ספנקבלוג

היום שבו איבדתי את הבתולים שלי היה  כל כך מזמן, שכבר הספקתי לשכוח שאיבדתי אותם בכלל..

(או שאני כבר כל כך זקן שהפכתי לסנילי, ולכן אני לא זוכר)

בשנים האחרונות אני מקבל מהסובבים אותי בעיקר מחמאה אחת.

פעם היו אומרים לי "איזה חתיך אתה",

"איזה מצחיק אתה",

"אתה כל כך מוכשר",

"אתה אדם כל כך חכם"

ואני הייתי מחייך ומודה למחמיאים- זה תמיד כייף לקבל מחמאות מאחרים, במיוחד אם אתה יודע שהם באמת מתכוונים לזה.

..אבל בשנים האחרונות אף אחד לא מחמיא לי- ואני לא מתלונן,  אין כל כך על מה להחמיא. כל התכונות שזכיתי בגינם למחמאות נעלמו עם הגיל.

אין שום דבר מחמיא בלהיות גבר במשבר גיל ה40.

אני לא הייתי מחמיא לשום אדם במצבי. 

ועדיין מכל המחמאות הנפלאות האלה נותרה לה מחמאה שאני עדיין "זוכה" לשמוע.

זו המחמאה הכי מעצבנת וגרועה שיש. מחמאה שאני שונא לקבל- מחמאה ששמורה בעיקר לבני גילי המופלג וצפונה.

"רזית"

כן, רזית- כמה אני שונא את המחמאה הזו. המחמאה הכי גרועה שיש. 

ואתם יודעים למה היא כל כך גרועה? 

בגלל שהיא רומזת לי בעדינות שאני שמן.

בגלל שעד לפני 5 שנים בערך בכלל לא הייתי שומע אותה. ואתם יודעים למה לא הייתי שומע אותה? 

בגלל שלהיות רזה היה המצב הטבעי שלי. זה היה ברור לי שאני רזה- כמו שהעיניים שלי חומות והעור שלי בהיר, ככה גם הייתי רזה.

פעם המשקל בכלל לא היה אישיו.

הלכתי להוריד חבילת גלידה, יום טוב.

הייתי אתמול בתל אביב. 

פעם הייתי מבלה המון בתל אביב- מסתובב ברחובות, פוקד תכופות  את בתי הקפה והמסעדות בעיר. 

שיינקין, נווה צדק, דיזינגוף, הטיילת. תל אביב הייתה מקום הבילוי העיקרי שלי- ככה זה כשאתה גר במרחק של חצי שעה נסיעה מהעיר.

כל כך אהבתי אותה- היא תמיד הייתה בעיניי צעירה, יפה ותוססת. יש בה קסם שאין בשום מקום אחר בארץ.

..אבל זה היה מזמן, מאז זרמו הרבה מים (ודגים מתים) בירקון. 

היום אני כבר כמעט לא מבלה בתל אביב (וגם לא מחוץ לתל אביב).

תל אביב שייכת לצעירים.

אתה ממש רואה את זה ברחובות העיר- כמעט כל המבלים בה צעירים, אתה כמעט ולא רואה ברחובות בני 30+.

נראה לי שנה הבאה אני חוגג בפתח תקווה.

זהו, שוב הגיע היום. היום האיום.

 שנה נוספת חולפת לה אל תוך משבר גיל הארבעים המקולל. 

איך המשמעות  של התאריך הזה מתהפכת. כשאנחנו ילדים זה היום הכי מאושר בשנה.

ככל שאנחנו מתבגרים היום הזה הופך בהדרגה מהיום הכי מאושר בשנה ליום הכי מדכא בשנה. 

בכל שנה רמות הדיכאון עולות קצת יותר. בגיל 35 אתה רק בדיכאון קל, בגיל 41 אתה כבר בדיכאון בינוני. 

בקצב הזה בגיל 45 (שאלוהים ישמור אותי) אני כבר אשקע בדיכאון עמוק.

ואתה יודע שמה שלא תעשה בסוף היום הזה יגיע, (עד שיום אחד הוא כבר לא יגיע)

היום שמזכיר לך שזה בכלל לא משנה באיזה דרך תבחר ללכת בחיים.

זה לא משנה איזה דרך תבחר בחיים כי ממילא בסופו של דבר, כל הדרכים מובילות אל  הקבר.

החיים הם המסע אל עבר הקבר- כל יום הולדת התובנה האיומה הזו הולכת ומתחדדת.

היום הזמינו לי מסאז' וביום ראשון בטח גם יחגגו לי בעבודה. 

