|
 | בעדינות, אני ניכנסת לכלוב. אני לא בטוחה בין שליטה לנשלטות. אני מבולבלת אני רק יודעת שיש בי עוד ואני רוצה לגלות |
 | מספר ההודעות קפץ בלילה ל-1514, ועד שאני עונה לאחת צצות שבע חדשות. התפטרתי מהעבודה כדי שיהיה לי סיכוי להדביק את הקצב. אולי לא הייתי צריכה לכתוב בפרופיל שאני לא מנוסה, לא יודעת כלום, נאיבית, קצת טיפשה, פתוחה להתנסויות ומחפשת מישהו שילמד אותי |
 | ואני מבטיחה לך, יקר שלי, שלמרות שאין שום דבר מיני בנ"ל, כמו שאני מכירה את עצמי, רבע שעה אחרי זה אני ארצה אותך בתוכי כאילו אין מחר. ארצה לזיין אותך כלכך חזק כמו כלבים מיוחמים בליל ירח מלא, ואני מבטיחה לך שאתה אכן תצרח מהתשוקה. בעיקר מהתשוקה שלי, אני מתכוונת |
 | הוא עומד במטבח ועוצם עיניים. העובדה שהוא עושה משהו שביקשתי ממנו זה כבר הישג. צנצנת נוטלה נשלפת מהארון אני על הברכיים והג'ינס שלו נפתח ונופל למרגלותיו |
 | האם לך (או לך!) יש מה שצריך כדי להיות כתב הבית של הכלוב? |
| החלטה חשובה ברגע שנתקבלה, כך פירט הסופר ג'ון הווארד, ממתינה בסבלנות בג'ונגל היומיומי ואורבת לשעת הכושר כדי להתממש |
 | "אה... אדוני... חשבתי אולי לשנות קצת. מדוע תמיד אנו משתמשים באותו הדימוי של כלבה כחיה למשחקי השפלות? אולי נצא קצת מהמסגרת ונהיה מקוריים?" |
 | גם עכשיו, אחרי שבועיים בעבודה, הבהלה הזו התחפרה בתוכי. לפעמים היה נדמה לי, ברגעים מסוימים, שהיא לא שם, אבל אז, במבט אחד שלו, היא שוב היתה מזנקת עליי, ומשתקת את היכולת שלי להגיב – לא לדבר, לא לכתוב, לא לחשוב; הייתי מורכבת אז רק מנשימות מהירות וקלות ובהלה גדולה וכבדה. |
 | מדהים כמה נקבות משוכנעות שהן מוצצות על וכמה מעט מכן טובות בזה באמת. |
 | התבוננתי כיצד הנקודה המבוישת בין האיבר שלה לחור התחת, מלוקקת בשקיקה ולאחר מכן מוכה ללא רחמים. ראיתי את ההשפלה של אצבעות חופרות ומתעמקות בכל חור ונקב בגוף שלה בזמן שהיא מתאמצת בנואשות לא לפספס אף תחושה |
| אני גאה לפתוח את פרוייקט "הדום במסכה" ולחשוף את הסודות הכמוסים ביותר שלומדים באקדמיה לדומים, היכן שבין השאר מלמדים אותנו לקרוא מחשבות. הדום במסכה חושף בזאת את סיכומיו המסווגים מקורס "מבוא לדומולוגיה". |
