ספנקבלוג

ביום חמישי הייתי בים. הגעתי לשם בטעות- פגישה שהייתה לי באזור התבטלה ברגע האחרון. זה כבר מזמן לא מגרש המשחקים שלי. אני חושב שבעשור האחרון הייתי בים רק פעם אחת.

על החוף שכבו להם חבר'ה בני 20 עתירי טסטוסטרון, נטולי משכנתא, שומן עודף, עבודה משעממת, בוס על הראש, ובעיות בחיים. עונת הרחצה רק החלה- נותרו להם (בניגוד אליי) עוד הרבה שעות לבלות בים השנה. לי נותרו עוד הרבה שעות לבלות בעבודה ובשינה.

יש משהו כל כך יפה ומרגיע בים. אבל זה יופי ושלווה שמתגלים רק למי שעדיין אין לו דאגות בחיים. ברגע שמתחילות לצוץ לך בעיות ודאגות בחיים- היופי והשלווה נעלמים, ובמקומם עולות וצצות כל הבעיות שהצלחת לצבור בגילך המופלג.

הלוואי והייתי יכול להטביע בים את כל הצרות שלי..

אה, ושיהיה חג שמח והכל.

כשהייתי צעיר הייתי מתאמן בשביל לפתח את השרירים ולהיות סוס.

עכשיו אני מתאמן בשביל להוריד את הכרס ולא להיות דובון.

חבל שלא היינו מוכנים ככה לפני ה7 באוקטובר.

איזה תמונה יפה. הם כולם ביחד מחייכים ונהנים. 

בשלב הזה הם עוד היו בטוחים שהיא תנצח את המחלה. חשבו שסרטן זה קורונה.

ככה זה- בני אדם הם יצורים אופטימיים. אף אחד לא באמת חושב שזו תהיה הפעם האחרונה. 

..אבל בניגוד למה שאנחנו חושבים היא בטוח תגיע- הנשימה האחרונה, המילה האחרונה שתצא לנו מהפה, המאכל האחרון שיכנס לנו  לפה- כל אלה יגיעו גם יגיעו, רגע לפני שיגיע לו הנורא מכל.

אבל בתמונה יש משהו אחר. צילום זה הדבר הכי חזק ומוחשי שנשאר מאיתנו. כשרוצים להיזכר באדם שאיננו הדבר הראשון שעושים זה להסתכל בתמונות. 

אני חבר שלה בפייסבוק למרות שהיא לא איתנו כבר שנה וחצי- בעצם אני חבר של אנדרטה, בקליק עכבר אחד אני  מגיע לקבר וירטואלי של אדם שהכרתי.

למה אני צריך את זה, צוקרברג?

איזה זוכים מבוגרים (שלא לומר זק@#ם) בוחרים כל פעם, שיהיו בריאים..

חתן פרס בן 70 נחשב לצעיר שם.

מה שבטוח זה שאי אפשר להאשים את ועדת הפרס בגילנות.

מפחידים הגילאים האלה, לא שווים שום פרס.

השילוב של עייפות מצטברת מכל השבוע, הפרעות קשב וריכוז, שיעול כרוני  ודלקת במיתרי הקול שלא מאפשרים לך להירדם בלילה, דיכאון, ירידה אינסופית של טסטוסטרון ומשבר גיל 40 הוא שילוב מסוכן ביותר.

אל תנסו את זה בבית!

הורגים אותי אנשים (שלא לומר ילדים) שמעיזים להתלונן על כך שהם מזדקנים בגיל 23.

 אתם גורמים לי להרגיש כמו גוויה מהלכת.

באמת תודה רבה לכם.

היום שבו איבדתי את הבתולים שלי היה  כל כך מזמן, שכבר הספקתי לשכוח שאיבדתי אותם בכלל..

(או שאני כבר כל כך זקן שהפכתי לסנילי, ולכן אני לא זוכר)

בשנים האחרונות אני מקבל מהסובבים אותי בעיקר מחמאה אחת.

פעם היו אומרים לי "איזה חתיך אתה",

"איזה מצחיק אתה",

"אתה כל כך מוכשר",

"אתה אדם כל כך חכם"

ואני הייתי מחייך ומודה למחמיאים- זה תמיד כייף לקבל מחמאות מאחרים, במיוחד אם אתה יודע שהם באמת מתכוונים לזה.

..אבל בשנים האחרונות אף אחד לא מחמיא לי- ואני לא מתלונן,  אין כל כך על מה להחמיא. כל התכונות שזכיתי בגינם למחמאות נעלמו עם הגיל.

אין שום דבר מחמיא בלהיות גבר במשבר גיל ה40.

אני לא הייתי מחמיא לשום אדם במצבי. 

ועדיין מכל המחמאות הנפלאות האלה נותרה לה מחמאה שאני עדיין "זוכה" לשמוע.

זו המחמאה הכי מעצבנת וגרועה שיש. מחמאה שאני שונא לקבל- מחמאה ששמורה בעיקר לבני גילי המופלג וצפונה.

"רזית"

כן, רזית- כמה אני שונא את המחמאה הזו. המחמאה הכי גרועה שיש. 

ואתם יודעים למה היא כל כך גרועה? 

בגלל שהיא רומזת לי בעדינות שאני שמן.

בגלל שעד לפני 5 שנים בערך בכלל לא הייתי שומע אותה. ואתם יודעים למה לא הייתי שומע אותה? 

בגלל שלהיות רזה היה המצב הטבעי שלי. זה היה ברור לי שאני רזה- כמו שהעיניים שלי חומות והעור שלי בהיר, ככה גם הייתי רזה.

פעם המשקל בכלל לא היה אישיו.

הלכתי להוריד חבילת גלידה, יום טוב.

הייתי אתמול בתל אביב. 

פעם הייתי מבלה המון בתל אביב- מסתובב ברחובות, פוקד תכופות  את בתי הקפה והמסעדות בעיר. 

שיינקין, נווה צדק, דיזינגוף, הטיילת. תל אביב הייתה מקום הבילוי העיקרי שלי- ככה זה כשאתה גר במרחק של חצי שעה נסיעה מהעיר.

כל כך אהבתי אותה- היא תמיד הייתה בעיניי צעירה, יפה ותוססת. יש בה קסם שאין בשום מקום אחר בארץ.

..אבל זה היה מזמן, מאז זרמו הרבה מים (ודגים מתים) בירקון. 

היום אני כבר כמעט לא מבלה בתל אביב (וגם לא מחוץ לתל אביב).

תל אביב שייכת לצעירים.

אתה ממש רואה את זה ברחובות העיר- כמעט כל המבלים בה צעירים, אתה כמעט ולא רואה ברחובות בני 30+.

נראה לי שנה הבאה אני חוגג בפתח תקווה.