שונא את העמדת הפנים הזו, אבל אין לי כל כך ברירה.

שיגמר כבר המשבר המדכא הזה.

להפעיל את המוח זו ברכה. מגיל מסויים אנחנו כבר לא שורצים בים. מגיל מסויים אנחנו כבר מבלים פחות ויוצאים פחות, (כבר לא זוכר את הפעם האחרונה שביליתי במסיבה טובה)  ורוב הזמן אנחנו נמצאים בעבודה. מה שנשאר לנו זה רק להפעיל את המוח. המוח זה האיבר הכי חשוב בגוף שלנו. לכן אני ממליץ לכם להפעיל את המוח כמה שיותר- תעבדו קשה, תפתרו תשבצים כמו חנונים, תקראו ספרים, תאזינו להרצאות.

קדימה חברים תפעילו את המוח, כל עוד יש לכם כוח.

כשהייתי צעיר  איילת זורר הייתה שחקנית צעירה ויפה ששיחקה תיכוניסטית בעניין של זמן ובחורה תוססת ומגניבה בת 23 בפלורנטין.

עכשיו כבר מלהקים אותה לתפקיד של רופאה מרירה בגיל המעבר עם סרטן השד.

בכל מקרה, נראית לי אחלה סדרה.

זה לא שאני לא מנסה דברים בגלל שאני מפחד מכישלון

אני פשוט ריאלי

בעוד חודש אציין יום הולדת 41. 

בעוד חודש אוכל להכריז  באופן רשמי שעקפתי את כל חברי מועדון ה40.

במועדון ה40 חברים אנשים רבים שחלקם תרמו תרומה אדירה לאנושות, והמשותף לכולם הוא פרידה מן העולם הזה לפני גיל 41. 

כן, בעוד חודש בדיוק אוכל  לומר באופן רשמי שהזמן שקיבלתי על פני האדמה ארוך יותר מהזמן  שמרטין לותר קינג קיבל על פני האדמה (נרצח בגיל 39)

בעוד חודש אוכל לומר באופן רשמי שחייתי יותר שנים מג'ון לנון (נרצח בגיל 40)

בעוד חודש אזכה לומר שחייתי יותר שנים מג'ימי הנדריקס (מת בגיל 27)

בעוד חודש אוכל לומר שעקפתי בגיל את בוב מארלי (מת בגיל 36)

בעוד חודש אוכל לומר שמשך הזמן שהכנסתי אוויר לריאות ארוך ממשך הזמן  שמוצרט הכניס אוויר  לריאות (נפטר בגיל 35)

בעוד חודש אוכל לומר שזכיתי להתעורר ביותר בקרים מרחל המשוררת.(מתה בגיל 40)

ואפילו חייתי יותר שנים מקפקא  ומברוס לי (מתו בגיל 40 ו32 בהתאמה)

ואני יודע שיש עוד רבים וטובים ששכחתי לציין, (מקווה שיסלחו לי..)

בכל מקרה, תודו שזה חתיכת הישג.

אני כבר מזמן חי חיים יבשים. 

חיי הפכו למדבר צחיח אין סופי ומשעמם בלי טיפה של מים מתוקים.

לבני אדם יש צורך בריגוש כדיי להיות מאושרים. 

הבעיה היא שעם הגיל אתה כבר לא מצליח להתלהב ולהתרגש מדברים שבעבר היו מצליחים לעורר בך התרגשות. 

כשאתה צעיר החיים שלך הם כמו רכבת הרים. המוח שלך מוצף בכמויות מטורפות של טסטוסטרון ואדרנלין ואתה לא מפסיק לחפש אחר ריגושים שגורמים לך לעונג.

..אבל אחרי גיל 40 כבר נותרים מעט מאוד דברים שעדיין מרגשים אותך. מעט מאוד דברים עדיין גורמים לך להתלהב. סביר להניח  שכבר לא תעשה ראפטינג או טיפוס הרים, זה כבר לא מתאים.

והאמת, זה כבר יכול להיות מסוכן בגיל הזה, בשלב הזה כבר עדיף להימנע מהרפתקאות.  (אלא אם  קוראים לך דני קושמרו)

המדינה שלנו מוצפת  בנהרות של דם. 

ממש כואב הלב.

אני חי כבר 40 שנה ולא זוכר כמויות כאלה של דם שנשפך.

אני חי כבר 40 שנה ולא היה בימיי חיי מספר כל כך גדול של חיילים ואזרחים שנהרגו במלחמה אחת.

שיגמר כבר הסיוט הזה.