עלילות דסדמונה בארץ הבדס"מ

כשהייתי בת 17 הייתה לי חברה טובה. אתם יודעים איך זה בתיכון...חברות הכי טובות, כל הזמן ביחד...לא נפרדות לרגע. אם השנים התנתק הקשר...אבל משום מה, אולי בגלל כל הזמן הפנוי שיש לי לאחורנה יצא לי לחשוב עליה הרבה השבוע. היא הביאה המון אושר לחיים שלי, שהיו עגומים מאוד באותה התקופה. אבל אחד מהמשפטים שהיא אמרה שנחרטו אצלי עמוק בזיכרון היה : "את יודעת מה הבעיה שלך? הבעיה שלך היא שאת מרגישה רצויה אוטומטית". לא כל כך הבנתי למה היא התכוונה באותו הרגע, אבל אחר כך יצא לי לחשוב על זה המון. אחר כך גם אובחנה אצלי הפרעת אישיות נרקסיסתית שאומרת בערך את אותו הדבר.

מה שחברתי אמרה באותו הזמן כשביקשתי ממנה לפרש היה: " למשל כשאת נכנסת לחדר, את לעולם לא חושבת שאת אולי מפריעה שם לשיחה אינטמית שכרגע התקיימה,או לאיזו דינמקה שהייתה לפני שהגעת. את ישר נכנסת ומתפרצת ודורשת את תשומת הלב שלך, כאילו שכולם צריכים להיות מרוכזים רק בך באותו הרגע".

הפרעת האישיות הנרקסיסתית אומרת בעצם את אותו הדבר...מדובר באדם שהוא כל כך מרוכז בעצמו עד שאינו מודע לרגשותיהם של אחרים. אין מדובר באדם רע או אכזרי...ברגע שיגדו לו "היי, אתה לא מתייחס אלי, או פגעת ברגשות שלי" סביר להניח שהוא מיד יתאפס על עצמו. הוא לא רוצה לפגוע ברגשות של אנשים אחרים, אך היכולת האמפטית שלו פשוט שואפת לאפס.

אני לא זוכרת אם ציינתי את זה כאן, אבל לפני 5 בערך עברתי משבר נפשי קשה ואפילו אושפזתי לתקופה קצרה...והמאורע הזה הפך את חיי. הפכתי מלהיות מאדם דיכאוני שמרוכז אך ורק בעצמו ובבעיות שלו לאדם שמח ומאושר בחלקו. אבל בנושא הפרעת האישיות אני עדיין מתחבטת...

אומרים שהצעד הראשון בפתרון הבעיה הוא המודעות לקיומה, ואכן לאחר הטיפול הפסיכואנליטי הארוך שעברתי – נעשיתי מודעת לבעיה, ובאמת שלאחר מכן ניסיתי באופן מודע להיות אמפטית לסביבה שלי. לחברי, למכרי וגם לאנשים שניתקלתי בהם במקרה. קורס הבודהיזם שעברתי בהודו חיזק אצלי את האמונה החזקה שאסור לי לפגוע, גם לא בטעות, ביצורים החיים הסובבים אותי...ויש לי תחושה שגלשתי באופן בלתי מודע כמעט מקיצוניות אחת לשניה.

במקום להרגיש רצויה אוטמטית אני מרגישה בלתי רצויה אוטמטית...וזה ממש פרדוקס – כי פעם הייתי אדם מדוכא ששונא את עצמו – אבל בטוח שכל הסביבה חייבת לאהוב אותו, או לפחות לרצות בחברתו...ופתאום אני אוהבת את עצמי אבל חוששת כל הזמן שאולי הסביבה שלי לא מקבלת אותי, שאולי אני משעממת אותם, מעצבנת אותם, מדכאת אותם. פעם הייתי מדברת ובטוחה שכולם חייבים להקשיב לי, שמה שאני אומרת זה הכי מעניין בעולם, שאני מרכז הייקום...לא הייתי מודעת לכך, אבל עכשיו שאני מסתכלת אחורה אני יודעת שכך זה היה. עכשיו אני תמיד חוששת, שאולי אני לא צודקת, שאולי לא רוצים להקשיב לי...שאולי אני בעצם לא רצויה. אני מקווה שהמעבר הזה מקיצוניות אחת לשניה, הוא רק איזשהו שלב באמצע בדרך לאיזון. כי המצב כפי שהוא עכשיו הולך ונעשה בלתי נסבל.

