שניצל

אנחנו יושבים על הספה בסלון, הוא קורא עיתון ואני מזפזפת בשלט ובוהה במסך הטלוויזיה.
הבטן שלי מקרקרת, אבל אין לי חשק לקום להכין לאכול.

סופסוף מוצאת משהו סביר לראות ומנסה להתעמק.
בינתיים הוא קם, הולך, חוזר - בעניינים שלו.
בעודי מרוכזת במסך, אני מבינה שהוא מתחיל "לעבוד עלי" בלי אף מילה - לא שלו ולא שלי.
אחרי כמה דקות, אני קשורה לחלוטין על הספה, עם הגאג בפה. הוא לוקח את השלט, מעביר תחנות ומתביית על איזו תחנה ממש משעממת. איזה ערוץ זר שאני אפילו לא מצליחה לזהות את השפה.
אני מסתכלת עליו במבט שואל והוא מחייך אליי במתיקות, "תיהני בובה, תרחיבי אופקים"

נכנס למטבח וסוגר אחריו את הדלת.
אני שומעת סירים, צלחות, בלנדר, מים זורמים ואותו שר לעצמו, כל זה מתערבב עם הג'יבריש הלא ברור בטלוויזיה.

הסתיימה התוכנית ולמרבה הפלא, מתחילה עוד תכנית שנראית אפילו פחות מעניינת מהקודמת.
זה משאיר לי מקום להתרכז ברעב שלי ולשים לב שהבטן שלי כבר ממש צועקת (גם בג'יבריש).
שעה ו-17 דקות אח"כ (אני מפרגנת לעצמי, על זה שתקעתי שעון על כל קיר אפשרי בבית)
הוא פותח את הדלת של המטבח ויוצא עם מגש עמוס בצלחות. מניח את הכל על השולחן.
הריח מתחיל להתפשט בסלון ומגיע לאף שלי, הלסת שלי כבר כואבת מהגאג, אבל כולה מתכוננת לטרוף אוכל.

הוא מתקרב אלי. נותן לי נשיקה על האף ואומר לי שאני כזאת חמודה וממושמעת. (טוב, היתה לי ברירה - לא להיות ממושמעת?)
הוא מתיר את חלק מהקשירה ועוזר לי לקום. מושיב אותי ליד השולחן וקושר שוב.
רגע אוכלים לא? – אני חושבת לי בראש.
הוא מוריד לי את הגאג ומיד נותן לי כוס מים עם קש. אני שותה בקושי אבל הלסת מתחילה להשתחרר ואני ממש צמאה!

אחרי שחיסלתי איזה ליטר מים אני שואלת – "רגע אוכלים לא?". "בטח מתוקה שלי, את הרי גוועת ברעב"
מתפלקת לי בלי כוונה אנחת רווחה פולניה כזאת ואז הוא מוסיף: "אבל את תאכלי כמו שאני אחליט, את מה שאני אחליט ובקצב שאני אחליט". בשלב הזה, אני כבר מוכנה לאכול הכל.אם היה שם בונזו, נשבעת שהייתי אוכלת.

הוא טובל את המזלג בפירה ומקרב אותו אלי. אני פותחת פה גדול. יאמ. ואז עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. אני פוזלת לצלחת של השניצלים (שבינתיים הוא מחסל כאילו אין מחר) ומנסה להגיד בקול הכי חמוד שלי- "אני רוצה בבקשה גם שניצל."
אל תדאגי מתוקה, תקבלי, סבלנות (אני חושבת לי, כן, אם יישאר משהו).

אני רואה את עצמי לרגע מהצד יושבת בכסא. קשורה מול השולחן והוא מולי. מאכיל אותי פירה, ואני פותחת פה גדול כל פעם שהמזלג מתקרב. פתאום יש לי פלאש-בק, של האחיינית שלי כשאני מאכילה אותה
(רק שהיא מתישהו, מנסה תמיד לחטוף את הכפית כדי לאכול לבד, אם היא מצליחה אז היא גם דואגת לחפוף לעצמה את הראש עם האוכל). אני חושבת לעצמי שאם הקטנטונת בת השנה יודעת לסובב את כולם סביב האצבע הקטנה שלה אולי אני אנסה את הטקטיקות שלה.

אני מתחילה לעשות לו פרצופים וקולות מצחיקים ולשחק עם האוכל על הלשון. הוא מסתכל עלי עם פנים רציניות ואומר בקול נמוך וחלש - "את השתגעת?"
שיט, זה לא עובד. אני מסתכלת עליו לוקח את חתיכת השניצל האחרונה ולועס בהנאה מופגנת. מתוסכלת ולא זזה. העיניים שלי נעוצות בשלו למשך שניות ארוכות
ואז אני אומרת – "תודה". "על מה?" הוא שואל.

אני עונה מהמקום הכי רך ואמיתי שלי – "על הכל, על הפינוקים, על ההשקעה, על המחשבה של הפרטים הקטנים, על זה שלמרות שלפעמים אני בלתי נסבלת, אתה רואה מעבר". הוא קם עם פנים רציניות, ניגש אליי, נותן לי עוד נשיקה על האף ומשחרר אותי מהקשירה. הולך למטבח וחוזר אחרי רגע עם חתיכה ענקית ועסיסית של שניצל "מתוקה, על החתיכה הזאת רשום השם שלך, הייתי מעיז להשאיר אותך בלי שניצל?!"

את הקינוח אנחנו ממשיכים כבר על הספה.

אחרי כמה שעות, עמוק לתוך הלילה, הוא כבר במיטה ישן ואני הולכת לסדר את המטבח.

נעמדת מול הכיור ומתפוצצת מצחוק, כל השיש והכיור מלאים, בערך בכל הכלים שיש בבית. אני נזכרת בבדיחה –"כמה אנשים צריך כדי להחליף נורה?"
וחושבת על גרסה אחרת – "כמה כלים צריך בשביל שניצל ופירה?"
אבל לא אכפת לי. לעשות כלים אני דווקא אוהבת. בעיקר כשאני מדמיינת תוך כדי, אותו עומד ומבשל.

בכל זאת גם כשגבר יודע לבשל תמיד המטבח נראה אח"כ כאילו הייתה שם קייטנה של עשרים פרחחים.
לילה טוב.