 | חיי עברו עלי, מבלי שידעתי או הבנתי זאת, כאישה דומיננטית. תמיד נשאלתי: "היית רס"רית בצבא?" ואני אפילו לא שירתי. "מלכה", "נסיכה", "מיליון דולר", אלו המילים שתמיד שמעתי מהסביבה. עד שנפל דבר בחיי, ועכב שהייה מרובה בבית, רכשתי מחשב. |
 | במשך השנים שבהן אני מעורה בעולם הבדס"מ, יצא לי לראות ולחוות (במידה מוגבלת) מספר פעמים את התופעה המכונה "נפילה" או "DROP" - תגובה פיזית ונפשית שלילית, המתחוללת לאחר משחק/סשן. |
 | כל חברה בכלוב מכירה את התופעה: היא נרשמת לאתר, ותוך זמן קצר מוצאת את עצמה מוצפת בפניות. כיצד תגרום דווקא לפניה שלך להתבלט מעל לכל השאר, למה כדאי להשקיע בפרופיל האישי, ואיך להימנע מנקודות הנחה שגויות... |
| שוט חד זנבי (Single Tail) הוא כלי בעל דעה עצמית, חיים משלו. הוא נושך בהפתעה, מגיב על פי גחמות בלתי ברורות בעליל, תן לו אצבע - הוא יבלע את היד. לכן יש להבדיל בין אמן שוט ובין משתמש או בעל שוט. היכולת להחזיק את השוט או לקנות אותו אינה עושה אותך ראוי לשחק בו, כשהמטרה היא בן-אדם אחר... |
 | הג'נטלמן גונח באופן מאופק, מבין שפתיים חשוקות, כיאה לג'נטלמן. הוא מתקרב בצעדיה המדודים של האימפריה הבריטית. ברקע מתנגנים אטיודים של שופן וטפיפות האצבע של הפסנתרן על המקשים מתאימות בקצבן לזין היוצא והנכנס מישבני |
 | "הייתי רוצה להתיר אותך", היא אמרה, "בתנאי שתבטיח לי לא להיפגש עם מישהי כזאת יותר". היא שתקה. חשבתי על הציצים של המענה החדשה שלי ועל הדרך שבה היא טרקה את הדלת ופתחה את הכפתור במכנסיים שלי. הסתכלתי על הרגליים של השותפה שלי והנהנתי לאט, לא בטוח בעצמי מה ההנהון הזה אומר. |
| היא מנשקת אותו על הלחי. בגד הים שלו צף אי שם, נסחף הרחק מהם. "יש לך מגבת בחוף, אל תדאג, תוכל להתכסות שם", היא אומרת, והולכת ממנו. הוא רועד. הוא מסתכל על כל האנשים בחוף, נקודות קטנות, רחוקות מדי מכדי שיהיו להן עיניים. "זאת אומרת," אומרת דמותה המתרחקת, "אם תגיע מספיק מהר". |
| אני בשקט; היד שלה מתהדקת סביב הראש שלי, דוחפת אותו כמעט לתוך הקיר. אני אחד עם הקיר. הלוואי שהייתי טובע בתוך הקיר. הלחץ בתחת שלי נהיה יותר חריף - עוד אצבע. אני ממשיך לשתוק והיא מהדקת את היד סביב הגולגולת שלי. זה עוזר.