מעשה שהיה כך היה. בימי רווקותי העליזים...כשעוד חיפשתי לי את הנפש התאומה שלי...(שכל מי שעוקב אחר הבלוג הזה יודע שהיא נמצאה) הייתי גם קוראת בלוגים מושבעת. ואחד מהבלוגים האלו נגע מאוד לליבי...זה היה בלוג של אישה, בת גילי בערך, גם היא חיפשה את הנפש התאומה שלה...ונתקלה בתלאות דומות לשלי, לכן היה קל לי מאוד להזדהות עמה והרגשתי שאנחנו ממש חולקות את אותן חויות.

כמובן שגם הגבתי לא פעם לאירועים המוזכרים – בדרך כלל ישירות אליה, אך לפעמים גם בציבור. במסגרת התגבות האלו – נתתי לה את שמי האמיתי, והיא החזירה לי באותה המטבע ונתנה לי את שלה.

לא עבר זמן והיא החלה לצאת עם בחור. בהתחלה היה נראה כאילו אכן זה היה מה שחיפשה אך לאחר כמה חודשים עזב אותה אותה הבחור...ולא רק שהוא עזב אותה...הוא עשה את זה בצורה מאוד מכוערת. אני חייבת לציין כאן שזו היא דעתי האישית בלבד, אבל הכאב של אותה בלוגרית, נגע לליבי...גם אני חויתי חויות דומות.

היא, ברגע הפרידה הייתה בטוחה, כמו שאני הייתי בטוחה במיקרים דומים, שהפרידה היא זמנית...אולי מכיוון שהבחור הנ"ל המשיך לשכב איתה ולרמוז שיש סיכוי שהם יחזרו בעתיד. ובדיוק לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שהסיום היה מכוער...תמיד תהיתי בקשר לעניין הזה, למה בחורים אינם יכולים לחתוך עניינים חד וחלק, מה זה כל העניין הזה של "נשאר יזיזים?" הלא אם היה באמת איכפת לו ממנה, הוא היה משחרר אותה ונותן לה להמשיך לחפש מישהו שבאמת יאהב אותה ,בשביל האדם המדהים שהיא, ולא ישחק איתה במשחקים של גיל תיכון...כי גם הוא וגם היא עברו את הגיל הזה לפני שנים.

במקביל ובאתר אינטרנט אחר (או כמו שהיתה אומרת בוודאי קארי בראדשו " בחלק אחר של העיר") , גם אני הכרתי בחור. צ'יטטנו קצת בצ'אט, החלפנו תמונות ומספרי טלפון. אני חייבת לציין שהוא עשה רושם חיובי מאוד וגם נראה מצויין בתמונות. באחת משיחות הטלפון שלנו לתוך הלילה שאלתי אותו אם יצא לו משהו מכל הצ'יטוטים הוירטואליים הללו. תשובתו הייתה שיצאו לו "כמה זיונים ומערכת יחסים אחת שנמשכה כמה חודשים"...מכאן המשכנו לדבר על עוד המון נושאים...כאשר באיזשהו שלב עלה נושא הבדס"מ. אני באותה תקופה, הייתי מאוד סקרנית לגבי הנושא וחיפשתי פרטנר להתנסות איתו...כמובן בתוך מערכת יחסים שתכלול גם אינטימיות ואהבה.

הבחור הזכיר שהיה מספר פעמים במועדון...וסיפר קטעי חויות שהדליקו אצלי נורה...

שאלתי, ואכן התברר שצדקתי האקס של הבלוגרית האהובה עלי, הוא אכן הבחור שאני מדברת איתו בטלפון. יום למחרת הודעתי לו שאני לא מעוניינת בקשר. הרגשתי שאני והבלוגרית מהכלוב , ממש חברות ולא הרגשתי שזה יהיה נכון להכנס עמו למערכת יחסים. יש לי כלל מאוד ברור בנושאים האלו – חבר או אפילו חבר לשעבר של חברה הוא מבחינתי מישהו שלא אתעסק איתו אף פעם. בדרך כלל אני משתדלת אפילו לא להתקרב.

נכון, שאת אותה הבלוגרית אפילו לא הכרתי באופן אישי, ואם הייתי פוגשת בה במקרה במועדון לא הייתי מזהה אותה...אבל יש מספיק דגים בים, ולמה שאני אלך דווקא עליו?

אבל הוא התעקש, אמר שמה שהיה בינהם ניגמר, והוא בטוח שלא תהיה לה התנגדות לנושא. אני התעקשתי שהוא ישאל אותה. כמובן שהייתה התנגדות.

