סיפורים

אני יוצאת אל הסופר עם רשימת קניות וארנק, עוברת, מרחפת בין המדפים. טוב שהוא הכין רשימה, אני כולי כל כך דרוכה, כל כך מצפה, כל כך מסוקרנת לדעת מה הכין, שבטוח הייתי שוכחת לפחות חצי מהדברים שעל הפתק הצהוב. על הפתק הזה רשומים כל המצרכים לארוחת בוקר של יום פינוק...

"אתה יודע שאנחנו מוזמנים הערב למסיבת-פורים," אמרה אירה. "אני רוצה שתמדוד את התחפושת שלך." על המיטה היו מונחים מדי-שוטר. תוך מספר דקות מצאתי את עצמי בתוכם. הרגשה מוזרה אחזה בי, כאילו למדים הייתה אישיות משל עצמם...

הוא נכנס הביתה. מהמבט שלו אני יודעת ואני משפילה מבט ויורדת על ארבע, מרגישה צורך עצום להיות נמוכה ממנו, נחותה ממנו. אני מנשקת את נעליו ומניחה את מצחי על חרטום הנעל שלו, מחכה להוראות נוספות...

אם הייתי מצליחה להאמין, כמו אלה שמאמינים בקלות באלוהים, בשכינה, ביוגה, בשקט של הודו, תאילנד, בשקט של אחרי סיגריה מגולגלת היטב, אולי הייתי מצליחה להאמין שרק יד הגורל היא זו שכיוונה אותי אל הגשמת הפנטזיה הטובה ביותר, המפחידה ביותר שלי...

אהבתי אותה מאד, והיא לא אהבה אותי, טוב אולי אהבה מעט, אבל לעולם משום מה זה לא מספיק, תמיד בוחנים בודקים, עם השאלות המעצבנות שנשלחות בחיוך מתנצל, "אתה עוד אוהב אותי?"...

אם באותו לילה חשוך וקר מישהו היה מתגנב לבית הלבנים העתיק בקצה הרחוב ומביט מבעד לחלון, הוא היה רואה גבר באמצע שנות השלושים לחייו לבוש חלוק גס, יושב בתוך כורסת עור גדולה מול האח הבוער ולצידו, על שטיח הדוב, צעירה עירומה לחלוטין פרט לקולר עור דק סביב צווארה...

שעת-ערב. אני שוכב במיטה, מנסה להחזיר לעצמי את כוחותיי, לאחר יום עבודה מתיש. פתאום הטלפון מצלצל - ג'ב על הקו. היא נמצאת ליד ביתי, מבקשת שאבוא מהר. כמובן שבאתי מהר. באתי בריצה. הייתם צריכים לראות, אותה, להכיר אותה בשביל להבין למה...

אני מגיע עייף מעבודה, פותח את הדלת. היא תמיד שם, ממתינה. מחייכת אלי, כורעת על ברכיה, חולצת את נעליי. אני יושב בכורסא שלי והיא מגישה לי את הקפה בדיוק כפי שאני אוהב. אני מפעיל את הטלוויזיה, מביט בתוכנית החביבה עלי. את השלט אני מניח על גופה, יודע שלא ייפול. היא יציבה, מאומנת...

"יהיו לך שלושה מבחנים," אמר דניאל להלנה. "הראשון יהיה מבחן של צייתנות. עלייך לבוא לגור בביתי ולעשות כל מה שייאמר לך. את תענשי אם לא תבצעי את המטלות על הצד הטוב ביותר. את מוזמנת להפסיק את המבחן בכל עת, אולם אז גם תיכשלי בו..."

אתה עם הגב אליי, שקוע במוסיקה, במחשבותיך, לא מודע כלל לנוכחותי. מתיישבת על הרצפה מאחוריך, מביטה בגבך ודמעות בעיניי. איך ארצה, איך אזכה בסליחה? הרי אתה המשמעות, אתה הכוח, אתה הסיבה להמשיך. מפנה לי מקום כל כך קטן בעולמך, כשאני זקוקה לכל כך הרבה יותר...