"ממה שאני מבין," אני אומר לילד, "אני עומד לקבל אגרוף בתחת". |
| ישבתי שם, עם הזין חצי שמוט, וחשבתי שכל מה שאני זוכר מהימים האחרונים זה החצי-כאב הזה של הזין שלי נלחץ על המתכת של הרוכסן של הג'ינס. הסכמתי עם עצמי שאני לא הולך להרגיש ככה יותר בחיים, ולמעשה פה טעיתי עוד יותר, ותיכף נגיע לזה. ועוד איך נגיע. |
 | היום מלאו שנתיים לפטירתו המדהימה והמוקדמת של קייל, חבר הכלוב וחבר טוב. לרגל יום השנה העצוב הזה אנחנו מפרסמים סיפור שלא הספיק לראותו מתפרסם בימי חייו. מתגעגעים, קייל |
| "אני עושה את זה כדי להזכיר לך שאתה לא לבד במערכת היחסים הזו, ושאני לא רק החבר שלך והאדם שאתה חולק איתו דירה אלא גם האדון שלך, ויש דברים מסוימים שאתה צריך לחשוב עליהם פעמיים לפני שאתה עושה אותם, כמו האם הגיוני להיעלם לשעות בלי להודיע ובלי להיות זמין כשקבענו תוכניות." הוא קיפל בזהירות חגורה לשתיים, וידא שהאבזם אצלו ביד ולא עלול להתעופף ולפגוע בבועז, והנחית אותה על הירכיים שלו. את החגורה לא היה צריך להציג בפני בועז, לא אחרי מה שהוא קיבל בבית, והוא ייבב וניסה להתחמק ממנה. |
| מי שמסתכל בעיון, ולא בטוח שמישהו מעוניין לעשות זאת, יכול לראות הבעת אי נוחות גדולה על פני הכלבה-אישה. האם זה מפני שכואב לה (ישבנה האדום מספר שבהחלט ייתכן שזו הסיבה), או שירכיה כואבות מההליכה על ארבעותיה? ייתכן שהיא סתם מרגישה מושפלת מהמעמד בו היא עירומה על ארבע למרגלות גבירתה הלבושה. |
 | שוב הרכב הדפוק הזה, היא היתה צריכה להחליף אותו מזמן, חשבה קייט לעצמה. חצות, גרמניה, והיא תקועה במשהו שנראה כמו יער שאין לו סוף. לפני חצי שנה עברה לחיות כאן, ומאז דברים לא זרמו כפי שציפתה. ועכשיו היא תקועה בגשם סוחף עם מכונית שמסרבת לזוז. למה היא היתה צריכה לעזוב את הארץ בשביל עוד 5000 יורו מזויינים לחודש ומשרה שנראתה זוהרת רק מרחוק? היא היתה צריכה לשנן את החלק על המנוע בספר התאוריה, במקום זה חיפפה, כרגיל, ומה עושים עכשיו? חצאית מיני, סנדלי עקב 20 ס"מ, בוץ, וגשם סוחף. |
 | אני במוד של טורפת הלילה. הפעם אני מתכוונת לקחת אותה רחוק יותר מבעבר. בשבע בדיוק היא נוקשת על הדלת. נקישה אחת מנומסת ואחריה המתנה. אני פותחת את הדלת. היא מתכוונת לברך אותי אבל אני מניחה אצבע על שפתיה. "בדממה." אני מורה לה. היא נושמת עמוק, שפתיה פשוקות מעט. הרעב שבי לא עומד בפני המראה ואני מנמיכה את שפתיי אל שלה, לנגוס, לנשק, לחמוס את מה ששלי. גופה נצמד אל גופי. עוד לא. |
 | כי את, יצור עלוב, שווה לתחת,
בזבוז של משאבים, חלל וזמן,
צועדת אל הארץ המובטחת,
חיקו של אדונך, [הכנס שם כאן]. |
 | שָׁנִים נוֹקְפוֹת, נִשְׁחֶקֶת בַּסּוּגַר,
רָעָב כּוֹפֶה כְּנִיעָה בְּגוּף רוֹעֵד בַּמִּסְתָּרִים |
| רַק אַל תִּקְרַע, הָפוֹךְ בִּי, הָפוֹךְ
תֵּן לִי הַצְדָּקָה, פִּסּוּלַי רוֹטְטִים, גַּע בִּי, גַּע |
| בַּנּוֹף הַזֶּה אֶחְפֹּר לִי גֻּמָּה
כְּאִלּוּ יֵשׁ לִי מַה לּוֹמַר. |