אני חייבת לציין בשלב זה של הסיפור, שהסיבות שלא הסכמתי לפגוש בו, לא היו מצפוניות גרידא...הבנתי מסיפורי הבלוג. שהאיש האמור, אולי באמת איש מדהים, נראה טוב ואינטליגנטי, אך הוא אינו מוכן ריגשית להכנס למערכת יחסים...ואני, שחויתי מספיק שברונות לב...לא הייתי מוכנה להכנס לעוד מערכת יחסים שלא תוביל לשום מקום.

אבל שוב הוא התעקש...המשיך להתקשר אלי שוב ושוב...עד שלבסוף הסכמתי לפגישה כאשר אני מציינת לפניו – שמדובר בפגישה ידידותית, ואין לי שום כוונה להכנס איתו למערכת יחסים רומנטית, מינית או בדס"מית....

הוא נסע כשעה וחצי בשביל לפגוש אותי במקום מגורי, שהוא רחוק משלו...בא מצוייד בבקבוק יין...והתעקש לעלות לדירתי בסוף הפגישה, בתירוץ טיפשי זה או אחר...

הוא באמת נראה טוב מאוד, ואכן היה גם איש שיחה מעניין והערב עבר בנעימיים, על כן לא סירבתי, אך סירבתי לכל מגע מיני איתו...גם כשניסה כמעט בכח לנשק את כפות רגלי...אמרתי לו שזה לא נראה לי כדבר שעושים ידידים.

הוא עזב וביקש ממני בכל לשון של בקשה, שלא אשתף את חברתי הבלוגרית במה שהיה באותו ערב. ואני מכיוון שידעתי שממילא אין בינהם קשר ממשי...והבנתי שגם לא יהיה, נמנעתי מלהתערב. ולמרות שביני לבינה היו עוד כמה שיחות במסנג'ר...ואפילו נפגשנו פעם אחת במועדון...איתו לא היה לי יותר קשר. לדעתי הבחור גם ילדותי וגם שקרן...ולמה אני מספרת את הסיפור הזה בכל זאת, כך הרבה זמן איחי...קודם כל כי אני חושבת שהוא מעניין ומשעשע...מדהים כמה גם העולם הוירטואלי קטן...ושנית כל, נראה לי שבאמת עבר כבר מספיק זמן ואיש אינו יכול להפגע מכך עכשיו.

ההפסקות בין פוסט לפוסט הולכות ונהיות ארוכות...עכשיו כבר אין תירוצים...יש לי המון זמן (וחדר משלי – כמו שהייתה אומרת ורג'ינה וולף) פשוט לא ממש בא לי לכתוב, וכשלא בא, אז אני לא כותבת ...

אבל קיבלתי את השרביט...שמתי לב קצת באיחור ...אבל טוב מאוחר מעולם לא.

אז קודם כל , שלושה דברים שלא ידעתם עלי.

1. I do believe in fairies – I do – I do- כפי שאמר פיטר פן הגדול מכולם. אני מתה על סיפורי פיות, דרקונים וקוראת מושבעת של סיפרי ילדים – כן, כולל הארי פוטר...ואני גאה בכך.

2. פעם הייתי בדיכאון...רוב האנשים שמכירים אותי היום ולא הכירו אותי בעבר כבר שמעו את הסיפור על איך פעם הייתי אדם דיכאוני ורואה שחורות. אני לא מדברת כאן על מצב רוח רע, שנובע מאיזו צרה נקודתית זו או אחרת, אלא מצב קבוע וסטטי...איך התגברתי על זה – זה כבר סיפור לפוסט בפני עצמו – אני מבטיחה לשתף בהזדמנות.

3. אני לא יודעת לשקר – ניסיתי כמה פעמים, אני מודה...זה תמיד נגמר בקטסטרופה – אני שקרנית כל כך גרועה שאפילו פוקר אני לא מסוגלת לשחק כי מיד יודעים אם אני מבלפת.

אז אם המטלה הזאת סיימתי – היה ממש נחמד – אולי אני באמת צריכה להפסיק להיות כזאת בטטה ולחזור לכתוב.

ועכשיו אני אמורה להעביר את השרביט אז חשוב לי לציין שרציתי להעביר אותה לדג זהב:

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=7163

תודה , מדהימה – אני נהינת מכל רגע...אבל ראיתי שרק עכשיו היא קיבלה אותו, אז אני פוסחת עליה...

