אזור הדמדומים

אגב ריצת הבוקר שקעתי בקטע העמוק.

הניסיון לזכך מה הם ערכי היסוד שלי,

מה הדברים שמגדירים אותי, 

מה המותג שלי?

הדבר שמדביק אלי את כל מי שמחפשים את קרבתי.

אלו ערכים בסיסיים כשאני נצמד אליהם, הכל הופך קוהרנטי ושקט

למה אני שואף?

 

עלו כמה וכמה ותוך כדי שאיפות ונשיפות הפכתי והפכתי בענין.

כרגע אני נשאר עם שלושה מושגים שעוד מתערבבים לי בתוך התוף.

אמת,

עשיית טוב (כן, גם אם הוא טוב רע...),

ואומץ

 

מה הערך שלכם?

 

וקחו שיר מדהים (Lynyrd Skynyrd) בבצוע לא מקורי של Shinedown על עצה פשוטה לחיים 

העור שלנו, העור שלך

מזהיר ושומר מהעולם החיצוני,

מגדיר גבולות, מגן מלכלוך מחשיפה 

ואני בכל זאת אפצע אותו, אעבור את גבולותיו,

אזהם ואחטא אותו כרצוני, עד שאהיה נוכח 

בכל סנטימטר שלו, אבל מתחתיו.

 

הכוס שלך,

מגדיר, מנהל, מרכז הוויה

מענג ומייסר, ערש קסם הבריאה

נרטב ומתייבש מתכווץ ומתרחב

יעד אסטרטגי בדרך אל הלב

מנכס אותו אלי, עכשיו הוא שלי

כשתרצי אותו את יודעת איפה למצוא אותי.

 

התחת שלך

איזור פרטי, ממלכת סתרים

ממלכת טאבו שחורה, מחוז בושה ואיסורים

בביצה הפראית הזו אעבור כמעשה פלאים

ונדהמת תהיי כשאהפוך נקבה מכווצת לאולם אירועים

וכשישבנך ינסוק מעלה ולחייך פעורים

תדעי שנכנסתי אלייך לעולמי עולמים.

 

וארגיל את אוזנך להרגע מקולי

ואת פיך אמכר למגע ולטעמי

את אפך אהפוך למערכת אבטחה משוכללת

לכולם סגורה ורק לניחוחי משוחררת

וראשך  ישוגר למסלול אורביטאלי סביבי

 

כשכל אלו יקרו אעודכן משולחן הניווט

שהגעתי לעמדה שולטת מעל מחוז חפצי, 

לבך הפועם

היהלום שבכתרי

 

 

כשהייתי ילד שיחקנו ב"תוקע".

מעגל בחול הלח שאליו היינו זורקים סכין ומותחים קו בשטחו של היריב. מגדילים בכל תור את שטחינו באחד החצאים של השטח שכבשנו.

ואני נזכר במשחק הזה, כל פעם שאני כובש עוד חלקה קטנה מהמחשבות והסודות שלך.

חש את הרגשות המעורבים שלך בקשר לחשיפה הזו.

כמה את רוצה, וכמה מפחדת, וכמה את מנסה לשמר עלה תאנה קטן כאילו תוכלי כולך להתחבא מתחתיו,

או ששארית העלה הזו תציל אותך מחציית הקו אל תוך האינסוף או האפס המוחלט שבו הכל פתוח לפני.

והסריטות שאני התוקע עושה בך, כמו הליטופים, מעניקים לי בכל מהלך פיסת שלל קטנה דריסת רגל בעוד פינה, בדיוק כמו אז בחורשה.

ואני כמו כלב טוב, מדי פעם מרים רגל ומשתין את נוכחותי בארצות הלא נודעות ההן.

תוקע בך עוד דגל ומסמן עוד חלקה שכבשתי.

ואז אני נזכר בפרדוקסים של זנון, בגרסה לעבר האינסוף מבין שתמיד אני מקטין את החלק שלא גלוי לי אבל אף פעם לא חוצה את הגבול,

ומי שפתאום מתנגנת לי בראש היא כריסי היינד המדהימה שמבקשת להכנס ...

 

השניות הראשונות של התחלה, 

נוטל את החבל הראשון, משחרר מוצא מרכז, לולאה.

טווה קשר ראשון בחבל 8 וקור נפשי ראשון ברשת השלמה, שניהם יחדיו באותה התנועה.

העין בוחנת ובוחרת מעברי חבלים ובו בזמן חוקרת את שפתו של הגוף ותווי הפנים, 

מילה לא נאמרת, התחלה בשתיקה.

