מילים

אם אני מסתכלת על החיים שלי מרחוק אני ממש בטוב.

אני אוהבת את העבודה שלי (יותר נכון, את שתיהן), אני מרגישה בטוחה בעצמי ובסביבה שלי, לומדת לדרוש שיעריכו אותיכמו שמגיע לי ושיתנו לי מרחב ותגמול על מימוש הפוטנציאל שלי, אולי אפילו קצת מתאהבת (אבל הוא עוד לא יודע), עושה תהליך משמעותי מאוד בטיפול שלי, גרה בבית שאני אוהבת לחזור אליו ורוב הזמן גם נמצאת במערכת יחסים טובה עםאוכל.

אז אני מתקרבת קצת פנימה, להסתכל על דברים מקרוב ואני שמה לב שבשבועיים האחרונים הדיכאון שלי מתחיל להריםשוב את הראש שלו, וזה בסדר, כי זה גל ועל פניו אני אמורה לדעת איך להתמודד איתו.

זה לא אומר שהכל עובר חלק, כי אני כבר 3 ימים נעה בין לא לאכול בכלל לבין לאכול בלי הכרה, בין לא להירדם עד שעולה השמש לבין לישון 14 שעות ברצף, בין כל כך הרבה משימות שמחכות לי לבין זה שאני לא מצליחה לצאת מהמיטה.

איזה מורכב זה לדעת שאני יותר חזקה מזה ועדיין להרגיש איך הגוף שלי והנפש שלי נבלעים בתוך החושך הזה ולא לשפוט את עצמי, לא לכעוס, לא להרגיש חסרת ערך ולא לשכוח את כל הניצחונות הקטנים שלי בדרך.

אתמול זה ניצח אותי, שכבתי במיטה כל היום, לא התקלחתי, אכלתי ג׳אנק ועשיתי מרתון טיקטוק כשברוקלין 99 ברקע עד הזריחה.

היום הייתי במיטה עד הצהריים תוהה אם לבטל עבודה ובבת אחת החלטתי שאני פשוט קמה, נכנסת להתקלח ויוצאת מהבית.

אז נכון בסוף לא נסעתי למשרד ועבדתי מארומה,

נכון שלא עבדתי בקצב שאני רגילה לעבוד והייתי מאוד מבולבלת והייתי צריכה לבדוק את עצמי על כל דבר, נכון שקניתי עוד קצת שטויות לבית ואכלתי בחוץ אבל קמתי, זזתי, עשיתי, ראיתי אנשים אחרים ואור יום, הנחתי את הטלפון בצד והתעסקתי במה שקורה סביבי, גם אם לרגע זה עשה לי סחרחורת או עירפול, עצרתי, לקחתי אוויר, נרגעתי והמשכתי.

ועכשיו אני כותבת את זה כדי להזכיר לעצמי שבשנה שעברה לא הייתי מסוגלת לעשות את זה כשהדיכאון שלי צף וככל הנראה בשנה הבאה אני שוב אתבונן על עצמי ואראה,

בעזרת השם,

שאני לפחות עוד צעד אחד קדימה.

 זה כשהוא מורח עליי את הזרע שלו,

דוחף לי את האצבעות לפה

ואומר לי ״אני מת על זה שאת כזאת שרמוטה״. 

אני. 

אני זוכרת שנים של סקס ונילי שהשאיר אותי עם חור בבטן, חוסר סיפוק, תחושה של בדידות וסתמיות.

וכשהתחלתי לתת ליצר שלי מילים, כשהפסקתי להתבייש, כששחררתי מחסומים בראש היה לי ברור שאני לעולם לא חוזרת אחורה. 

פתאום סקס היה ממלא, מרגש, מרתק, מותח גבולות, מגרה, ממכר ומספק. 

אז שמישהו בבקשה יסביר לי איך זה הגיוני שהדבר היחידי שאני רוצה כרגע זה שהוא ינשק אותי לאט, יסתכל לי בעיניים, ישלב את האצבעות שלו בשלי. איך זה שאין בו טיפה של קינקיות וזה מדליק אותי בטירוף? איך זה לא משעמם? איך זה לא מרוקן אותי? איך זה הגיוני? 

לרגע זה נראה לי סביר שיש עוד צד שלם שלא חקרתי, שלא הייתי בו ממקום בריא וחזק ושאולי זה מה שקורה עכשיו. 