וגם חשבתי על TooT – אבל שוב...אני לא רוצה למחזר את מה שמוחזר...

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=4184

שוב, תודה על התיאורים המדהימים...מרגש לקרוא אותך, וממולץ בחום למי שעוד לא קרא...
ואז כמובן יש את ים – שמצליחה לרגש ולרתק אותי תמיד...וגם מאחורי הקשר הזה יש סיפור, שאני חושבת שלנפשות הפועלות בו כבר לא יהיה איכפת אם אפרסם אותו ברבים, אז בהזדמנות הקרובה:

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=3288

ואז...כמה מפתיע...ראיתי שגם ים קיבלה את השרביט ממש לא מזמן...

וכפי שכבר צויין כאן, כנראה שממש כבר אין למי להעביר...ורק לי העבירו אחרונה...טוב, כפי שכבר ציינתי הייתי קצת ישנונית...בכל מקרה אין לי על מה להתבכיין...רק שאין לי הרבה מה לעשות...

בלילה במיטה שוכבת על הצד
לבד בחדר אך אף פעם לא לבד
שדון קטן מביט אלי מהראי
ורוח רפאים יושבת על כסאי
ושלד שקוראים לו טומי המתוק
וגם חתול שחור וגם עכבר ירוק
ושד קטן כזה סימטי ונחמד
יושב לו על סיר לילה ועושה ביד
ומכשפה עם קעקוע על השד
תמיד קוראת לי בקפה ובכף היד
ומנבאה לי שהכל יהיה נחמד
כולם ימותו רק אני אחריה לעד

אני יודעת שאתם לא מאמינים
הפסיכיאטרים אותי לא מבינים
אך העיקר הוא שהסוף יהיה נחמד
כי הם ימותו ואני אחיה לעד

כשהירח בחלון מוציא לשון
אני והשדים שלי הולכים לישון

(אלונה דניאל - טאטו)

לפני כמה שנים (בערך 8 )...וואו איך שהזמן טס...ישבתי עם כמה אנשים בדירה בבת ים ודיברנו על החיים. ואז שאל אותי אחד מהם , שהפך ברבות הימים להיות אחד מחברי הטובים..."ממה את פוחדת?"...ואני בצורה מאוד אופיינית לי עניתי לו "אני לא פוחדת מכלום"...אחרי המון שנים שכאמור נעשינו באמת חברים טובים הוא התוודה באוזני שחשב באותו הרגע שאני אדם מאוד לא אינטילגנטי...או שאני מאוד לא מחוברת לעצמי.

אני מעדיפה לחשוב שבאותה תקופה תשובה מספר שתיים הייתה התשובה הנכונה. אולי בגלל שמודעות עצמית היא דבר שאפשר לעבוד עליו ובדרך כלל מגיע עם הנסיון...ואינטיליגנציה היא דבר מולד...ובמשך השנים שעברו מאז, האמת היא שמצאתי בי כל כך הרבה פחדים שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל למנות אותם.

זה נכון, אין לי פחד גבהים, אני לא מפחדת מכאב, ממחטים, מג'וקים או משאר מקקים הפחדים שלי הם בדרך כלל לא פחדים ארציים...כלומר, אני כן מפחדת אולי מלהזדקן או להשאר נכה ותלויה באנשים אחרים. אבל אני אדם צעיר, חזק ובריא...וכל זה נראה לי מאוד רחוק ממני.

אבל הפחד הכי גדול שלי...זה שממש לא הסכמתי אפילו לדבר עליו, אלא בשעותי הקשות באמת, שבהן הייתי יושבת וממררת בבכי...הוא הפחד שאף אחד לא יאהב אותי, אף פעם. אני לא מדברת על חברים ומשפחה. אני שמחה לומר שיש לי משפחה נהדרת ואוהבת ולפחות שניים שלושה חברים שאני יכולה באמת לסמוך עליהם תמיד. אבל אף פעם לא הייתה לי זוגיות מלאה, אמיתית, כזאת שהייתי יכולה להשען אחורה בלי לפחד ליפול. ולהגיד שהוא יהיה שם, יהיה שם תמיד איתי בשבילי...וכמו שאוnרים בסרטים האמריקאים “for better of for worst, in sickness and in health, till death do us part” זכיתי בכל הקופה...איזה כיף לי.

