מילים

אהובי הוא גיבור ישראל שחי בשטח ונלחם בחיות,

ובכל יום אני מתפללת שלא יהיה מותר לפרסום.

אהובתי גיבורת על כי היא בונה נפשות,

אני מעריצה את איך שהיא מלמדת את הנערות שזה בסדר ליפול ואז לקום.

אהובי אוהב להתקשר רק לרגע, לומר שהכל בסדר, שהוא אוכל קצת, ישן עוד פחות אבל בעיקר מתגעגע.

אהובתי אוהבת להביך אותי במשמרת וללטף אותי בישיבות צוות, מתחת לשולחן, בלי שאף אחד יודע.

אהובתי צוחקת כשאני אוהבת אותה במרוקאית ונוזפת בה ברוסית.

אהובי אוהב שאני אוהבת אותו בכל מיני שפות, במיוחד בזאת שהיא לא מילולית.

אהובתי לא אוהבת כשאהובי יוצא ממילואים

כי זה אומר שאני שלו בלילות ושלה בימים.

אהובי לא מבין שאפשר לאהוב יותר ממישהו אחד

אבל נראה לי שזה רק בגלל שאני לא שלו בלבד.

אהובי אוהב אותי עם הידיים,

אהובתי עם השפתיים,

ועם שניהם מספיק לי רק מבט אחד בעיניים

כדי לדעת ששניהם לא ממש אוהבים

את זה שהלב שלי חצוי לשניים.

הם שניהם רוצים אותי רק לעצמם,

אבל אני בקושי של עצמי.

שניהם מפחדים בדיוק כמוני

לומר שאני שלהם או שהם שלי.

הלב שלי טיפש כשהוא אוהב

הוא מסמיק, פועם מהר ועיוור

ובכלל לא רציתי שוב להתאהב

אבל הוא כזה גבר והיא כזאת יפה

שלא הצלחתי להתאפק יותר.

הוא טומן את הראש שלי בחזה שלו, מלטף לי את הראש ומנשק לי את המצח והוא יודע, בדיוק כמוני, שהוא הלנצח שלי.

"יום יבוא ואת תקומי בבוקר עם טבעת על האצבע, בלי שאלות, כן ולא, היסוסים, כלום. ככה פשוט, שם עליך טבעת ואת שלי נקודה"

איזה איש מטופש שחושב שאני צריכה טבעת בשביל להיות שלו, אני שלו כבר שנים, עוד מהפעם הראשונה ההיא שישבנו על הירקון כשהוא אמר שהפרצוף שלי כל כך חמוד שהוא דורש סטירה.

אבל הוא בינתיים הוא עסוק בלריב עם הלב שלו, כמו שריר עקשן שנתפס ולא מצליח להשתחרר אז הוא בא והולך וכבר למדתי לזרום עם זה, לתת לרגש שלי לצוף רק בגלים, רק כשהוא בסביבה וכבר לא להתבכיין כשהוא משחק איתי מחבואים.

עדיין אני מוצאת את עצמי מתמלאת פליאה כשהציפורניים שלי עוברות על השכמות, הכתפיים והעורף שלו, כאילו הקימורים בגוף שלו נועדו לידיים שלי, זה נראה כמו ריקוד על העור השחום שלו, משחקים של עור וצל ולפעמים, בנקודה מסויימת כל העור שלו מסתמרר בבת אחת וזה מחזה מופלא.

אני הכי אוהבת כשהוא מצמיד אותי אליו, כשהוא מחבק אותי כשהוא נכנס אליי הביתה ומושך עוד רגע, כשהוא הכפית הקטנה ונצמד אליי עוד יותר ומושיט יד כדי שיהיה עטוף בי, כשהוא אוסף לי את השיער כשהוא מזיין לי את הגרון ודוחף את הראש שלי עמוק יותר ומפעיל כוח כשאני מושכת את הראש אחורה.

אני אוהבת את זה שהוא רומנטיקן חסר תקנה וגורם לי להרגיש האישה הכי נחשקת ביקום אבל גם ילד חרמן שרוצה לממש את כל הפנטזיות המלוכלכות שלו איתי ועליי.

אני אוהבת את זה שאני נרדמת לידו בקלות. כל כך קשה לי לישון עם אנשים אבל משהו בשילוב של הריח שלו וחום הגוף שלו מרדים אותי ברגע.

אני אוהבת הכל בו, גם את התסביכים. אני אוהבת להסתכל עליו מלמטה, אני אוהבת את המבט שלו כשאני מתפשטת או מדליקה לו סיגריה.

לפעמים הוא סתם מניח לי כף יד על הפנים כי אחרי כל הזמן הזה הוא עדיין לא מאמין שאני אנשק לו את כפות הידיים בכל רגע נתון, גם את כפות רגליים, גם את הפנים היפות שלו. אני מוכנה לעבור על כל מ"מ בגוף שלו עם השפתיים שלי, זה מרגיע אותי, עצם הקיום שלו במרחב הפיזי שלי מרגיע אותי וכל כך קשה לי להודות שאני מאוהבת בו עד מעל הראש אבל זה חזק יותר ממה שאני מסוגלת להחביא,

במיוחד שהוא מסתכל לי עמוק בתוך העיניים,

דוחף לי אצבעות לפה ביחד אחת,

חונק אותי ביד השניה

ואומר לי שאני הכי יפה כשאני שרמוטה.

רק בגלל דברים כאלו

ההבדל בין שלווה לחרטה הוא 15 כדורים. 

אני בסדר. הכל בסדר. 

אצבע בפה.

אולי כדי להשתיק אותי,

אולי כדי להרגיע,

אולי סתם כי זה מדליק אותו.

