לפני יום. יום שלישי, 3 במרץ 2026 בשעה 7:12
כשאני בשליטה, אורות,
כשאני לא, חרדות,
אובר חשיבה שמערבלת תודעה.
ככה זה בכל החזיתות,
מתחת מיליוני המסיכות,
רוחות שמעצבות את פני השטח.
RIDE THE SPIRAL
רגעים אבודים
לפני 3 ימים. יום ראשון, 1 במרץ 2026 בשעה 10:39
בקור הרבה יותר כיף לסטור.
איך זה לחטוף? על כך יעידו בצד השני.
לפני 3 ימים. יום ראשון, 1 במרץ 2026 בשעה 4:07
זחלתי אליו, לפחות בזיכרון.
הוא היה ארץ אסורה, קרוב אבל כל כך רחוק...
עיניים גדולות, חשמל קופץ בין נקודות...
אחרי ימים ארוכים של פחד, זחלתי אל הארון.
בתוך הסדר המופתי, בין הריחות והצבעים, חיפשתי שדים.
בתוך כל מה שלא שלי, חיפשתי את עצמי.
מבלי לדעת איך הוא נראה בכלל, המטמון שבארון,
זחלתי אליו עם אור ראשון.
מהר מאד הפחד איבד אחיזתו.
הידיים חפרו לעומק,
בשיטתיות ובזהירות,
אצבעות עמוק מאחורי הגבול.
הבדים ליטפו אותי,
שורשים וזיכרונות מציפים אותי.
זה כל מה שהייתי,
וכל מה שאהיה,
לפחות בראייה לאחור.
כף יד עמוק מאחורי הגבול,
הבזקים ראשונים של אור.
משהו לוחש אליי מתוך החושך,
עמוק, עמוק, עמוק.
אני דוחף בכל הכוח,
קדימה, לא עוצר, גם כשזה מתחיל לכאוב.
בין כל הבדים והצבעים, קור.
בין כל מה שבנה אותם ביום יום, מרקם חדש,
קור.
עור?
אמה עמוק מאחורי הגבול.
אמות עמוק מאחורי הגבול.
למשוך אליי, למשוך. למשוך. למשוך.
זה השדים שבארון.
זרועות עמוק מאחורי הגבול.
זרועות חוזרות מאחורי הגבול.
זחלתי אליו, לפחות בזיכרון.
הוא היה ארץ אסורה, רחוק, ולפתע כל כך קרוב.
המטמון שבארון.
לפני 5 ימים. יום חמישי, 26 בפברואר 2026 בשעה 15:49
הצעד הראשון - סקרנות. הצעדה מרצון אל תוך החושך.
הצעד השני - גילוי. חיים חדשים בעולם מוזר.
הצעד השלישי - חזרה. פעם אחר פעם אל תוך אותה חשיכה.
הצעד הרביעי - הגוף. ניסיונות על עצמך.
הצעד החמישי - חיפוש. איפה יש עוד צורות חיים כמו זו שבמראה.
הצעד השישי -האחר. הפעם הראשונה, בהסוואה.
הצעד השביעי... נוגה. נחיתה בפלאנטה חדשה. אוי כמה שהיית מושלמת נוגה.
מצמררת, מייללת, מתפתלת... מזיעה מולי ברטט, קשורה, המומה, שותקת בלית ברירה.
איתך באמת ראיתי את הקלישאה: העיניים הן הראי לנשמה.
לפני 6 ימים. יום רביעי, 25 בפברואר 2026 בשעה 14:59
ככה משום מקום, התגלה לו פתח קטן, קרע בזמן.
זה אולי היה בצבע, אולי בשחור לבן,
רגעיו הראשונים של שגעון.
פתאום ככה סתם, באמצע היום.
הבזק אל תודעה מזוכיסטית ראשונה.
** אין לי זמן לכתוב את כל הסיפור. המשך יבוא.
לפני שבוע. יום שלישי, 24 בפברואר 2026 בשעה 16:10
יותר מדי זמן בחשיכה,
יותר מדי זמן בהכחשה,
עכשיו נותר רק להפעיל את המכונה,
ולזמן שיפחה.
לפני 6 שנים. יום שלישי, 31 בדצמבר 2019 בשעה 14:02
הפלא החדש שלי
מוצא לו חלל
במקום
הפרא הישן שבי
עד שנגמר
המכיל
היה סבלני
לא ידעתי את עצמי ככה
לפני 6 שנים. יום שלישי, 31 בדצמבר 2019 בשעה 10:42
Hope this is what you wanted
Hope this is what you had in mind
Suck
Suck me dry
לפני 6 שנים. יום שלישי, 31 בדצמבר 2019 בשעה 5:41
כל אשר אני מבין הוא כלום
תנועה חוזרת בין שאיפות ופארנויה
אנו בוחרים להלך בין ההריסות
נשורת גרעינית מתלווה אלינו
אחרי המלחמה האויב הנורא הוא שקט
הנותרים יתחננו לרעש התותחים
האדמה בוערת
נשורת גרעינית מפרה אותנו
אימרי לי תודעתי לאן את הולכת?
לפני 6 שנים. יום חמישי, 31 באוקטובר 2019 בשעה 10:37
"Judge, condemn, and banish any and everyone
Without evidence
Only the whispers from within"
ללא שום ראייה, ללא שום הוכחה.
הדמיון העצמי או הלוחשים.
כמה מהירה השתלטותם.
על כל שריר ועל כלי הדם.
זו מערכה בה ככל שתלחם יותר ככה תפצע יותר.
לכן ההתמודדות שלי תגיע מן ההתבוננות. לדעת מי הם שדיי, מי הם לוחשיי, מי הן תולעותיי, ומה הם תחלואיי המנטליים.
ההתבוננות בהם, ההכרה הזו, נותנת להם מימדים אותם אני יכול לפתע לאמוד, ובכך, לעמוד מולם.
מי תיאר שלקראת גיל 40 אגלה לי מחדש עולם ומלואו.