סיפורים

זה המזל הטוב של שנינו שנפגשנו, המזל הלא יאמן של שני אנשים שנדלקים בדיוק מאותו הדבר ומוצאים אחד את השני. איך ששנינו נדלקים כשהוא מחליט בשבילי מה לאכול, כשהוא מלביש אותי, כשהוא תופס לי בפטמה באמצע הרחוב...

כשקשרתי אותך חזק, ראיתי את הרעד בשריריך. רצית להרגיש את החבל, את חוסר האונים, ורצית להיות שייכת לגבר שיקח, שישתמש ויהנה. ועדיין, את כה פוחדת...

"תבואי עם שימלה. אבל רק עם שימלה." רק שמעתי את זה והופיע רגש בלתי מובן של פחד וחרמנות. איפה לעזאזל אני אמצא שימלה? ואיך אני אראה עם שימלה ובלי שום דבר מתחת?...

דיברתי קודם עם האדון שלה. פניתי אליו, הסברתי לו. "רוצה," אמרתי, "רוצה אותך, ואת שיפחתך". לא עברו מספר ימים ומצאתי את עצמי מאחרת אליהם...

יום שישי, יערה ואני מפשילים את הגג באוטו ומתחברים לטבע. היא עם בנדנה לראשה ואני עם קסקט כחול. השעה שש בבוקר והזריחה בשיא אונה חודרת ומציפה את היום באלומות קסם...

הלכה למעשה לא היה לו מה להפסיד. ברגע שיצא את פתח הבאר, ייסתם הגולל על באר הניסיונות הסיזיפיים שלו לחסל את הבדידות. זה עכשיו או לעולם לא, הוא אומר לעצמו במין קול לא קול של בינו לבינו...

"לפעמים אני חולמת על כך, אבל עוצרת, מרגישה שאני רעה, שאני לא בסדר, שמגיע לי עונש על מחשבות כאלה. אני מתביישת, ולא יכולה לצאת מזה. נתקלת כבר במקרה כזה?"

נכנסה נבוכה, עיניה מושפלות. / פוחדת להביט. / בשמלת קיץ בהירה, / כמו שרציתי...

הכאב שמצמרר אותך, הוא העונג שלי. הבכי שלך הוא הצחוק שלי. ככה זה, את תמיד תהיי סמרטוט, ואני תמיד אוחז במקל, אבל בסוף את תבקשי עוד...

אז החלטתי לצאת למסע. שבעה, חייכנית וטובת לבב, אמרתי לאדוני במתק שפתיים: "עכשיו, ממי, אתה יכול להזמין את מי שאתה רוצה, אני אתבונן בכם ואולי אפילו אצטרף." האדון לא השתהה ולו במעט...

חזרתי אליו, ולא סתם, על ארבע, כמו שפחה אמיתית, כמו שאני. אחריי שצ'וטטתי באתר זמן רב, הגעתי להבנה והכרה שהאנשים שבקהילה הם אנשי התשוקה, ואני מבינה שאי אפשר לחוות תשוקה תמידית ולאורך זמן רק עם אדם אחד...

טוב אני נוסע לכרתים. התלבטתי, למעשה התלבטנו, ונסגר. היא באה גם. כמובן באה, לשמש אותי ולהתבדר בעצמה...

אני באה אלייך. נעמדת מול גרם המדרגות, לוקחת נשימה עמוקה, ומתחילה לטפס. משתהה מול דלת ביתך דקות מספר, נותנת לתחושה החזקה לזרום בגוף שלי. אתה שם עלי את כיסוי העיניים ואני מתנתקת, נכנסת לעולם הפנטזיה שלי...

הוא ישב רכון על המחשב כשפסק החשמל. חושך עטפו. זה בטח המזגן אשם. מרגיש דקירות מצפון מייסרות. בבית רגיל לא היה מרגיש כך, אך הוא נולד עם ההרגשה שאין זה בית רגיל

הוא אסף אותה במכונית. הם נסעו חמש דקות ואז נכנסו לחניה פתוחה. הוא פתח את תא הכפפות והוציא מתוכו חבל ניילון. עדיין לא דיבר איתה, ואפילו לא הסתכל עליה מאז שנכנסה לאוטו...

