה... אבל בחודש האחרון הוא הגזים! הוא לא מבין שהיא לא רוצה אותו?

רק כשאנחנו עומדים מול הפחדים הכי גדולים של עצמנו, אנחנו מבינים כמה כוח יש לנו באמת...

"מיסטר Y הוא אדון אכזר. היא לא יודעת כלום. היא פוחדת. מאוד."
"מיס O רוצה רוך ונעימות או אכזריות ופחד?"

כששילם את החשבון היה כבר אחת-עשרה. והנשיקה הראשונה (!) שלנו הייתה בחניה, שם השעין אותי כנגד הרכב, יותר נושך ממנשק...

יש רגעים באהבה שהייאוש טורף בך. הרצון הזה להתחבר עושה בך שמות. לגעת להריח, לטעום מקצה ציפורן טיפת דם מלוחה. שום דבר לא ידמה לסבל של הרגע שלפני, אך אין גם הנאה גדולה ממנו...

נרגעתי, הוצאתי את המראה לראות כמה זוועה אני נראית, תיקנתי איפור ככל יכולתי, ניערתי את רעמת הלביאה. במלחמה כמו במלחמה, שיננתי...

המים הניעו אותי בשלווה מפה לשם, בטילטול רגוע וחלומי. מסביב כחול צלול כזה, כמו בסרטים של נשיונל גאוגרפיק. הקולות עמומים, מוזיקה רחוקה וחלומית, נתפסת-לא-נתפסת, שלווה שלמה... ואז זה לכד אותי.

הוא Y, היא O. שתי צורות גרפיות משלימות. שפה גבוהה, גוף שלישי. תמיד. הוא והיא. בפעם הראשונה קבעו לבית מלון זול, איזה שיחפוץ. היא - תבוא על ארבע, עיניה מכוסות...

מאסתי כבר בהצגות, בזתי לדרך בה ראו כולם את איך אמורים החיים להיות. איך אישה אמורה להתנהג, ומה היא אמורה לרצות. ואני, פאק, רציתי הכל, והרבה. מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר….

שש בבוקר, אני מתעוררת לכאב המוכר בזרועות. מתהפכת, צד ימין, צד שמאל. כואב. מעירה אותו בלחישה: "מאסטר, האזיקים כואבים, תוכל בבקשה להפריד אותם?"...

"את שוב מייגעת בהתחכמויות האינסופיות שלך…" עתה קם ממקומו, פתח את הארון בעל שתי הדלתות, והוציא שקית בד שחורה ממנה הוציא ספק חבל ספק רצועה שחורה ברוחב של כשבעה ס"מ...

התכופפתי, אוספת את כל השיער בידי, וקושרת בו קשר. עכשיו הרגשתי עירומה באמת. כיצד השכיל לדעת שהשיער הוא חלק אינטגרלי מהכיסוי שלי?...

דורית הגיעה לבית הקפה. אני כבר הייתי בפנים, מחכה. היא הסתכלה סביבה וביקשה למצוא אותי. הדבר היחיד שהיה יכול לשמש לה סימן היה מעיל האופנוענים המונח לידי...

"קפה אימפרזה, בשעה ארבע בדיוק, אל תאחרי. אבקש ממך רק דבר אחד, בואי בנעלי עקב, בכל מקרה סניקרס לא יתקבלו כלל כי אבקש ממך לקפוץ איתם חזרה כל הדרך הביתה. אל תדאגי לזיהוי, אני אזהה אותך".

הגבר נועץ מבטים חודרניים בגופה של האישה, חיוך נמתח על פניו. היא מביטה לעברו חזרה, המבט שורף לו, ובלי שום מאמץ היא גרמה לו להשפיל מבט. חיוך של ניצחון מאיים לצוץ על פניה, פני הפוקר הלבנות שלה...

"מוכן, יפה שלי? נצא לחגוג קצת?" היא עונדת את הטבעת הגדולה בידה השמאלית, מזליפה לחלל בושם וחולפת דרכו ("בושם צריך להיות רק רמז, אחרת הוא מאבד את ניחוח הגוף הטבעי, אנחנו חיות, לריח שלנו יש משמעות"). יצאנו...

הוא מזמין אותך במחוות יד להכנס אל החדר, אותו ארגן מבעוד מועד. את הפסנתר מכסה בד קטיפה שחור שגולש ממנו אל הרצפה ועליו דולקים נרות. נרות נוספים בוערים במעגל במרכז החדר. אני על ברכיי, לצידו...

היש דבר יותר מדליק משני בחורים שריריים מתאבקים, כאשר לפתע ההיאבקות התמימה והספורטיבית הופכת לסקס חזק ושתלטני?

היא היתה עם אדונה באותו ערב במרתף המישחקים. היה עימם אורח, אדון צעיר, מתלמד, נלהב מאוד ומלא שאלות...

אין לי מושג למה הייתי חייב להוציא את המילים האלה מהפה, אבל פתאום מצאתי את עצמי אומר לה: "תתפשטי!" לרגע היא הייתה בהלם. גם אני. אחר כך היא חייכה...

בכניסה עמד שליח עם חבילה. מוזר, חשבתי לעצמי, אני לא מצפה לחבילה מאף אחד. החבילה הייתה חומה וללא שום סימנים מזהים. פתחתי אותה וראיתי בפנים קולר מעור, אזיקי מתכת וכיסוי לעיניים...

I met you online. Nothing new. I got your phone number after about an hour of chatting. Pleasing, but not a complete novelty either. Then we started planning the date, comfortable in our roles.

לאט לאט נפתחנו והתחלנו לדבר על הדברים שמגרים אותנו באמת. זה דרש קצת אומץ, אבל סיפרתי לה, כן! אני אוהב שקושרים אותי ואני רוצה שתעשי בי כל העולה על רוחך!...

she was lying in her bed, enjoying the touch of brand new satin sheets caressing her naked body, sleeping a deep sweet sleep after getting home late at the end of a very long day at work...

הוא שוב אמר לה שיש לה סייפוורד וברגע שהיא תאמר אותה הוא ילך, אבל היא לא הייתה מסוגלת, הסאבית שבה לא הייתה מוכנה יותר לשתוק או לוותר, וכשהוא תפס בשיערה וגרר אותה לחדר השינה, היא הלכה בצייתנות...

יום חמישי, חצות הלילה, הוא ואני משתחלים למועדון, מעיפים מבטים סקרניים וכובשים לעצמנו טריטוריה צדדית. שם, ממעלה היציע, מעבר למעקה הנוטה ליפול, קומת הכניסה מתחילה להתמלא בהדרגה...

אם זה כואב, אז למה את לא בוכה?
לא יודעת...
אז אולי זה לא מספיק כואב...

היא הפנתה מבטה אליו, ובשנייה שראתה את מבטו הפנתה מבטה לרצפה. משהו במבטו גרם לה לחוש לא בנוח. לא עניין אותה שכל הסטודנטים מסביבה בוהים, הספיקה העובדה שהוא שם כדי שתרגיש נבוכה...מושפלת...