חזרתי לארץ. הוא חיכה לי בשדה התעופה. עם החיבוק המדהים שלו, עם הריח שאפילו לא ידעתי כמה התגעגעתי אליו. עומד שם, מחכה לי עם המבט בעיניים שאומר רק אהבה, שרואה רק אותי. ופתאום הבנתי כמה שהוא אוהב אותי, שבשבילו יש רק אותי...ובשבילי, מה יש לי להגיד...יש רק אותו.

אני מפחדת להיות כל כך שמחה...מפחדת שאם אני אגיד את המילים בקול אז זה יעלם פתאום. כמו כל דבר טוב שהיה לי בחיים. כל פעם שהרשתי לעצמי לאהוב, נפגעתי. בכל פעם שהפסקתי לרגע לדאוג , משם באה המכה...ומצד שני גם כשדאגתי זה לא עזר. גם כשהייתי מפוחדת והיסטרית ולחוצה, גם אז נפגעתי.

יושבת לידו במכונית. הוא שואל שאלות, כמו תמיד, מתעניין בי באמת. רוצה לדעת איך היה ומה היה...ואני מספרת...והוא מקשיב עד שמגיעים לדירה הקטנה והמוכרת שלו. אנחנו מתחבקים, ומתנשקים ומתחבקים שוב...ואז אני אומרת לו...

אני יודעת שהכנסתי את כל עניין הבדס"מ לחיים שלנו...אני יודעת שזאת אני, רציתי את זה, פינטזתי על זה, כתבתי על זה סיפורים, זה היה לי בראש...אבל אף פעם לא התממש. אולי בגלל שלא רציתי באמת שהפנטזיות האלו יתגשמו...אולי בגלל שבשנים האחרונות לא היה לי ממש בן-זוג, אחד שאהב אותי באמת ורצה לתת לי הכל.

אז פינטזתי לי כל מני פנטזיות, חלקן ניסית להגשים, עם כל מני בחורים שפגשתי, חלקם כאן בכלוב, חלקם במועדון, חלקם במקומות אחרים...אבל זה אף פעם לא היה בדיוק זה. מה שהיה לי בראש, תמיד התפקשש איפשהו ברגע שהוא הגיע לכלל מימוש.

ופתאום אני מרגישה שזה כבר לא חשוב, או אולי שכבר מיציתי את כל זה...ואם זה יכול בכלל להיות. פתאום אני מרגישה שזה כבר לא נמצא אצלי בראש...שאתה כבר לא המאסטר שלי ואני כבר לא השפחה...שאני כבר לא הגבירה ואתה לא העבד...אני פשוט דסדמונה ואתה פשוט שטן ואני אוהבת אותך. אותך נטו, ולא אותך באיזה תפקיד שבו נעים לי או טוב לי לראות אותך. אני לא רוצה שתהיה האדון שלי ולא העבד שלי – אני פשוט רוצה שתהיה אתה.

אני לא אומרת שאני כבר לא אפחד יותר אף פעם לאבד אותך, אני גם לא אומרת שלא נשחק יותר אף פעם משחקתי שליטה. אני לא אומרת שלא יהיו לי יותר פנטזיות קינקיות..אבל זה כבר לא העיקר. העיקר הוא האהבה שלנו הגדולה. העיקר הוא שאני יודעת שאתה שלי ואני שלך. שאתה איתי ואתה לא הולך לי לשום מקום.

"....ואיך לא שמת לב שהמשכתי לכתוב בבלוג?" אני שואלת אותך. "בטח ששמתי לב אתה אומר, שמתי לב עוד מהרגע הראשון...קראתי כל מילה".
"ולמה לא אמרת כלום? איך לא אמרת לי שאתה יודע, שגילית?"
"לא רציתי להפריע..."
איך יכולתי לחשוב בכלל שלא שמת לב...שהעבודה החדשה וחיי היום יום הרחיקו אותך ממני...אתה תמיד היית כאן איתי...וההתנתקות הזאת שלנו רק גרמה לי להרגיש כל כך הרבה יותר קרובה אלייך. ועכשיו באמת בלי משחקים, בלי מחסומים, בלי פחדים. נטו אתה ואני.

ושוב אני כותבת...התגעגעתי...קשה לי להתנתק, ולמרות שאני בכלל לא בטוחה עד כמה אני מחוברת לעולם הבדס"ם, או אם יש כאן מישהו שבכלל קורא אותי...מלבד אולי כמה קוראים נאמנים קבועים...תודה לים על התגובות והפירגון האיןסופי ול – Being שתמיד הראה תמיכה...זה כיף נורא שיש כאלו חברים וריטואלים שכותבים ומגיבים. ונראה לי שאולי רק בגללכם אני חוזרת לכאן שוב ושוב...נפשות תאומות שאני מרגישה כאילו אתם ממש חברים שלי.

