פגישה עיוורת

מסתכלת על השעון, הדקות מתקרבות,
פותחת את המנעול בדלת,
קושרת מטפחת על העיניים שלי,
מחכה,
עומדת עם הגב אל הקיר, ממש מול הדלת,
מחכה,
ואז נכנס מישהו, אני שומעת שהוא נועל אחריו את הדלת,
הוא שם את הדברים שלו ליד הדלת,
האצבעות שלו מתחילות לטייל עליי, בכל מקום, בכל הגוף,
אני לא זזה, לא בגלל שאני מפחדת או בגלל שלא נעים לי,
אלא בגלל שעכשיו אני זזה רק לפי הוראה ואישור.
ואני רטובה והוא משאיר אותי ככה רטובה, משחק איתי, מושך את החרמנות שלי.

הוא מושך אותי בעדינות לכיוון החדר והמיטה (זה הבית שלי, אבל להיות בו פתאום עיוורת, זה מוזר).
הוא דואג שיהיה לי נוח, אבל שאני אהיה לחלוטין מקובעת, מרותקת, חסרת אונים.

עכשיו אני באמת לחלוטין בשליטתו, או שבעצם לא?
אני יכולה להגיד לו מה אני רוצה, או חס וחלילה אם אין ברירה לצעוק שריפה (הרי לאונס אף אחד לא שם לב).

עוד המחשבה חולפת לי בראש, ואני יודעת שיש לי שליטה, הוא מכניס לי משהו לפה,
זה לא הגאג שלי, מה זה?
אז עכשיו באמת אין לי שליטה על מה שקורה איתי, זה משאיר מקום..
מקום לספייס...
הוא יעשה כרצונו וכל מה שנשאר לי, זה לרחף.
אני לא צריכה להקשיב, גם אם הוא ישאל אותי משהו, הוא הרי לא מצפה לתשובה,
אני בספייס, הכי חופשיה בעולם, הגוף שלי בידיו ובאחריותו של מישהו אחר,
והנשמה שלי משוחררת לגמרי.
דווקא כשאני כבולה לחלוטין, אני מרגישה את העוצמה האינסופית שלי.
טוב לי.

*

חולף זמן, לא יודעת כמה, הוא קם מהמיטה ואני שומעת רעשים,
נותן לי נשיקה על האף,
שומעת את הצעדים מתרחקים ואת הדלת שנסגרת.
אני עם עצמי לעוד רגע, מורידה את הכיסוי מהעיניים וניגשת לנעול את הדלת.
נכנסת למקלחת ארוכה ארוכה ואחריה למיטה, נרדמת כמו תינוקת.

*

לא ראיתי אותו.
לא רוצה לראות.
אם הייתי עיוורת, זה היה הכי טבעי בעולם שזה יהיה ככה,
אז למה בגלל שאני מסוגלת לראות, אני צריכה להתפשר על פחות?