הגעתי אליו חדשה, ריקה, סקרנית ולא בטוחה. כל כך הרבה זמן לא נתתי את עצמי, את אהבתי, ודווקא כשהחלטתי לתת אותה, בחרתי לעשות זאת בדרך הקשה ביותר. אבל מישהו לימד אותי שככל שהעבודה קשה יותר, התוצאה שווה הרבה יותר...

שתי נשים עמדו באמצע הסופר והביטו סביב במבטים סקרניים.
"הוא?" שאלה אחת מהן וסימנה בראשה לעבר אחד המוכרים באטליז.
"לא, יותר מדי בטחון עצמי," השיבה השניה בצחקוק. "אני מתכוונת אליו," והיא הביטה לעבר עובד אחר שסידר מדפים, מלקקת את שפתיה...

נשמתי עמוקות, לא יודעת מה מצפה לי. זו היתה הפגישה הראשונה ביני לבין ארז, המטפל בו בחרתי. ארז לא היה פסיכולוג רשמי, והטיפול נשען יותר על משחקי תפקידים ותרגילי דמיון מודרך. היו לי כמה וכמה מחסומים לעבור, כשאני מדלגת מעל לשדים שהספקתי להרוג בדרך בעצמי, נותנת להם שמות, סוגרת מעגלים...

בילינו ערב ארוך עם חברים בפאב. ערבים כאלה הם תמיד אתגר. רוב החברים לא יודעים, אז אנחנו מתנהגים כמו זוג רגיל, ותוך כדי כך שומרים על פרוטוקול מצומצם באמצעות סדרה של סימנים, תנועות ידיים ולחישות...

הלכתי בחושך פעם, לא לפני הרבה זמן. מרחוק ראיתי אור. אדום או כתום ואולי בכלל היה זה ניצנוץ חוזר של מבט חתולי לילי. עצרתי. שוב התבוננתי. הוא נעלם, שלחתי יד ארוכה, מאוד ארוכה, עוד ועוד, לא היה שם כלום...

דפיקה על הדלת. אביטל הזמינה אותו לבוא אליה. הם נפרדו, אבל היא היתה חייבת לראות אותו עוד פעם אחת, אחרונה. היא יודעת שכל פגישה מכאיבה, אבל כנראה שהיא אוהבת להכאיב לעצמה. היא פותחת את הדלת. אבל הוא לא בא אליה לבד. הוא הביא איתו את ענבל, ענבל עם הגוף המושלם...

המפלצות הקטנות הופיעו שוב, כשהן מלוות גוף גדול, מוכר. התרגשות עצומה הציפה אותי. ירכיי וחזי עדיין כאבו מהצלפות המכשפה האדומה המטרפת ומבט מהיר גילה כי הפסים האדומות התכהו והחלו להכחיל. נמתחתי לכל אורכי, מרוצה משום מה מהסימנים על עורי. ממעמקים צפה ועלתה גאווה...

ההכרה החלה לחזור אלי אט אט, חמימות מוזרה עטפה את עורי. פקחתי עיניים אל תוך בלהות. הייתי עירומה, נשענת על קיר שנראה כקיר מערה, פרקי ידי נתונים באזיקים שהיו מחוברים לשלשלאות מוזרות למראה, עשויות אור אדום, בוהק...

הפעם ידעתי שצברתי יותר מדי נקודות שליליות אצלך. הבנתי שאני הולכת להיענש כמו שעוד מעולם לא הענשת אותי. חיכיתי לך כמו שאתה אוהב, על ברכיי, בטני וחזי נשענים על המיטה, ידי מאחורי גבי. עירומה לחלוטין פרט לקולר שלי. רועדת. עיניי עצומות...

העגלות שלנו התנגשו בסופר, מה יכול להיות יותר בנאלי מזה? לקחתי סיבוב מהשורה של הפסטות לכיוון השמנים ו-בום! הרמתי עיניים ופגשתי במבט משועשע מאחורי משקפי מתכת קטנות. זה לא היה רק משועשע. זה היה בוחן, זה היה חודר, זה היה ירוק, וההגיון התאדה באוויר הספוג בקולה של לודמילה המודיעה על מבצעים...

