לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אתנחתא

"אין לך פריצות גרועה מן החשיבה"
לפני 8 שנים. 9 באוגוסט 2015 בשעה 15:45

מסדרת "פנטזיות קצרות ומתוקות", פרק #1

לא ארוכות במיוחד, אבל שזופות יפה. הכתפיים שמעליהן האדימו מעט והפנים עד-כדי-קילוף; אך מתאר הרגל השזופה לא נפגם השמש אלא מעט השתבח בה. שלושה קעקועים. הראשון - חגיגי ומושך את העין: פרח אדמוני גדול על חלקה האחורי של השוק השמאלית, מעט מתחת לברך. עלי-כותרת רחבים פתוחים בהזמנה לנשיקה. השני עולה על גיד-הנשה ברגל הימנית, אותיות מן המזרח הרחוק מעוצבות כחרב חדה ומשתרגות כמו רוכסן קצר. השלישי רגע-נגלה רגע-נסתר, בחלקה הפנימי של הירך, עוגן של ספינה מסרט מצויר. הזמנה לשפתיים שנשקו את הפרח לבוא, הצעה ללשון לעגון. כפות הרגליים נגועות בחול וסולייתן אפרפרה בתוך כפכפי האצבע.

מעל לרגליים הדיבור גרוני מאוד, צרפתית במבטא ישראלי. חיוכן של השפתיים המבוקעות מתוק וורדרד, כששערה בלונדינית חרוכת-שמש נצמדת אליהן, ומוסטת מיד באצבע זריזה.

"הבטן שלי מצופה בשומן", היא אומרת ומגחכת, בוחשת במהירות סוכר לבן במים חמים. הסובבים מקבלים את דבריה בתשואות ונחרות-בוז, והיא מושכת כתף אדמדמה, נפלאה, צוחקת, אל אוזן שמאחורי תנוכה עוד קעקוע נסתר. כשמבטי עולה במעלה שוקיה, בואך ציור-העוגן הנגלה והנסתר, הוא נתקל בשריר החזק של ירכה המתקפל אל תחת רך, קפצוצי, שמציץ דרך מכנסיים קצרים מאוד.

אל תצחקי, אל תדברי, אל תקסימי במבטא גרוני מחוספס ואל תכעסי עלי, שאני רוצה להסתכל על רגלייך, ולא לראות דבר מלבדן.

לפני 11 שנים. 2 באפריל 2012 בשעה 19:49

מקטלגת.
וממחזרת, ממחזרת.
מיחזורים נוספים בהמשך.


כנפיים

האהבה הראשונה שלי (כנראה)

הנשיקה הראשונה שלי

האקס המיתולוגי

הבתול

זה שאיתו עשיתי דברים שלא רציתי

ההוא שלא ידע שיש דגדגן

הפרסומאי (אל תנסו אותו בבית)

שני זיונים, יום אחד

הפסיכופת

ההוא שאהב להזדיין במקומות ציבוריים

הראשון (והאחרון) שניסה להשפיל אותי (לא כי ביקשתי)

הנשוי

הגרוש

ההוא שהעריץ אותי עד לנעליים


לפני 12 שנים. 27 בספטמבר 2011 בשעה 20:24

לכבוד יום הולדתי (שחלף לפני כשבועיים) התחדשתי באייפון.
איך לא היה לי את זה קודם?!?!?!?!?!
אני מאשימה את כל חברי שכבר היה להם, על כך שלא גרמו לי לרכוש אחד, לא - שניים, כבר כשיצאו לשוק.

בכל אופן ולידיעתכן, האפליקציה החביבה iBrate עושה בדיוק את הדבר הנכון, וגורמת לו לרטוט במקצבים שונים והכל בלחיצת-אצבע (או שתיים, או שלוש, תלוי בעוצמה הרצויה). אתמול בערב חוויתי את ה-iאורגזמה הראשונה שלי, ואני ממליצה.

שנה טובה :)

