פעם, היא הייתה פראית (!).
שוצפת, מתיזה ניצוצות לכל עבר,
רצה יחפה בין ימים ללילות,
שואבת כוח מאור הירח ומדליקה בי שמשות קטנות.
אבל לפראי קיים מחיר.
היא שרפה הכל ומהר, אכלה את דרכה קדימה בלי להביט לאחור.
ואני, עייף, צעיר מדי להבין, סגרתי עליה את הדלת.
לא מנעול, רק משקולת שקטה,
שומרת אותה בפנים,
רק לי ובשבילי.
חלפו שנים.
הגיל עשה את שלו,
האט את הדם, העמיק את המבט.
והיא למדה את הקצב הזה, היא נצמדה אליו,
התקפלה בשקט, כמו חתול בפינת חדר חמימה.
.
..
.
.
עד שיום אחד, היא מצאה אותה.
נפש חדה, עדינה, חכמה,
שידעה לדבר בשפתה, בלי מילים.
היא ליטפה אותה בסבלנות, האכילה אותה בסקרנות,
אמרה לי בעיניים שקטות -
עשית טעות כשהחבאת אותה.
מאותו רגע, היא לא הייתה עוד אותה התשוקה.
האש עוד נשמה בה,
אבל להבותיה התארכו ונשאו ראש,
רוקדות לאט,
מדודות, עמוקות, מלאות ידיעה ובטחון.
.
..
מאז, היא הולכת איתי.
ובתוכה, תמיד יישארו גם הידיים שמצאו אותה,
האכילו, ליטפו, והחזירו לה את שמה האמיתי.
המגע הזה לא דועך -
הוא חי בה כמו גחלת שמסרבת להיכבות,
וילווה אותה, חם ושקט,
עד שתעצום את עיניה בפעם האחרונה.
אנחנו כבר לא אדון וציפור פרא,
אלא שני חברים ותיקים
שמבינים את השתיקות,
ששותים את אותו אוויר.
מסונכרנים,
סבלניים,
מכילים.
.
.
.
..
.
היא חזקה עכשיו.
חכמה.
שורשיה עמוקים יותר, גופה דרוך,
אבל היא פורחת רק כשהיא מחליטה.
והיום אני יודע,
לא היא שהייתה צריכה את השחרור שלי,
אני הוא זה שהייתי צריך את השחרור שלה.