אני והחיה שבי

מישהו שתמיד בסוף בנה את עצמו משברים

אם אין לנשלטת את האינטליגנציה הרגשית המינימלית להבדיל בין הנחמדות והלב שלי ליכולת שלי לשלוט בכל נים בגוף ובמחשבות, היא לעולם לא תתאים לי ואני לא לה.

פעם זה הציק לי, היום זה חלק אינטגרלי מהתהליך.

ריק פיטינו היה מאמן NBA אגדי שעקבתי אחריו בילדותי.

הוא התחיל במכללות בקבוצה האחרונה בליגה. מאמן סוג זין, כבייכול. כי בסוף השנה הקבוצה שלו לא רק קפצה מתחתית הטבלה וזכתה באליפות, אלא שהיום מהשחקנים שלו שאף אחד לא הכיר, הפכו בין לילה לשחקנים המובילים של כל הליגה.

ככה רבו עליו קבוצות נכשלות והוא בתמורה היה מעיף אותם כמו קוסם לקטוף אליפות בסוף העונה 

מהר מאוד הגיע ל NBA, ובשלב מסוים כתב ספר מרתק שסקר אחרי התכונות של השחקנים הכי פייטרים וכשרוניים שיש בליגה הטובה בעולם.

היו שם הרבה נקודות ששיננתי בתור ילד, אבל אחד מהם מלווה אותי עד היום, כמעט בכל יום, ובמיוחד לאחרונה. להיות ראוי.

זה לא משנה אם השגתי את מה שרציתי או לא, השאלה אם הייתי ראוי לזה. והתשובה היא כן. כי אם הייתי משיג את מה שרציתי, ולא באמת הייתי ראוי לכבוש אותו, הלב לא היה שלם והניצחון לא היה מתוק. ואם לא השגתי את מה שרציתי, ולא הייתי מרגיש ראוי, היה לי הרבה יותר קל להתמודד, כי בתכלס, לא הגיע לי.

השילוב הכי קטלני וכואב זה להיות ראוי ולא להצליח. לאנשים מצליחנים זו התמודדות קשה. 

לא הרבה יודעים, אבל שם בדיוק מתחילה העבודה הקשה. להיכשל שוב ושוב, למרות שאתה ראוי. לפתח שרירים מברזל, יכולת לקום ולעמוד על הרגליים, כי אנשים מצליחנים, בסוף לא רק ראויים, אלא גם בסוף... מצליחים.

בפרספקטיבה רחבה בסוף אני כאן כי יש לי שדים, מיוחדים, מדהימים, מוזרים. שלם איתם אחד אחד.

ואין כאן שום קשר מדהים שנוצר שלא ראיתי שהכיל את השילוב של מקום לפרוק את השדים ובמקביל גם את הלב. 

כשהשילוב לא קיים, או חזק מספיק, הקשר נידון לכישלון. למדתי לזהות מתי זה יקרה ומתי זה נידון לכישלון.

הסתבר לי לאחרונה שהלב מוכן, השדים כבר חסרי סבלנות, אבל אצבע נחושה סותמת כל סדק בסכר שנראה שבקושי עומד בלחץ. הסתבר גם, שיש לי גם אצבע נוספת, לעזור לסתום סכר דומה, לא שלי, וביחד, בסוף לשחרר.

בסוף זה יקרה, הלב יפתח והמבטים יפגשו בדיוק מירבי.

לכוס שלך הגדולה שלך אמזוג את כל השדים שלי, ואת תמזגי לשלי את שלך.

הכוסות גדולות,  אולי לא יכילו הכל בהתחלה, אבל המבטים והצמא יגברו ממש בכל לגימה, נמלא שוב את הכוס ושוב, עד לרוויה.

כשהמשתה יגמר, ננוח מעט, אבל השדים יתרוצצו ויבקשו שוב, שניקח, עוד ועוד לגימה.

At King's Cross I stand, a wand in my grip,

Imagining Harry's own mythical trip.

My train has gone, slipped through the gate,

To a land where magic and dreams await.

Yet here I stand, not alone in my quest,

For a hidden path emerges from the west.

A new adventure, a secret to unveil,

In this bustling hub, where hopes set sail.

No sorrow lingers, only excitement I feel,

As I look forward to what the next train will reveal.

Joy replaces any hint of fear,

For every departure brings another near.

So I wait with a smile, as others rush by,

Underneath this sprawling London sky.

The train I missed? It's part of the tale,

On tracks of magic, I'm destined to sail.

Ready to explore, wherever I'm led,

With a wizard's courage and steps unafraid.

Here at King's Cross, the journey's heart,

With my own story, I'm ready to start.

רק נשלטת מדויקת עבורי תצליח להבין עד הסוף את מה שאכתוב עכשיו על 2 הסצנות השונות. היא צריכה להיות סבלנית, לאהוב את שתי הסצנות ולהבין שבמעבר ביניהם, שם מתחיל הקסם.  אם בסרט שהיא תחווה אין את שתי הסצנות, אני בוודאות לא הגיבור שלה, אבל אם כן, הסרט יהפוך מהר מאוד לסדרה בהמשכים.

בסצנה הראשונה, אהיה המגן, החבר, מחבק ומכיל. עמקי הנפש, הפחדים ורמזים לנקודות התורפה של הגיבורה הנוספת יחשפו שם. אבל גם האומץ, התעוזה שאולי יתחבאו להם טוב טוב בפנים, אמצא אותם ואשים עליהם את היד.

מה שכן, שום דבר לא יכין את הנפש החשופה למה שיתרחש מיד לאחר המעבר...

ופתאום, הגוף שלה ירכן קדימה, הידיים יפרסו לכיווני והחיה שבי תצא החוצה. היא לא תשתולל, רק תהיה מחושבת ועוצמתית, ותדע להינעץ בעוצמה וללא רחמים בכל חור בנפש ובגוף העדין שלה. הידיים שלי יקבעו אותה לזוויות הנכונות שעוצמת הנעיצה תהיה מדויקת ליצר שמבקש להתפרץ אצלי החוצה.

למרות שהכוח שלי יתפרץ בהפתעה, ויגרום לשדיים, ישבן ושאר חלקי הגוף להיפצע, להסתמן, ולכאוב, דווקא תחושות התנגדות טבעיות יתחלפו בכניעה ושחרור. זה יכאב יותר, תחושת הריקנות תהיה עוצמתית יותר, אבל הזיכרון מהסצנה הראשונה עדיין טרי ויעשה את שלו.

עמוק בפנים, למרות תחושת העירום והפגיעות, גיבורת הסרט תרגיש מוגנת מאי פעם. היא תבין שאומנם היא לא מובילה את התסריט אבל היא גיבורה לכל דבר, שבלעדיה הסרט לא קיים. ושבעצם בכלל לא מדובר בשתי סצנות, אלא בסצנה אחת גדולה שגם שאנעץ עמוק בתוכה בכל מקום בחייתיות, אהיה תמיד גם החבר והמגן שלה.