לפני 12 שנים. 18 ביוני 2011 בשעה 19:53

בשניות האחרונות לפתע הבנתי - באופן בו מבינים לפעמים דברים באמצעות כל הגוף כולו, ולא רק במחשבה - שהשנה 2012 כבר היתה כאן, והלכה לבלי שוב; וכמוה גם 2013, 2015, וכו'. הן כבר חלפו, ואני הזדקנתי.
ברגעים אלה הלב שלי פועם בדפיקות מואצות; החלל התכווץ לכדי נקודה ובתוכה אני נעה על ציר, קדימה-אחורה במהירות-שיא, מטולטלת ומסוחררת. שמעו, נותקתי מהזמן.
והנה הן מאיטות, פעימות-הלב. הנשימה מתרחבת. משהו צווח באוזני - זה רק קול, זה רעש-רקע מועצם - והשנה שתבוא תהיה 1999, או 1995. גם 1986 קרבה, גם 1984. כולן נמצאות בעתיד שלי. מה קורה כאן?
שמעו, נותקתי מהזמן.
אני בתוך ספירלה; אני בתוך סחרחורת, מערבולת, מסתובבת ונדחסת, נזרקת לכל כיוון.
הזרועות שלי לעולם לא יאחזו תינוק שיוולד, לעולם לא אכתוב ספר, לעולם לא אתייאש. זה כבר קרה. העיניים שלי לא ייעצמו עוד בעייפות. לא אגדל גורים. כל הזכרונות שלי הפכו לתקוות, לפנטזיות לעתיד-לבוא: הוא לא יבוא. לרצונות שלי אין עוד משמעות. אין לי משמעות. נותרתי רק עם אהבה פועמת, מכאיבה, החופרת פנימה. כשאני חושבת על תשוקה, עיני מזדגגות. לא אבחין עוד בין טעמים, לא אדע מה עורר את הרגשות שאני מרגישה.
אני נוסקת בחלל שחור של סרטי-אנימציה. אני מוקפת בירח מלא. אני מאיצה ועוצרת בלי להבחין בהבדל, אני מתגלגלת ונחבטת בלי לדעת אם זה כבר התחיל, אם זה זכרון או תקווה.
נותקתי מהזמן.
אני, כמו בילי פילגרים, יכולה להיות עם כלבים במלחמה, עם שבויים אחרי מותם, עם ילדיהם של ילדי-ילדיו בפלנטה אחרת. שמעו, שמעו.
הלב, הלב.

לפני 13 שנים. 7 בספטמבר 2010 בשעה 8:24

ברכה מהסאדיסטית שבי:



שהשנה - כל המשאלות יתגשמו!...


לפני 15 שנים. 15 בדצמבר 2008 בשעה 21:35

עדכון-שאין-בו-ממש: הסוללה עדיין לא הוטענה. אני (הוא) עושה ביד.

החורף אינו ממשמש ולמרות זאת הולך ומתגבר בי רצון לשוקו סמיך במיוחד, וזה מזכיר לי את שיר חדר-המיטות החביב עלי:

Animal crackers snd cocoa to drink
That is the finest of suppers, I think.
When I grow up and can have what I please
I think I shall always insist upon these.

Christopher Morley (1890-1957)



SjtIdtwdVmo




לפני 15 שנים. 20 בנובמבר 2008 בשעה 23:03

כמות לא רגילה של קפה ששתיתי היום משאירה אותי ערה גם עכשיו, חרף היום הארוך שהיה והיום הארוך שיהיה.

אני מנצלת את העובדה שכולם במסיבה ו(כרגיל) רק אני לא כדי לכתוב. נאמר, "כתיבה חפשית", חפשית מהאובססיה לרפרש את המסך של "כמה צפו בי?" ולחכות לתגובות.

אולי הגיע הזמן לשוב ולכתוב כאן על בדסמ ועל מחשבות שיש לי בקשר לעניין הזה.

האמת היא שאני פחות מתעסקת במחשבות על העניין הזה מבעבר, וגם בעבר לא ממש התעסקתי בזה. למעשה ובאופן מפתיע זה אחד התחומים בחיי בהם אני כמעט נטולת-תסביכים. זה תמיד נראה לי בסדר, נורמטיבי אפילו, להתעניין בלקשור ולשעבד. חילופי זוגות (בהסכמה) וחילופי מגדר ונטיה מינית נראו לי תמיד דבר מאוד נורמלי. הייתי צריכה להתבגר/להזדקן כדי להבין שיש על הדברים הטבעיים הללו סטיגמות, שהם כרוכים בקשיים חברתיים, ושעלי לברך על היותי (באופן כללי) סטרייטית ומונוגמית ועל כך שלא אאלץ להתעמת עם רשויות-החוק במדינה כדי לממש את הצרכים הרגשיים שלי. ארבע שנים של קריאה יומית בכלוב חשפו אותי לדי הרבה תכנים פאתטים, אבל גם להרבה תכנים מעוררי מחשבה. למשל פעם, אחרי עיון בפרופיל של דנדיליון, חלמתי שאני נוסעת על כביש מהיר רחב במיוחד, ומולי שלט פרסומת ענקי מואר ועליו פרושה בענק המילה "פוליאמורי". למחרת בבוקר רדפו זה את זה אתרי אינטרנט רבים, ואני עדיין מגלגלת את המילה בראשי. יודעת שזה לא אני, אבל מסוקרנת לגבי האפשרות לחיות ככה. שמחה לגלות שיש כל מיני אפשרויות לחיות.

