ערב.בחוץ הרחוב כמעט ונרדם.סימנים אחרונים של אור נמלטים מהמדרכות.בתים לבנים.לובן מכאיב שכזה,חשב.הוא נשען על החלון,מאחוריו נפרש חדר עמוס עץ ועור.נורת קריאה קלושה על שולחן הכתיבה הכבד רק הבליטה את האופל ששכן בחלל החדר.על הכורסא ישב המטופל האחרון לאותו יום.עינייו עצומות.הוא הציץ אל השעון.עוד דקה נתחיל,הרהר לעצמו.מרפקיו ניתקות מאדן החלון.
-שמא נתחיל?הבהרותיו נשלחו אל חלל החדר.מוצאות דרכן לאוזני האיש בכורסא.האחרון הנהן ללא הגה.
-הזכר לי.מה הנושא בו ביקשת לדון? שאל כמי ששכח.
-אני חושב יותר מדי דוקטור.
-מי קבע?
-כולם ואני.בעיקר אני.
-איך קבעת זאת?
-חשבתי על כך.
-מובן.חשוב על דבר מה מסויים.מה עולה בראשך?
-קיפודים.
-קיפודים?
-כן.
-ננסה משהו אחר.נסה שוב.
-מלפפונים.
-מלפפונים?מה חשבת על מלפפונים?
-האם ירוקים הם באמת?מעצם מהותם?או שמא אנו מצמידים להם את מושג הירקרקות כהגדרה אנושית אפיסטמולוגית המגדירה את מושא הכרתה.האם קיים ירוק זה בגוף המלפפון או שמא בעיני המתבונן לבדו.
-מה???
-כן.פשוט לא?
-פשוט לא.לא פשוט.
-עוד דוגמא - המילה פשוט.מה הוא ערך קיומה בהמשגה האנושית.מה משמעותה האמיתית.הרי אין בנמצא פשטות ולא צפה בה ולו אחד מבני האדם לעולם.כך גם את הסיבה לא ראית לעולם אך בכל זאת דומה והיא קיימת.
-בלבלת אותי.מספיק.פקח עינייך.עתה הקשב לי.
עינייו הצטלבו בעיניי המטופל.שפתיו נעות בלאט.מגרונו נבקעו רסיסי מילים.לאחר זמן מה המילים התגבשו לכדי מזמור חרישי,מונוטוני.מעין תפילה:
"מחשבות.גבב אותן.אסוף.או אז.
כרסם.עכל.הבן.דלה.מעך.נתץ.הזכר.
חפור.כרה.לוש.הכה.טהר.האר.צרף.
טווה.פרוש.חשוף.הנח.הפרד.הדבר.
סמן.לעס.השמד.זקק.מלא.צוד.קלף.
טרוף.צלק.השתק.הדחק.הרחק.הגלה.
קרב.חבק.אמץ.הדק.הצמד.החזר.נקה.
סטור.התנקש.עצב.החיה.חדש.שנה.
שלוט.כתת.טבול.השהה.השלך.אבד.שכח."
-עדיין חושב?
שתיקה
-חושב או לא?
שתיקה
-הי.אתה!
דממה
-ענה לי!
-מפריע לי אתה.אני בדיוק מגבב אותן.
-את מי?
-מחשבות.את המחשבות.
לפני 17 שנים. 15 ביולי 2006 בשעה 23:36