במשך שנים היו רק פנטזיות, כאלו מהסוג השקט, שלא מדברים עליהן. לבסוף תפסתי אומץ ופשוט נכנסתי לצ'ט. גיליתי שבוירטואליה הרבה יותר קל לי לתת דרור לפנטזיות, לשחרר את האמת שלי, זו שהיתה חבויה מאחורי כל הססמאות ההן של הוליווד והרומנטיקה להמונים. ואז פגשתי אותו...

"אדוני, בבקשה לא... אני מתביישת."
"אני יודע. תתרגלי. תתרגלי להיות נטולת בושה מולי. גאה. את הרכוש שלי. הצעצוע האהוב שלי. ואין בך שום דבר שאני לא אוהב. תביני את זה..."

ועם השקיעה זה התערבל והסתחרר, עבר והתהווה ונקלש אל סבך שיערה, הנפרע מכל חובותיו והקשריו. נחת קטנה של אנחת כאב חנוקה, צבעה ריחות הדרים משכרים בניחוח של סוף עכור. איזה צידוק יכול להיות לכל זה, כשמולה תולה ומתנדנד עצם קיומה, במשב מצטלצל של ערב שיכור שקיעה...

התנועה בכביש התנהלה לאט. לצידי משאית גדולה לבנה, מסתירה כליל את השמש, על דופן המשאית מצויירים שמש גדולה ופרחים ועלים צבעוניים. עד קצה האופק נראית שורת המכוניות, הנעה לאט מאד. שלחתי יד אלייך, חייכת. ליטפתי קלות, ואט נעת אל מול ידי...

בדרכנו לחדר השינה לחשה לי שירה: "זואי לא מבינה עברית, אבל זה לא אומר שאתה יכול לדבר. תשתמש בעיניים, וחוץ מזה אל תשכח שאני יודעת הכי טוב מה אתה אוהב. סמוך עלי, תשתחרר ותתפנק!"...

הזדקפתי על המזרון שלי בפינת הסלון. השלפוחית עמדה להתפוצץ לי. זחלתי אל המתלה, מושכת בזהירות את הרצועה בין שיני ונעמדתי על יד דלת הכניסה, רומזת על הנחיצות. הוא התכופף אלי, בודק בידו את השלפוחית הנפוחה. "כלבונת מסכנה. הנה. כבר נרד למטה..."

סבלנות היא באמת נושא שיצא לי לחקור אותו מכל הכיוונים. וזו תכונה שאני חייבת שתהיה אצל הגברים שלי. יכול להיות שכל זה בא ממערכת היחסים המעוותת שלי עם אבי, אדם חכם באופן בלתי נתפס כמעט, גאון בתחומו, מדען, אמן, איש רנסנס. אבל אלי, לבת שלו, מעולם לא הייתה לו סבלנות...

הדלת שנפתחה קרעה את חוט המחשבה, והיא עמדה שם עטופה במגבת, כולה רטובה, מחייכת ומציינת שהיא אוהבת ייבוש טיבעי. ביקשתי שתוריד את המגבת ותשאר לעמוד שם, בפינת החדר. רציתי לראות אותה, פשוט לראות אותה עומדת מולי...

"צהריים טובים", פתח ואמר המרצה החדש שלנו, האנשים תלו בו מבט מופתע. "אני שחר, בן עשרים ושש. אני הישגי, דורסני, יהיר, מוצלח ויוצא דופן באדישות שלי ובביטחון. בשביל למצוא חן בעיניי ולעבור את ההרצאות שלי, תצטרכו להשקיע ולהתחנף"...

אני מגיעה לארץ לביקור, עוד שלושה ימים. תפנה למעני את הערבים שלך."
"את מספר אחת", עניתי.
"אני מגיעה עם חברה, גם היא עורכת דין כמוך. תוכלו לשעמם האחד את השנייה"...