אז כנראה שאני נשארת כאן, עם או בלי קשר לבדס"מ. למרות שאני חושבת שהעולם שלי יהיה גם שלם לגמרי במערכת יחסים ונילית בתכלית...אבל מי יודע מה צופן העתיד, אולי עתידים להיות שינויים...אבל כרגע אני מתגעגעת לשטן המדהים שלי, הנמצא אי שם מעבר לים.

לחיבוק העוטף שלו...חושבת עליו מגלה שוב את הכתיבה שלי בבלוג, וקורא ומתרגש ומשתתף איתי ברגשות שלי. מדמיינת את הלילה הראשון שלנו אחרי שתקופה כל כך ארוכה לא ראינו אחת את השני...על כל מני הפתעות קטנות שאני אכין לו...אבל אני לא אגלה כדי לא להרוס את ההפתעה ...מקווה שעוד תזכו לקרוא על כך בקרוב...ואם לא ניפגש לפני אז עוד שבוע אני בארץ הקודש...

אני יודעת שבפוסטים האחרונים אני באמת כותבת מעט מאוד בנושאי בדס"מ...ויותר על דברים אחרים ואנסה לעדכן את הקוראים היותר ותיקים שלי שהתרגלו לחומר קצת אחר, במהות השינוי.

ובכן...מעשה שהיה כך היה: היו הייתה פעם נסיכה בודדה שחיפשה לה נסיך...חיפשה, חיפשה, חיפשה...והיה לה קשה והיא בכתה הרבה והעבירה גם ליילות רבים לבדה עם הפנטזיות הבדס"מיות שלה.

ואז הוא בא...והוא היה מדהים בדיוק כמו שחשבה שהוא יהיה. והם הגשימו את הפנטזיות שלהם ביחד...והיו מאושרים. אבל היו כמה בעיות קטנות. הבעיה הראשונה הייתה, שהוא (כמו כל הנסיכים באגדות) חי בארץ רחוקה, רחוקה. ועל הבעיה הזאת הם הצליחו להתגבר די בקלות....

וכך מצאתי את עצמי אורזת את מטלטלי, מקפלת את דירתי הצנועה...ועוברת לגור בארץ "לעולם לא" ...שמעבר לאוקניוס האטלנטי.

...אבל את החלק הזה של הסיפור רובכם מכירים...ואם חשבתם שזה הסוף...אז כמובן שטעיתים.

...נכון...ניחשתם,...זו הייתה רק התחלת הסיפור. אך בדיוק באותו הזמן התחלתי לעבוד, מצאת החמה עד צאת הנשמה, בעבודה קשה ותובענית שכל קשר בינה לבין רומנטיקה הוא מקרי בהחלט...והזנחתי אתכם קוראי היקרים (מקווה שתסלחו לי)...והאמת...קוצר הזמן לא הייתה הסיבה היחידה. מיני מחלוקות וצרות התגלעו בקן הרומטי שלנו. וחלקן בגלל הבדס"ם וחלקן אף קשורות לבלוג הזה. והחלטתי שאם זה נושא לצרות – והיו צרות למכביר – אז עדיף לגנוז אותו ולשים אותו בפינה עד שיגיעו ימים שקטים יותר.

בינתיים לצערינו הרב...עם מותו של הבלוג מת כמעט הבדס"מ במערכת היחסים שלי ושל שטן...אכן היו עוד כמה נסיונות (בעיקר מצד שטן) לשסנים...ואני חייבת לציין שהם היו מאוד מהנים...אך לצערי מסיבות שאינן ברורות אפילו לי – נעשיתי קצת חסרת יצירתיות ודמיון. שטן הוא עדיין הכי מדהים שלי בעולם, אבל כאילו המוח שלי, שפעם לא הפסיק לחשוב מחשבות זימה, התייבש מרעיונות יצירתיים.
אז עשיתי החלטה להחיות את הבלוג (שטן עדיין לא עלה על זה ...) ועכשיו אנחנו שוב נמצאים רחוק זה מזה. אני בארצות הכפור והקרח והוא בינתיים בעולם השלישי – ויעברו עוד מספר שבועות עד לאיחוד המחודש...מקווה שעד אז יעלו מוחי הקודח מספר רעיונות יצירתיים...