 

מעל מסד הסכמה מרופד בימי חיכיון מנוגן לו קונצרט שכולו ציפיה

ביקרתי אתמול בפיקניק החביב שאיימי ארגנה, צרכתי קצת בירה וקצת וודקה וכמו שאומר דיימון ראניון "התעסקתי בעיקר בעניניי..."

ואז פגשתי אותה, בהתחלה סתם דברנו, ובאיזה שהוא שלב הגיע החיוך הפנימי. ההוא שמתרחש ברגע שאני יודע לחבר את החוטים,

התחושה הזו שאני חווה כשאני מוצא את הביטוי המדויק למה שאני מרגיש באותו הרגע. ברגע שבו הבזיק לי בראש הקטע שלמטה.

ואני חושב שפגשתי אותה את טיפאני התמימה למראה שמסתובבת לה בפורום במסווה של ילדה טובה. וכשבסוף השיחה היא אמרה שהיא מסוכנת, האמנתי לה לגמרי.

תראו את הקטע, הוא מצחיק בפני עצמו.

אבל תחשבו על הכלוב... על המפלצות ה"מפחידות" שמסתובבות בו ושחלקן ממש מקסימות ועל שאר היצורים שרוחשים כאן...

ונכון שיש לנו כמה וכמה טיפאניס?

 

זה מה שמתנגן בזמן שאני מהרהר בשאלות טריויאליות כמו: למה לי 24/7 עכשיו? אורז או פירה? הטיפול הנכון בגבולות שגובלים בשליטה מלמטה ואיך להגיב לפרש לד' 5...

 

תקופת ההפוגה וההרהורים מתקרבת לסופה כמו קיץ שנשרף אל תוך הסתיו.

המילים שלה והמילים שלי כבר מעורבבות, רחוקות, לעוסות ומשומשות.

היא בארץ רחוקה עכשיו ואני חוזר לבסיס.

לרמה הכי בסיסית.

זו שעליה נבנה הכל, 

זו שחשוב שתהיה טובה ונקיה.

והראש כבר מוכן והלב כמעט,

והתוכניות בחלקן ברורות ובחלקן מטושטשות אבל זה לא משנה

כשהעגלה תתחיל להתגלגל התוכנית האמיתית תתבהר ותפרש.

ואני מוצא את עצמי היום במלאכות הבסיסיות, בונה את הכלים.

בעולם הלא רחוק היו האומנים מתחילים את הקריירה וגם כל עבודה חדשה בבנית כלים.

הציידים בנו חניתות וחיצים,

המהנדסים והבנאים בנו לעצמם כלי מדידה וכלי עבודה.

הנפחים בנו צבתות וחישלו איזמלים,

כלים בסיסיים, כלים מתקדמים, כלים סודיים.

יש משהו באומן שמכין את הכלים של עצמו וגם בתהליך הלימוד והתכנון של כלי חדש.

והיום לאחר הצטידות ותכנון של כמה שבועות השלמתי את הכנתו של שוט חדש,

מעניין מתי יחנך (תרתי משמע...)

 

 

 ושיר שהתנגן פה קודם,

 

We man of action, Lies do not become us...

Westley (aka Dread Pirate Roberts)

 

The Truth about our shadow

כשתיבה אחת נסגרת תמיד יש סיכוי שתיבת פנדורה אחרת תפתח...

I said baby, you are magic - 
she said no hun, just a trick

אוהב את הילד החכם הזה עם המילים העמוקות

....Bury all your secrets in my skin
 

 

Bury all your secrets in my skin
Come away with innocence, and leave me with my sins
The air around me still feels like a cage
And love is just a camouflage for what resembles rage again...

So if you love me, let me go.
And run away before I know.
My heart is just too dark to care.
I can't destroy what isn't there.
Deliver me into my fate -
If I'm alone I cannot hate
I don't deserve to have you...
My smile was taken long ago
If I can change I hope I never know

I still press your letters to my lips
And cherish them in parts of me that savor every kiss
I couldn't face a life without your lights
But all of that was ripped apart when you refused to fight

So save your breath, I will not care.
I think I made it very clear.
You couldn't hate enough to love.
Is that supposed to be enough?
I only wish you weren't my friend.
Then I could hurt you in the end.
I never claimed to be a saint...
Ooh, my own was banished long ago
It took the death of hope to let you go

So break yourself against my stones
And spit your pity in my soul
You never needed any help
You sold me out to save yourself
And I won't listen to your shame
You ran away - you're all the same
Angels lie to keep control...
Ooh, my love was punished long ago
If you still care, don't ever let me know
If you still care, don't ever let me know...