ש. תמיד הייתה מטופלת בעייתית. הניצוץ הפראי בעיניה, עת פגשתיה במסגרת חברתית לפני כשלוש שנים, ניצוץ זה הרעיד בי נימים נסתרים, ואף על פי כן, ובניגוד לקול ההגיון, קיבלתי אותה לטיפול...

פגישה עם דום החי מזה שנים במסגרת יחסים פתוחה גרמה לי לרגע לחשוב שהדבר אפשרי גם בשבילי. הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להתקשר לאדוני לשעבר, לקבל את הגישה לפיה אנשים בעלי תשוקה לא יכולים להיות מונוגמיים...

היא נכנסת לאולם הקולנוע, משאירה בחוץ את המועקות שליוו אותה. צרות של אחרים לשעה קלה. גבר יושב בשורות הראשונות, ומשהו בו מושך את תשומת ליבה. צדודיתו נאה, עד כמה שאפשר לראות באורו המרצד של המסך...

האדון שלי היה עם בחורה אחרת מספר שעות לפני שהיה אתי. כאבתי, הושפלתי, התאכזבתי. אבל ככל שחשבתי על זה, הבנתי שאין לזה שום בסיס. איני מבקשת את ליבו, כל רצוני הוא לפרוץ גבולות, להנות ממה שיש לי עמוק בפנים...

היית המאסטר שלי, אך לא ידעת לנהוג בכבוד כלפי הנתינה, ומכאן שלא ידעת מה עושים עם הקבלה העצומה שהענקתי לך בכל התקופה הארוכה בה היינו ביחד. את מה שהייתי זקוקה לו יותר מכל, אהובי, לא יכולת לתת...

אולי לא הייתי צריכה להגביר את הקצב שלי, מפגש אחת לשבוע הספיק לי, אבל לא יכלתי לחכות לפגוש את האדון שלי שוב, לענג ולהתענג. ואז הוא מספר לי שהיה עם אחרת, ואני מחייכת אבל בתוך תוכי מרגישה השפלה, בגידה, אכזבה וכאב...

לא רוצה להפסיד אותו, וכמהה לעבור גבולות, לנסות את עצמי, להרגיש משהו שטרם חוויתי. אך האם הוא האדון שלי, ומה זה אומר? האם זה בכלל מה שאני רוצה, ולאן נעלמה לה הרגשת החופש המוחלט לעשות מה שאני רוצה?...

ראיתי אותה במועדון דחוס אנשים. ידעתי מי זו. כולם ידעו. אבל היא כמובן לא הכירה אותי. ישבתי כל כך קרוב אליה אבל כל כל פחדתי להתחיל לדבר איתה...

איך הוא יודע איפה לגעת בי - חשבה לעצמה, וכאשר הוא שאל אותה בלחש האם היא מוכנה להמשיך, היא הנהנה בראשה, למרות שידעה כי אין לה מושג לאן זה יוביל...

היא הזכירה לעצמה בתוכחה שאין היא אלא שבויה בידי המלך ואסור לה להנות או להתמסר. היא חייבת להוכיח לו שאף אחד לא יכבול אותה, את נשמתה. אבל אז התפשטו דקירות קטנות ומתוקות של רטט חשמלי לאורך גבה...

"את נוהגת" אני מפליט לעברה קצרות וללא כל גינונים, תוך הטלת המפתחות לעברה. היא מתאמצת בהפתעה לקלוט אותם בידה. ולפני שמתחילים בנסיעה, אני מוציא מתא הכפפות חבל אדום מגולגל...

מאבק אדיר בין הרצון העז ללכת אליו, להיות עם כיסוי עיניים ולזרום, ובין השכל הביקורתי, שמתעקש על הרגשת הפחד...

"את השפחה שלי?"
"כן מאסטר, אני אהיה כל מה שתרצה..." לחשתי את המנטרה.

כבר בתחילת הערב ידעתי שמשהו הולך להיות שונה. זה הורגש באווירה המחשמלת שבערה מסביב. נגיעות, ליטופים ומבטים של זימה, הכל או כלום - וכלום לא מוגדר...

כשבאתי אליו, הוא אמר לי שהתנהגתי רע מאד, ושמגיע לי עונש קשה. ואז הוא ציווה עלי לשכב על הבטן, וסרבתי. אבל לא כל מה שמשפר את הרגשתנו מועיל לנו, ולא כל מה שמכאיב לנו הוא רע, וחוץ מזה, יש לנו ברירה?...