הדבר, שאני, הכי אוהב בבוקר בכלל, זה כשהשמש, הקרן שלה, ליתר דיוק, חודרת אל חדרי, דרך החלון ונשברת על, הקיר. שאז, אני רואה את האור בצורתו, הגולמית, כל כך שכך, שאני חש, כאילו אני (דום מתחלף מסוכן שכמותי), נוכח {מי שישמע} בתהליך הבריאה עצמו בכלל. אבל ממש לגמרי. האור, מתפרד, לכל כך הרבה צבעים. פששש לגמרי. יש לבן, שהוא הטהור, הנקי, הראוי, כמו הגננת (הסאבית המתחלפת המסוכנת שלי, מי שישמע), שהוא לגמרי צחור בכלל. ויש שחור, שהוא כמו החושך, מאפיל בכלל, מייאש, אויש לגמרי. וביניהם, כל כך הרבה צבעים, שכל אחד מהם, כביכול, נושא עמו חלק מהעולם, או, יש מי, שיגיד, עולם ומלואו. פששש. הגננת אומרת שנהייתי, פילוסוף, לעת זקנה בכלל. פחחח. זה עוד יעלה לה, ביוקר. היא כנראה, לא זוכרת, שאני בכלל דום מתחלף אכזרי, ומסוכן, ולא כדאי, לה, להרגיז את, שכמותי. ממש לגמרי לא.
אז קמנו, הבוקר, הגננת המסוכנת, ואני, אדונה המסוקס. ידיה, הענוגות, היו, למעשה, קשורות למיטה, בחבל, ואת פיה מילא, גאג. נזכרתי, שכשרק הגעתי לאתר, ועוד הייתי, דום מתחלף מסוכן מתחיל בכלל, ולא ראוי, מבחינת הנסיון, שאז, לא היה לי בכלל, אמר לי --שם של דום ותיק כלשהו--, שהוא מורי ורבי, ולמדתי ממנו הכל, על בדסמ, וגם לא על, בדסמ, לא לשים גאג כשהולכים לישון. כמובן שאני, שלא ידעתי דבר, וחצי דבר, על בדסמ, וכל הידע שלי {מי שישמע}, גם היום, שקול לקליפת השום בכלל, רק שאפתי ללמוד, ככל האפשר, מאדם, שחוכמתו, עולה רק, על תבונתו. אז הקשבתי, לגמרי בקשב רב, וניתן לומר, שהוא למעשה לימד אותי, כל שידעתי, בנושא בכלל. כל כך שכך, שלא הייתי מסוגל, לעשות צעד אחד בבדסמ בכלל, בלי עזרתו. ממש לגמרי. ואת זאת אני, מוקיר לו, עד היום.
ובכל זאת, ומבלי לפגוע, חלילה, בכבודו, עבר מאז, בכל זאת, יום. ולמרות שאני, עדיין, כגוזל עופרים, באחו, תינוק בן יומו, בקן הנשרים, וכל הבנתי, בבדסמ, אינה מגיעה, לקצה סנדליו האיכותיים מעור איטלקי בכלל, בכל זאת חשתי, שאני יודע מספיק, לשים לגננת גאג לפני שהולכים לישון. אז הגננת נחנקה. לא מאוד לגמרי, רק טיפה. בהתחלה, כשהיא השמיעה, קול כזה: פששש, חשבתי שהיא, מגיבה לפוסט שלי בכלל. ואז היא שינתה לפתע את צבע, עורה, לאדום. אבל אני, חשבתי, לתומי, שאינני מבין {מי שישמע} בטיפוח נשי, שזה הסומק, החדש, והיקר שלה בכלל. אבל אחרי כמה, שניות, נפל לי, סוף סוף לגמרי, האסימון, ומיד שאלתי, אותה, אם להוציא לה, את הגאג. היא ניסתה לדבר, אבל, תחת זאת, מלמלה משהו, לא ברור בכלל לגמרי. חשבתי שאולי, היא ממלמלת, בגלל שתקוע לה כדור גומי בפה, ואולי כדאי, שאוציא, אותו. אבל רק אתמול, התחלפנו, והבנתי, ממש לגמרי בהבנה מלאה, שהיא אוהבת שאני שולט עליה, על אמת. אוהבת, ממקום עמוק בכלל, אמיתי לגמרי, עמוק יותר מהמצולות, ומן השורש. אז לא רציתי, להצטייר עכשיו, בטח עם המשברים, שהיו לנו, לאחרונה, כרכרוכי. אז אמרתי לה: "מי שישמע בכלל, את עכשיו הולכת לישון, ממש לגמרי, בלי אויש ובלי פששש". כזה אני כשאני שולט, קשוח ואכזר ממש לגמרי, פששש, אויש. לי מותר.
ובאותם רגעים, כשאני, הבטתי בה, וכשהיא, נשמה מהאף, חשבתי, כמה אני אוהב בדסמ, לגמרי אוהב, משוגע על זה, מי שישמע. ועוד יותר משוגע, על הגננת, המוסמכת בכלל, על ידי משרד החינוך. וראשה, המתולתל, נח כאבן חיה שאין לה הופכין על ידי, החסונה. וידעתי, שאני מאוהב בכלל, כל כך שממש. וחשבתי, לעצמי, שפששש לגמרי. כל כך כך שהרי, גם אנחנו, תיכף ביחד יום. }{
לפני 16 שנים. 10 ביוני 2007 בשעה 20:04