 | השיר מוקדש לכל עשרות הלוחמים העזים והנחושים בצבא העבדון אשר שלחו לי הודעות קופי-פייסט אדומות בכל ימיי באתר הזה, והבהירו לי כמה שזהותי האישית חסרת משמעות לעומת תשוקתם חסרת הפשרות |
 | ומה לאחר מכן? זהו – הסימון בוצע, הכאב חלף – נותר הסימון התמידי עליך – הוא עומד ללוות אותך עד סוף חייך – לא משנה היכן תהיה, עם מי תהיה, תמיד תוכל להביט בו ולדעת שלפחות עבור שני אנשים בעולם הזה – הוא מסמל נקודת זמן יקרה מפז, בה היית ראוי להיות מסומן על ידה. |
| זה נראה לי כמו נצח, ובסוף כאשר סיים הוריד לי את הראש לכיוון הזין שלו, מצמיד אותו לשפתיי. פתחתי את הפה ללקק את הטיפות הזהובות האחרונות |
| לאנשי הבדסמ יש גישה מיוחדת לבודהיזם. |
 | סאב ספייס הוא המקום שבו הגוף עומד לו משותק והנפש עומדת לה עירומה, ללא שום הגנות. זה קודש הקדשים הבדס"מי בעיני, וממה שאני מכיר, זה המקום הכי פגיע שיש בעולם. |
 | "יהיה לך הכול, אך דבר אחד לא יהיה לך לעולם, וזהו החופש שלך. את שלי. הבאתי אותך לכאן כדי להפוך אותך לנסיכה, אבל, ממש כמו כל השפחות שבהיכלי, גם את שפחה. אין לך חופש ולא יהיה עוד!'' |
| נִשְׁקָף שִׁירִי בִּתְהוֹם כֹּל הַנּוֹגְעִים בּוֹ... |
 | פרצתי החוצה מן הדירה אל העבר החוץ הרטוב. הגשם הכה בי בתדהמת רפאים בעיר רוויית חשיכה.
ראיתי חללית מרחפת בקצב איטי, אניגמטי כמעט, מעל לראשי הבניינים, הילה כחלחלה מלווה את פנימיותה. ברקע שמעתי קול נשי בשפה זרה שר איזה ג'ינגל מטופש בהוויה הזויה. רצתי ברחובות הומי האדם, צלליות הקיום המטפיזיים של שלטי הניאון רדפו אותי בכל פנייה שאותה בחרתי. פתחתי את דלתות אולם המשחקים, כמו אקדוחן שנכנס למסבאה כדי לחפש אחר האנטגוניסט וידיו האדומות. עיניי תרו אחרי הנפשות הפועלות, שום זכר לקריסטין, |
| "לאן לעזאזל הגענו הפעם?" תהה ברייקדין. "אופס, אמרתי את זה בקול רם.”
"אמרת את מה שכולנו חושבים", השיב תומאס. סקרלט נותרה ללא מילים.
"הגעתם לתחילת הבריאה" – השיב קול בתעודת היקום, אם היה זה יקום אורגני כלל. "או לסופה".
"אז לאן זה, סוף או התחלה?" – שברה סקרלט לפתע את הדממה.
"האם זה באמת משנה?", לחש לה תומאס. |
 | אנו, חברי קהילת האהבה על כל גווניה, מאמינים כי הגיע העת לפרוץ לתודעה הציבורית הרחבה. הגיע הזמן לשלום ולסובלנות. יש לנו זכות יסוד לכבוד, ויש לנו חובה מוסרית לדרוש זאת. |
| נצח זה לא ניצחון, היא ממלמלת וחוזרת על עצמה כהד. נצח זה לא ניצחון, נצח זה לא ניצחון. אצבעותיה משתרגות זו בזו, כמו בזמן תפילה. היא ישובה על הרצפה, כבר לא מרגישה בקור, למרות שהצינה חודרת לעצמותיה ומפלחת אותן. עיניה שהסתגלו קמעה לעלטה, לא מחפשות כלום. גם לא אותו. ניתנה לה מילת ביטחון אחת : נצח. ולא הובטח לה דבר. כשהוא נכנס לחדר, אין צורך בשוט. או בחבלים. היא אזוקה לעצמה, למחשבותיה. הוא היה שמח עכשיו לומר את מילת הביטחון שלה בשבילה, עבורה. אלא שאין הוא יכול לעשות זאת. רק היא. |
|
