שירה

רוצה שהיא תוכל להכיל אותי בתוכה. / רוצה שאוכל להתכווץ ולהיות הכי קטן. / רוצה שהיא לא תרגיש בנוכחותי, / ושאני כן ארגיש בנוכחותה...

אישה שמנה בעירום מלא / עולה מן הים ומתבוננת בי. / נוכחותי מביכה אותה, אז היא מתעטפת / במגבת עם סוסוני ים צבעוניים. // דחף לא ברור להתכסות עולה גם בי. / ואני מזנק אל המים...

מה שקרה בינינו זו תאונת דרכים, אין אשמים, שני הרוגים, שאריות של אהבה על הכביש. / במקום אחר אולי היינו מחזיקים, אבל כאן בבוקר מחליפים מסכות, ובלילה נוזלים. / מעייף להעמיד פנים, עייפה מלבלוע מילים, אין כוח למעשים, ואנחנו נובלים...

היה לה קעקוע של חבל / תליה על / גבה. // אני בקושי בחרתי תמונה / לדסק-טופ, / וגם אותה, אחרי שבועיים שלושה, / החלפתי באחרת...

הרי הגמירה שלו שימושית
יש בה את הבאים אחרינו
ובשלי אושר צרוף
הסיבה להביאם

החיים לבד הם מבוך של בדידות.
מבוך מסובך,
עם כרטיס יציאה אחד - אהבה אמיתית.

רגע לפני הסוף נגמר זמנו של שיקוי הקרח ואני גומרת לך בעיניים, והרטיבות שלי הופכת לדמעות שלך

בעמק שחור בין כרמים ושדות.
עומד כלוב בן חמש מאות קומות ובלוג.
ומי גר בכלוב?

בשמי ערב כחולים / בשמי ערב צלולים / שט ירח עגול ובהיר
ועמד, התבונן / ובשקט אונן / על סוטים בקיבוץ ובעיר /
- פניה ברגשטיין מתהפכת בקברה

הרהורים על מילות בטחון

מִתְנוֹעַעַת מִצַּד אֶל צַד עֵירֹמָה מֵעָלֶה תֵּאֵנָה / כָּל עוֹד רוּחִי בִּי בִּצְלִיל הַבְּרִיחָה / עִם הַמּוּזִיקָה הַצּוֹוַחַת בַּעֲלָטָה / כְּשֶׁכָּל הָעוּבְדוֹת חֲשׂוּפוֹת / כְּמִתְאַר גּוּפִי הַשָּׁקוּף

כי את, יצור עלוב, שווה לתחת,
בזבוז של משאבים, חלל וזמן,
צועדת אל הארץ המובטחת,
חיקו של אדונך, [הכנס שם כאן].

שָׁנִים נוֹקְפוֹת, נִשְׁחֶקֶת בַּסּוּגַר,
רָעָב כּוֹפֶה כְּנִיעָה בְּגוּף רוֹעֵד בַּמִּסְתָּרִים

רַק אַל תִּקְרַע, הָפוֹךְ בִּי, הָפוֹךְ
תֵּן לִי הַצְדָּקָה, פִּסּוּלַי רוֹטְטִים, גַּע בִּי, גַּע

בַּנּוֹף הַזֶּה אֶחְפֹּר לִי גֻּמָּה
כְּאִלּוּ יֵשׁ לִי מַה לּוֹמַר.

השיר מוקדש לכל עשרות הלוחמים העזים והנחושים בצבא העבדון אשר שלחו לי הודעות קופי-פייסט אדומות בכל ימיי באתר הזה, והבהירו לי כמה שזהותי האישית חסרת משמעות לעומת תשוקתם חסרת הפשרות

ואיזה ריח יש לריח? שואלת בי הילדה לפעמים?
עיקשת, היא פוערת את עיניה
מבקשת תשובות לשאלותיה.

בואי נשכב מול האח הגדול
מול צבר וליאון אראה לך הכול.

ואני עומד עירום אל מול מראה שבורה / קרן של עולם אבוד - את נפשי היא מנפצת / ואת שהיית ואבדת בתוך-תוכי ההיגיון / שואלת את העומד דומם ואין תשובה...

הוא בטח לא חושב עלי, / לא שומע את הצלצול העיקש שלי, / ולא רואה את המכתבים שנשלחים אליו בזה אחר זה. / הייתי כמו כל הבנות שהיו לו בעברו, / עוד אחת שזכתה לשהות במחיצתו, / מעריצה....

אֲנִי רוֹצָה לִתְפוֹר אוֹתְךָ אֵלַי / בְּתֶפֶר שְתִי וָעֵרֶב / אֲנִי אֲתָּה / אֲתָּה אֲנִי // בּחוּט וַמַחָט / לִתְּפוֹר אוֹתָנוּ לְבֶגֶד עָל אוֹפֶלְיָיה / לִרְצוּעוֹת כֻּתּוֹנֶת הַמְשוּגָעִים / מִבּוֹקֶר עָד עֵרֶב / יָד בְּיָד / אֲנַחְנוּ תְּפוּרִים...

הזרימה הייתה כמו מים / והתלקחות הייתה כשל אש / לא היה צורך במילים. // חום התפזר מכפות רגלינו ועד ראשינו / אור הירח חלוש ועדין מפתה אותי אל צווארך / וקולך הרוצה מפתה אותי לכל היתר...

לא אקח ממך אם לא תיתן לי / לא אחרוץ דין - זה גדול עלי מדי / אני אקרא בשמך ואם תבוא / תבוא...

לא "עבד" לא "סאב" לא "משרת שלי" / המשרת אותי - את מי שאני / רוצה / שאשייך אותו / אלי

כולנו ניצבים בסרטים הוליוודיים / קאובויים שועטים על סוסים מעלי אבק / שריפים דמומים, לבד במאבק. // כולנו היינו בונדים, ג'יימס בונדים / אפורי לב ועיניים / ידינו בשדיים / הרגנו בשירות הוד מלכותה / וביקשנו לשוב ולהיות בשליחותה...

שתי נשמות נפגשו בעולם. הגיע זמן פרידה.

ושאלת - איזהו הצליל הנכון - / זה של השוט החותך באוויר / או זה של העור המצטמרר לשמעו? / ושאלת – מהי המנגינה הנכונה – / זו השורטת מצוותה בנמוכים / כטום וויטס על הוויסקי השלישי / או הדקה, הנאנקת / המכסה על האצור בפנים...

לובן ירך זרה מציצה אלי מתוך אגן עטוף ג'ינס מרוטש ומפלסת / בגאון את דרכה של ברך רהוטה לא פחות הנתמכת על קרסול מעוצב / ואיכותי, קרסול שכל ייעודו לשאת בנינוחות כף רגל בהירה אך / מוצלת כבר בגוון אחד פחות אל תוך ארכיון זיכרונותיי...

עוד כשיצאתי לאוויר העולם, / בקושי נושם, תינוק חייכן. / ראיתי מולי פנים מחייכות, / אמא שלי שיחקה בהבעות. // גדלנו, זחלנו, הלכנו לגן, / בהמון משחקים שיחקנו גם שם. / תופסת וחבל, שלושה צעדים, / סבתא סורגת וחמש אבנים...

אז אבוא / ואקח הכול / כול מה ששייך לי, / אטול. / אעשה בו, בך, כרצוני - / ותיתן...