זה נכון התנתקתי מהכל…קודם כל מארץ ישראל. שבה חייתי את רוב חיי ואחר כך מההורים והחברים. ועכשיו גם מאהובי המדהים…נכון, הפרידה היא זמנית, לשם ביקור קצר אצל הורי בארץ הקור והקרח. אבל זה לא עושה את המצב קל יותר…

עכשיו אני מרגישה נורא לבד...ושאין לי עם מי לדבר. יכול להיות שזאת סתם הרגשה חולפת. יש לי את התכונה הזאת …אני רואה דברים שחור ולבן.
אבל פשוט זה כבר מלווה אותי כבר שבוע. מאז שהגעתי לכאן. אני מנסה להיות "בסדר" עם כולם "לעזור" לכולם אבל בעצם אני מרגישה שבא לי לברוח מהכל כאן ורק להיות קצת לבד. לא משנה איפה – אבל פשוט להיות לבד.

אולי זה מטורף אבל אני כבר מרגישה שבערך נצח לא היה לי זמן לעצמי – ואני מרגישה כל כך חנוקה כאן בדירת שני החדרים הפצפונת הזאת עם עוד שלושה אנשים...שאולי אמורים לאהוב אותי הכי בעולם...אבל ברגע זה פשוט שבעתי מהם כל- כך שבא לי להקיא.

ברגע שנכנסתי לכאן וראיתי את הצפיפות והבנתי שאני צריכה לישון עם אחותי בסלון על מיטה מתקפלת הבנתי שזה יהיה בעייתי. כולם כאן (וזה כולל אותי) עצבניים ומבואסים. ואף אחד כאילו לא מדבר על זה...איזו טעות...זה לא חייב להיות ככה...אני לא מבינה איך נקלעתי ככה לסיטואציה הזאת. אני יודעת שזה נראה עכשיו כאילו שאני סתם מקטרת ושבעצם רציתי את זה מאוד. כל כך התגעגעתי להורים…כבר שנה שלא ראיתי אותם. ודיברתי על הטיול הזה כל כך הרבה. אבל אני מרגישה עכשיו שאם הייתי יודעת שזה יהיה ככה...אני לא אומרת שהייתי מבטלת את הנסיעה...אבל בטוח הייתי מקצרת, כי ברגע זה אין לי מושג איך אני הולכת לסחוב ככה עוד שלושה שבועות.

בלי פינה לעצמי, בדירה פיצפונת שאם אני מפליצה כאן בשירותים כולם שומעים. ואחותי שהיא רוב הזמן מבואסת, כי רק עכשיו חבר שלה עזב אותה. ואני צריכה לשמור על פרצוף שמח ומעודד...אני עייפה ורוצה להיות רחוק מכאן עם אהובי המדהים שנצצא בכלל בקצה השני של העולם, בחיבוק המגונן שלו.

בכל מקרה, אני יודעת שהחיים קשים...ושאני אולי סתם מתבכיינת ...אבל אני מרגישה בודדה...ומתגעגעת לשטן האהוב שלי. וצריכה שמישהו כאן גם יחבק אותי ויתן לי תשומת לב.

כמה דקות שהצלחתי למצוא לי כאן לעצמי בארץ הקור והקרח...שעכשיו היא סתוית וצבעונית באופן לא שגרתי. נראה שהזמן שלי לבד הוא לפתע זמן איכות אמיתי. כאילו כבר שנים על שנים לא הייתי לבד...רק אני עם עצמי...ועוד מולי יושבת באופן מפתיע מקלדת...ועוד בעיברית...כמו כל האנשים מסתבר שגם אני תמיד רוצה את מה שאין לי.

זה מפתיע הדימיון שיש ביננו האנשים. כל אחד חושב שהוא יחודי...שהרגשות שלו שונים משל כולם. שהכאב שלו הכי כואב, שהשמחה שלו הכי טוטאלית...שהדמעות שלו הכי מלוחות...אבל בעצם כולנו אנשים. לכולנו יש את הצרכים הבסיסיים שלנו. לפעמים אני חושבת שאולי אני סתם מסתבכת עם הדברים הפשוטים האלו של הקיום.