שמחה לגלות שזה לא חייב להיות אני, הוא, שני ילדים וכלב (וחתול), לעבור מתישהוא מהעיר לפרוור "בגלל החינוך", לשלם משכנתא ולחלום על גינה.

אין לי שום כוונה להחזיק בגינה. מי יגנן אותה? לא מספיק הכסף למגרש, צריך גם כסף לגנן קבוע. וכשאני רואה דירות גדולות מדי, או בתים שלהם יותר מקומה אחת, הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שאני לא מתכוונת לנקות את כל זה, ולגור ככה צריך לבוא יד-ביד עם תקציב לעוזרת. רצוי פעמיים בשבוע.

האמת שאני יכולה לחיות טוב מאוד עם נוכחותם של משרתים. באופן רשמי אני סוציאליסטית ולכן מובטחות להם זכויות והטבות ובונוס בחגים ומעסיקה חייכנית ורגישה (אני!). באופן לא-רשמי אני נסיכה, ומבשמת את השירותים שלי בניחוחות של בשמים יוקרתיים אמיתיים. שהיתי תקופה מסוימת בחו"ל במדינה אירופאית סגרירית-עד-מושלגת. היה לי נהג פרטי ובסופי-שבוע גם מאבטח ומהר מאוד התרגלתי לנימוס הישן שאפילו בני-הנוער שם עוד שימרו, ולכך שפתחו לי דלתות, סגרו לי דלתות, החזיקו לי את המעיל, נתנו לי יד כשיצאתי מהאוטו, הגישו לי מימין ופינו משמאל (או להפך, אני כבר לא זוכרת). כשחזרתי לארץ עברתי 50 מעלות בטיסה של חמש שעות - ממינוס עשרים לשלושים המהבילות של הנתב"ג, ולא הבנתי למה אני נאלצת לעמוד להחתמת הדרכון יחד עם כולם.

הדבר הכי משמעותי שאני מבינה על בדסמ ועלי, בינתיים, הוא שמשחקים לא מעניינים אותי.

די בקלות אני יכולה לארגן שיהיו לי "משרתים". האל יודעת שפנו אלי כבר כמה עבדי ניקיון ומשרתי הסעות. כנ"ל לגבי מעסי-רגליים מומחים, מלקקי חור-תחת, מכבסי תחתונים. וכל זה "ללא תמורה". אבל עצם העובדה שאדם מציע את עצמו לשירות כזה מבלי שהוא מכיר אותי, הופכת את זה למשחק-בהסכמה. בואי נשחק רגע באדונית ומשרת, את תתעלמי ממני ואני אשרת אותך ואהנה מההשפלה. או גרוע מזה, את תתייחסי אלי (איזה שעמום!), תשפילי אותי ואני אהנה מזה. כלומר, הצרכים של המציע הם העניין פה, לא שלי. וזה בכלל לא מעניין אותי: המשחק הזה. לא מעניין אותי בדסמ במשחק. אין לי עניין להסכים לשלוט על מישהו שרוצה להישלט. אין לי עניין להישלט בפרק-זמן מוגבל, מוסדר מראש, שסופו (האורגזמה) ידוע. בעיני זה משעמם.

כשאני נסחפת להישלט, באותו רגע זה אינסופי. אני באמת רוצה לעשות כל מה שהוא אומר לי, באמת לא אכפת לי מעצמי, זה באמת קודם כל הוא. כשולטת, אני רוצה ממנו לא פחות. אני רוצה שהוא יעסה את רגליי כי זה מה שאני רוצה. לא מעניין אותי אם הוא נהנה מזה או לא. אם זה הפטיש שלו - סבבה לו, הרוויח. אבל אני אדרוש את זה גם אם זה ממש לא. אם זה משחק, הוא לא יסכים, הוא יתבאס. אם זה משחק, זה לא מעניין אותי. הטריפ של השליטה יכול להיות רק אמיתי.

זה מאוד מאוד קל, לפלרטט בדסמית. יש כל מיני קודים והרמות-גבה שאפשר לעשות כדי לצבוע את העולם המשמים הזה בקצת שחור-אדמדם. אבל זה סתם. זה משחק. זה כמו ללבוש מחוכים גות'יים בגיל 16, כשבתוך תוכך את קודם כל מדריכה בצופים וברור לך שתשכבי בפעם הראשונה רק עם מי שאת אוהבת באמת (אגב, זה לא קרה). הפלרטוט מסביב - הוא בכלל לא רלוונטי. זה סתם משחק. כיף לשחק אותו, בעיני הוא יותר מעניין ממה שנהוג לקרוא לו "מימוש" של תהליך הפלרטוט - הסשן, אבל לא יותר מזה.

