בכניסה לבית אני מרוקנת לתוכי את הטיפות האחרונות שנשארו בבקבוק המים שהוא הורה לי לקנות וממהרת להיכנס פנימה. השלפוחית שלי כבר מלאה, וזה בדיוק הזמן שצרור המפתחות מסתבך לי ביד. בפנים, אני זורקת את התיק והצרור על הספה, רצה לשירותים, ומגלה שהדלת נעולה! על הידית מוצמד פתק בכתב היד המוכר: "חתלי את עצמך, ילדה מתוקה שלי, וגשי לקרוא את הפתק שמחכה לך במטבח".

לפני שהתחתנו הבטחנו זה לזו להשקיע בקשר כמה שיותר. בינתיים חלוקת התפקידים היא כזו: היא לא מתערבת לי באיך להרוויח את הכסף, ואני לא מתערב לה באיך לבזבז אותו. כולם אומרים לי לעזוב אותה, אבל אני מרגיש שהנישואין שלנו לא מוצו כראוי.

בעודי מרוכזת במסך, אני מבינה שהוא מתחיל "לעבוד עלי" בלי אף מילה - לא שלו ולא שלי.
אחרי כמה דקות, אני קשורה לחלוטין על הספה, עם הגאג בפה. הוא לוקח את השלט, מעביר תחנות ומתביית על איזו תחנה ממש משעממת.

מסתכלת על השעון, הדקות מתקרבות, פותחת את המנעול בדלת, קושרת מטפחת על העיניים, מחכה. עומדת עם הגב אל הקיר, ממש מול הדלת, ואז הוא נכנס, ואני שומעת אותו נועל את הדלת אחריו...

התמסרתי אליך, כל כולי בבטחון ובאהבה.
לאט לאט מצאתי את עצמי בתוך מערבולת אל הכלום.