מה זה בן אדם בעצם. מה עושה אותו יותר מורכב מחיה. כן אני שמחה בחלקי. בהחלט שמחה בחלקי. אני צעירה יחסית, בריאה יחסית,יפה יחסית...חיי הם טובים. ויש לי אהבה גדולה, ענקית ובן זוג שאוהב אותי בחזרה ועושה כל מה שהוא יכול בשביל שאני אהיה מאושרת...אז למה אני מתגעגעת, למה אני כמהה...לקצת זמן עם עצמי. לבדידות שכל כך סבלתי ממנה בעבר. לזמן עם עצמי מול המחשב ...אן עם הויברטור – שבקושי הצלחתי ללמוד אין להשתמש בו ועדיין אני מרגישה שיש עו כל כך הרבה מקומות שאני מרגישה שאנחנו צריכים להגיע אליהם – אני והוא לבדינו. וכן...למקלדת עיברית.

הצלחתי להשטלת לא רע על ההקלדה באנגלית, על התקשורת בשפה הזאת שמעולם לא הייתה לי ממש קשה...אבל לכתוב את הבלוג שלי...אני עדיין חייבת בעיברית. אז חזרתי. לא יודעת לכמה זמן. מקווה שמעכשיו יהיה לי יותר זמן...להיות עם עצמי...לכתוב לעצמי...לאהוב את עצמי.

"כי איתו כמו תמיד
אין עבר ואין עתיד
רק הרגע החולף
לא חוזר יפה, כואב
והכל פתאום אחר
מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר
אחר."
(יוני רכטר)

אתמול הייתה לנו שיחה ארוכה...שהתחילה מתישהו בשעות הצהריים ונגמרה בשעות הקטנות של הלילה. כבר שבוע וחצי לא ראיתי אותו. הוא נסע קצת לפני. אני מצטרפת אליו מחר...אבל בינתיים היה לנו זמן. לסדר את המחשבות – לעבור על כל התקופה האחרונה שהייתה מאוד, מאוד אינטנסיבית.

לנהל מערכת יחסים של 24/7 – זה לא קל – לא כשהיא ונילית ולא כשהיא בדס"מית...ואנחנו...שנינו אנשים בוגרים – לכל אחד דעות – לכל אחד יש עבר, ציפיות, אכזבות, צלקות שריטות...ועם זה אנחנו צריכים לחיות. כל כך הרבה פרמטרים לקחת בחשבון.

לחיות ביחד. במקום שהוא מרוחק מכל מה שאני מכירה...מהחברים שלי, מהמשפחה שלי. הכללים כאן משתנים, העולם כאן הוא שונה. הקריטריונים שלפיהם אני שופטת דברים, עושה החלטות...הכל כאן שונה. וגם הוא שונה. כשהוא בחופש בארץ...הוא שלי...לגמרי בשבילי. מקשיב לי, מבין אותי, עוטף אותי באהבה. וכשהוא שם קשה לו, וגם לי קשה – ושוב אנחנו חוזרים לכל הטירוף הזה.

אתמול הוא אמר לי שאנחנו נמצאים בכור היתוך – ומה שיקרה עכשיו – יקבע – או שזה יתפוצץ מהר מאוד – או שזאת תהיה האהבה הגדולה של חיינו. אצלו זה שחור או לבן. ואני יודעת שנכונו לנו עוד הרבה ויכוחים, מריבות, חילוקי דעות. לצערנו...או שלא לצערנו...אנחנו באמת נהנים לעשות בדס"מ במיטה...וכל עניין הכאב שליטה...משמעת...מדליק את שנינו. אבל אף אחד מאיתנו לא ממש דום או סאב...אף אחד מאיתנו לא ממש נהנה לשלוט או להישלט 24/7 . הבדס"מ שלנו הוא במיטה – ולא בחיים – וטוב לנו שהוא שם.

בחיים אנחנו שותפים שווי זכויות. לכל אחד יש דעות ומחשבות וטענות. ולא הייתי רוצה שמישהו מאיתנו ייקח חסות על האחר – שנינו הרבה יותר מדי עצמאיים בשביל לקבל עלינו שליטה של אחר...ואף אחד מאיתנו לא היה מסכים להישלט מחוץ לגבולות הסשן...ומעצם היותנו כאלו...באים הויכוחים...וקשה לוותר...כי כל אחד חושב שהוא צודק. אני התרגלתי שנים לחיות לבד. לעשות בדיוק מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. ופתאום יש שם עוד מישהו – שאני מאוד אוהבת. אבל עדיין...זה קשה. רציתי את זה, ייחלתי לזה... תקופה כל כך ארוכה...לא חשבתי שזה יהיה כזה קשה...משתדלת להיות אופטימית ולהאמין באהבה הגדולה שלנו.

באגדות...תמיד הסוף הוא טוב