מה שחשוב זה שיש אצבע בפה

ושהוא לוקח בכוח,

למרות שהתחננתי שיפסיק

למרות שהתפתלתי מתחת לידיים שלו,

שהחזירו אותי כל הזמן למקום והצמידו אותי למזרן,

כי אם כבר הוא נכנע לבקשה המתבכיינת שלי שיזיין אותי עוד פעם אז רק בתחת,

כי אם כבר אני כלי אז להשתמש בי איך שהוא רוצה.

אני נעה בין הצורך שהזין שלו יהיה בתוכי עכשיו, ברגע זה, לא אכפת לי כבר באיזה חור, לבין הפחד מלהוריד כל כך הרבה מחסומים בכל כך מעט זמן.

אני לא יודעת אם זה הגודל הפיזי שלו שגורם לי להרגיש קטנה או הדרך שבה האישונים שלו מתרחבים בבת אחת כשהוא בודק כמה חזק הוא יכול לסתור לי,

אבל משהו בקיום שלי מצטמצם באותו רגע ואני מתפלשת בתחתית עם מנטרה של תחנונים שמכניסה אותי לסוג של טראנס,

ובאמצע הרעש הזה שמתקיים בראש שלי ומשאיר אותי כמעט בלי אוויר, הוא דוחף לי אצבע לפה ומשהו בתוכי נרגע בבת אחת.

במאית שניה אני מפסיקה להיות אני והופכת להיות מה שהוא רוצה שאהיה, חומר ביד היוצר, מפרק ומרכיב מחדש, ואני כבר לא שומעת את המילים שהוא אומר לי, רק מרגישה את הצלילים הנמוכים של הקול שלו עוברים דרכי ומתנקזים בנקודה בלשון שלי שברגע זה ממש נחרטת עליה טביעת האצבע שלו.

אני מכורה לשלווה שיש במקום הזה, לדעת שאין לי שום סיכוי מולו, על אמת, לא כי הוא יכול פיזית להוריד אותי לרצפה אלא כי במשפט אחד הוא שולח אותי למימד אחר, מלטף את השדים שלי והופך אותי מלביאה חושפת שיניים לחתולה מגרגרת.

מי ידע שכל מה שצריך זה זין בתחת, אצבע בפה ובן זונה אחד מסלית׳רין?

זה אף פעם לא קל לי לפתוח את הלב, לתת למישהו מקום בחיים שלי. 

בדרך כלל אני מעדיפה להוריד בגדים ולעשות בלגן כי הפחד הזה של דחייה ולב שבור מנהל אותי כל כך חזק,

אבל האיש הזה, אח האיש הזה, הוא יודע בדיוק כמה דבש לשים לי בתה, מביא לי קטשופ כשמזמינים פיצה ולא שופט אותי, מסתכל עליי תמיד בעיניים אוהבות, יודע איך לדבר עם הנשמה שלי, מרגיע אותי, נותן לי מרחב לפתוח את הלב שלי בקצב שלי, סבלני וחתיך בצורה יוצאת דופן. 

ושנון, מידי פעם. 

השמש לאט עולה, אני עומדת במעבר חציה ולידי איש עטוף בטלית בדרך לבית הכנסת.

מעניין אם הוא מתאר לעצמו מתחת לבגדים שלי אני מרוחה בזרע שלך.

ואיך תמיד המעשים הכי מלוכלים שלך בי משאירים אותי הכי רגועה שיש. כל גבר אחר היה נתקל בבראטית, חצופה, מתגרה, עקשנית, ורק אתה, בליטוף שמבהיר לי מאוד מהר מי למעלה ומי למטה, גורם לי להתרפס, לבקש יפה, להתחנן שתקרא לי שלך.

אני מכורה לריח שלך, לידיים שלך, לקול שלך, לאתה השיכור, לאתה הרגיל, לצליל של ההודעה ממך.

כל פינה חדשה בך מושכת אותי יותר עמוק פנימה, לעמוקים.

איזה מזל שאני כבר לא מפחדת לבלוע מים.

או לטבוע.

אני מרגישה הכל וכלום בו זמנית,
יש לי נמלולים ברגליים ובידיים,
הלב שלי דופק מהר מהר וזה מרגיש כאילו הוא הולך לצאת לי מהגרון.
הלילות הולכים ונהיים קשים, סיוטים, חוסר מנוחה והתקפי חרדה על התקפי חרדה

כי איך מתמודדים עם זה שלאח שלי, שלפני שניתק איתי קשר לפני 4 שנים והיה אחד האנשים הקרובים אליי ביותר,

יש גידול של 8 ס״מ במרכז החזה ואין לי שום דרך לתקשר איתו,

להגיד לו שאני אוהבת אותו ושאני פה בשבילו.

להכין לו אוכל אחרי כימו למקרה שבא לו בית,

להשמיע לו את השיר החדש הזה שבדיוק יצא שקולע בול לטעם המוזיקלי שלנו

או את הטיקטוק הזה שמלא בהומור שחור כדי לגרום לו רק לרגע להרגיש טוב יותר.

יש לי גוש שתקוע לי בגרון כבר שבוע, וכל דבר קטן מטלטל אותי עוד יותר.

בא לי לבכות כמו ילדה קטנה ושמישהו ילטף לי את הפנים ויגיד לי שהכל יהיה בסדר,

שכל מה שהרופאים אומרים זה נכון וזה ילך כמו שזה בא.

אני גם יודעת שאני צריכה להצטמצם קצת, להתפלל הרבה ולקוות שמתישהו הוא יענה לי לטלפון.