אבל את האמת, אני לא מצליחה לחשוב על כלום חוץ מזה שבא לי ללטף את הפנים היפות שלו תוך כדי שהוא אומר לי שזה מאוד מוזר שאני יוצרת קשר עין ארוך. 

כל עולם הדייטינג הזה דוחה אותי.

שמאלה, שמאלה, שמאלה, שמאלה, ימינה.

די.

כן אני יודעת, אני פאקינג ביץ׳,

אני עושה גוסטינג, אני חותכת מהר, אני לפעמים גם לא ממש נחמדה אבל זה רק בגלל שהסטנדרט שלי הוא ממש גבוה.

תודה לאל על כל החסרונות שיש בי, ויש בי לא מעט, אבל היתרונות שלי עולים בכמה מונים על אלו ואני יודעת בדיוק מה אני מביאה לשולחן. אני יודעת מה אני שווה, אני לא מתנצלת על המקום שאני תופסת ועל הרגשות העזים שלי, והחשוב שבהם, אני לא מסתירה את העובדה שאני שומרת על הלב שלי כל כך טוב שזה כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו ואין לי שום כוונה להתפשר על בר המזל שיזכה בו.

סקס נהיה כל כך קל שזה משעמם, וגם בכנות, מעולם לא הייתי צריכה להתאמץ בשביל סקס טוב, יש לי 4 כאלה בחיוג מהיר וזה גורם לי לפהק.

אני רוצה אתגר, שיחות עמוקות, אינטימיות בלי ידיים.

בא לי למות מפחד כי אני יודעת שאין לי ברירה אלא להתאהב במי שמולי.

בא לי להרגיש את הלב שלי יוצא מהמקום ומחסיר פעימה בו זמנית.

בא לי מישהו להעריץ אותו אבל שידע שהוא צריך להרוויח את זה.

אין תקציב למשרד הרווחה ואני עובדת בעבודה סופר חשובה אבל מקבלת שכר זעום, אז התחלתי עוד עבודה שכוללת המון חברה צעירים שמתעסקים במבוכים ודרקונים, משחקי מחשב, מוזיקה ממש טובה וסדרות מצויירות פסיכודליות, עד כה, אין לי תלונות.

אבל שמישהו יסביר לי בבקשה למה לכולם יש סקס אפיל של מאדר פאקרס ואיך אני אמורה לא לפלרטט בחזרה?

מיאו. 

יש לי שבוע הבא יום הולדת, ולמרות הפלייסטיגל שתכננו לי לאורך השבוע אני נוטה בעיקר לחשוב. 

אז חשבתי, חשבתי לבד, חשבתי עם חברים, חשבתי עם חברות, חשבתי עם ההורים ואפילו הלכתי למכשפה שתיתן לי עוד קצת חומר למחשבה,

ובסוף, אחרי חשיבה ממושכת הגעתי להחלטה. 

החיים שלי זרקו אותי לכל מיני כיוונים ולא תמיד הייתה לי שליטה על הדבר הבא שקורה לי או שבחרתי לא לבחור וזזתי ממקום למקום כמו עלה שנתון לחסדיו של הרוח ורציתי שיהיה לי משהו אחד שהוא שלי, מהתחלה עד הסוף, שאני אתכנן מתי, שאני אבחר עם מי, לפני שהכל הופך להיות לא צפוי שהכל יהיה צפוי, בזמן שלי, בקצב שלי. לעשות משהו ממקום מושכל, שקול, לא מהרגש, לא מהחסך ולא מפחד. 

אז תגידו לי מזל טוב, גם ליום ההולדת (למרות שאומרים שזה מזל רע לברך לפני) אבל בעיקר כי בעוד שנה מהיום (פלוס מינוס), בעזרת השם שאוהב אותי, תהיה פה תמונה של בדיקת הריון חיובית. 

כי החלטתי שמגיע לי להיות האמא שאני יודעת שאהיה. 

לבחור שראה אותי רוכבת (על האופניים) ומתופפת על הכידון וצעק לי ״מי זאת שמתופפת ב7/8?״ 

רק שתדע שהרטבת לי את התחתונים בלי שלבשתי תחתונים. 

איזה שווה אני, אבאלה