אתנחתא

"כנפיים
אינך שומע
היה העולם גבוה מעלי ולא הייתי אני נמוך" (איפה הילד)



בסדרת סיפורים קצרים שכתבתי בתחילת ימי באוניברסיטה (וזה היה מ ז מ ן ) הפכו כל הגיבורים (כמעט) לציפורים.
הסיפורים היו שונים זה מזה וגם הגיבורים, אבל הסוף תמיד היה זהה: לאט לאט התכסה הגוף נוצות לבנות, חלקות, הפה הפך מקור, עד שבסוף בנפנוף כנפיים ענקיות פרצה ציפור תיקרה, והמריאה אל שמי תכלת אדירים.

ר' אמר, את צוללת לתוך בוץ, תיזהרי, אולי לא תצליחי לצאת. זה היה הוא שמשך אותי אחריו אל החור השחור הכי עמוק שלי, דרך הפתח הכי קטן האפשרי, רק כדי לנסות ולהראות לי שאין דרך חזרה. דימיינתי אותנו מתחת לקרח - שוחים ולא מוצאים את הפתח דרכו ניתן יהיה לעלות חזרה.

הקרח היה טהור, הבוץ לא.
הכוונות שלי היו אמיתיות: בוא נחקור; בוא נכיר את עצמינו; בוא נתפתח.
אף-פעם, אף-פעם אל תעשו את זה עם מי שמרמה. לא עם מי שפותח בלי להתכוון לסגור, לא עם מי שמנצל את ההיכרות רק כדי לפגוע.

אני לא הייתי הוא. תמיד היו לי כנפיים. איתו, הייתי כמו קורמורן מרוח בנפט. לא היה לי סיכוי.


לא גמרתי את זה, נתלשתי. כמו פלסטר מפצע, משאירה אחרי אלפי חוטים פרומים.
על סולם עשוי חוטים דקיקים, מטפסת לאט, מנקה את נוצותי, מגירה מעליהן את הנפט. מטפסת עד הפתח, להמריא ולהשאיר אחרי תקרה שלמה.



"הייתי עומד על שפת הים / והיו הקרניים האחרונות / עולות מעלה מעלה ורסיסים שבורים בתוכן / היה העולם גבוה מעלי ולא הייתי אני נמוך" (איפה הילד)