כשאני רוצה בדסמ - אני רוצה את הדבר האמיתי. את מה שיאתגר את התחושות שלי, את מה שיאפשר לי להרגיש משהו חדש. בדסמ כמו ציפורניים ארוכות מהרגיל, שמאפשרות חתכים יותר עמוקים בנשמה.


לפני 15 שנים. 11 בנובמבר 2008 בשעה 13:15

נגמרה לי הסוללה בויברטור.
"מותק, תטעין לי את הסוללה".
"אין בעיה, אני רק צריך למצוא את השניה כדי שאוכל להטעין אותה".

למחרת בערב: הויברטור לא עובד. אה! נכון, אין בו סוללה.
"מותק, הטענת לי את הסוללה?"
"לא, עוד לא מצאתי את בת-הזוג שלה."
"טוב, אז תבוא אתה."


לפני 15 שנים. 18 באוקטובר 2008 בשעה 17:52

הסתיו הביא איתו פרץ געגועים לקיץ אירי רטוב. ריח של סיגריות בלילה קר ונוטף זורק אותי לימים הלומי-גינ?ס ורווי פיו?ת ומרחבים ירוקים, רוטטים ורטובים מערפל.


זיכרון אחד:

קילארני, אני מתעוררת בחדר הקטן שחלקתי עם שלוש בנות נוספות ובפי טעמו של חלום מוזר: אני הולכת בדרך ירוקה, השמיים מחשיכים פתאום ושתי עיניים זורחות מולי באש בתוך החשכה.

ארוחת הבוקר שלי היא שאריות של פחית גינס וטוסט מרוח בחמאת-בטנים. אני מספרת את החלום שלי לס?ט?ף מניו-זילנד, וב?ו?ב?ו? האנגלי עוזב את החביתה שלו ומצטרף לשולחננו בעיניים בורקות. בלילה הוא חלם חלום דומה, הוא אומר לי, הוא הלך בדרך שהוא מכיר מהעיר בה גדל כשהשמיים החשיכו פתאום והוא ראה זוג עיניים גדולות מרחפות באוויר מולו.

בובו הוא הומוסקסואל בן שמונה-עשרה שיצא מהארון ונסע לאירלנד לבתק את בתוליו, "Because I really dig the Irish accent". הוא סיים את המשימה הזו כבר ביומו הראשון של הטיול שלו, ומאז התפנה למציאות האמיתית שלו – כשפים דרואידים. מדי ערב הוא קורא לנו את העתיד בעזרת מקלות מסומנים שהוא מטיל על הרצפה בכובד-ראש, מתעלם מן הבקשות הלעגניות לחזות כמה פיינטים של גינס תשתה הלילה כל החבורה. היום יום חופשי מתכנונים קודמים, ובמסגרת הבונדינג החלומי שנוצר בינינו אנחנו מחליטים לצאת יחד לחפש פיות ואולי מעגלי-אבנים בפאתי העיר הקטנה.

אחרי מספר קילומטרים על דרך-עפר לא מלהיבה אנחנו מחליטים, כשני הוביטים, לסטות מהשביל כדי לאכול את ארוחת-הבוקר השנייה שלנו במקום עם עצים. אנחנו מוצאים שביל דק שנכבש ברגליים קודמות שדרכו בו והולכים בו. כעבור מספר דקות אנחנו מגלים מעגל-אבנים קטן, שולי מכדי להיות מתועד במפה הדרואידית המפורטת של בובו. הוא מצטמרר להצעה שלי לאכול את הסנדוויצ'ים שלנו בתוך המעגל ממש ואנחנו נשענים על גזע עץ גדול מחוצה לו, אוכלים ושותקים. בובו קם לראות לאן ממשיך השביל הקטן, ומגלה שבהמשכו ניצבות שתי אבנים גדולות, מעין "שער כניסה" לשביל המוביל אל מעגל-האבנים. אנחנו בוחנים את האבנים ומלטפים את החזזית והאזוב הירוק שמכסה אותן, כשנשימתו של בובו נעתקת והוא אוחז בידי, מושך אותי לעמוד מול האבנים. הו עומדות, גדולות למדי, זו לצד זו. ברור שיד-אדם הניחה אותן שם. על כל אחת מהן חרוטה עין גדולה, ואנחנו עומדים, נפעמים, מול מבטן של שתי העיניים על השביל.

הן לא זורחות באש. השמיים לא מתקדרים. אבל אנחנו כל-כך In Awe, כמו שבובו אומר אחר כך, אנחנו מחזיקים ידיים ומתבוננים בהן, ומדברים על כל דבר אחר בדרך חזרה.


לפני 15 שנים. 20 בספטמבר 2008 בשעה 20:11


“ An intellectual is a person who has discovered something more interesting than sex. ”

Aldous Huxley