לפני שבוע. 6 במאי 2024 בשעה 7:09
הייתי אז ילד קטן, שההורים נשברו והביאו לו כלבת רועה גרמני מהממת שהפכה לחברה הכי טובה שלי. ומה לא עשינו ביחד, טיולים וריצות בפארק, לקחתי אותה להשתולל בים, הייתה ישנה איתי בכל לילה למרות שהייתה בערך בגודל שלי. אבל בעיקר הייתי מסתובב איתה ברחבי העיר, מגלים ביחד רחובות חדשים וגנים ציבוריים מוחבאים.
קצת אחרי שקיבלתי אותה, באחד הימים שטיילתי איתה ברחוב, איש מבוגר ,שתמיד כשעברנו אחד על פני השני אמר לי "שלום" במבט מחויך ונעים, הפעם התנהג אחרת. בפעם הראשונה הוא ראה אותי מתקרב לעברו במדרכה עם הכלבה ועבר את הכביש. וככה תמיד התנהג כשראה אותי ביחד איתה, וכשהייתי הולך לבד, היה ממשיך לומר לי שלום באותו חיוך חמוד ונעים.
גם אחרי שנים, כשכבר הליכתו הפכה לחצי צליעה, ושקיות גדולות שתמיד סחב הפכו לשקיות קטנות וקלות, עדיין עבר את הכביש. גם כשהיה לו קשה.
זה תמיד עשה לי קוואטץ בלב, ואף פעם לא שאלתי אותו למה הוא עובר את הכביש, אבל הנחתי שזה קשור לתקופה של גרמניה הנאצית, הכלבים אותם כלבים, אולי זיכרון כלשהו צף לו? שיערתי, אבל לא העזתי לשאול ולדעת בוודאות.
הימים שהרדמתי את הכלבה, החברה הכי טובה שלי היו רגישים במיוחד. פעם ראשונה שחוויתי אובדן שהנפש לא מסוגלת להכיל והסתובבתי בדיוק באותם הרחובות עם חצי לב, שגם הוא דימם. נחמה קטנה הייתה לי להיתקל מידי פעם בקשיש המדדה, לקבל ממנו את החיוך השובה, ומידי פעם גם בוקר או צהריים טובים, תלוי בשעה. אבל עדיין לא העזתי לשאול.
כמה ימים לאחר שנפרדתי ממנה בזריקה, ההורים הביאו כלב חדש, היפראקטיבי מאוד. הפעם, לא רועה גרמני אלא האסקי סיבירי, תחול עיניים, מהמם. גם איתו הסתובבתי ברחובות, הרבה פחות ממושמע, אף פעם לא שקט, תמיד רץ קדימה קופץ ומושך. משהו אחר. תהיתי מה יקרה כשאפגש עם הקשיש, שעד לפני שבוע עבר את הכביש כשהייתי מתקרב עם הכלבה שכבר לא איתנו.
עבר שבוע עד שראיתי את הקשיש בזמן טיול צהריים עם הכלב לאחר הבית ספר. הוא הלך בצד השני של הכביש וכשראה אותנו נעמד, הפיל את השקית הלבנה ובהה בנו. הרגשתי שזה רגע מוזר שכזה, אבל לא הבנתי, הוא אף פעם לא נעצר, תמיד ממשיך בהליכה גם אם איטית ולוקחת נצח.
ואז הקשיש עבר את הכביש. לכיווננו. השקית הקטנה הלבנה נשארה במדרכה השניה והוא לאט לאט חצה את הכביש, עלה על המדרכה ונעמד מולנו. הוא השתתק, הביט בכלב עם עיניים מבריקות מדמעות שמצטברות סביב האישונים והלב שלי על 200 בשניה כי משהו קורה פה, אין לי מושג מה, אבל אני עד לרגע מוזר, שונה ומיוחד.
בפעם הראשונה אני לא רואה אותו מחייך, גם לא מברך אותי לשלום אלא רק שואל אותי אם "הוא לא ינשך אותי אם אחבק אותו נכון?". גם אני מתחיל להיחנק תכף מדמעות מהתרגשות מסיבה לא ברורה ועונה לו "ממש לא, אתה יכול". הוא כורע על ברכיו ומתקרב למול הכלב, פורש ידיים, מחבק אותו ופורץ בבכי. "תודה" הוא אומר לו לפני שהכלב איבד קצת מהמעט הסבלנות שלא לו. ואני בוכה איתו, ואין לי מושג למה.
הוא נעמד, מסתכל לי בעיניים ורואה שגם אני דומע ונסער. אומר לי את שמו בפעם הראשונה, אהרון, ומבין שאשמח להבין הכל. "בוא, תישב שם" ומצביע לי על ספסל ציבורי שרק חיכה שנישב עליו. התיישבנו ואז עברו דקות ארוכות כשהוא מטייל עם העיניים הכחולות שלו עמוק בשמיים ובעצם עמוק עמוק בזכרונות.
ואז הוא סיפר לי סיפור שעד היום מטלטל אותי. שהוא היה ילד כשהגרמנים הנצים כבשו את פולין והמסע בריחה שלו ושל משפחתו הרחבה חקוק עד היום. שכל פעם כשהגרמנים הגיעו למקום המחבוא שלהם תמיד הכלבים היו שם. הוא תיאר לי את הנביחות, הנשיכות וירד עד רמת הרצועה השחורה שתמיד הייתה להם. ושבן דוד שלו ננשך למוות על ידי כלב ששוחרר לתפוס אותם, מול עיניו כשהם ניסו לעבור ממחבוא בכפר אחד לאחר. הרועה הגרמני היה השטן מבחינתו, בדיוק כמו הנאצים. ולעולם לא הצליח מאז להשתחרר מהתחושה הקשה שהציפה אותו כל פעם שראה אותנו ברחוב. קיבלתי את התשובה. החלקית.
"אבל למה חיבקת אותו?" והצבעתי על הכלב שחיכה בסבלנות בינינו. ואז הגיע החלק השני של הסיפור, שבכפר כלשהו הם מצאו את עצמם אצל פולנים טובי לב שהחביאו את מי ששרד ממשפחתו, מבוגרים וילדים במשך שבועות ארוכים. הם הביאו להם אוכל, מים מתחת לאחת המשקים שבכפר. ולילה חורפי ומושלג מאוד אחד, שהגרמנים התקרבו לכפר, המשפחה הפולנית פחדה להיתפס כמשתפי פעולה עם היהודים והחליטה לחלץ אותם משם לפני שהנאצים מגיעים. הם הובילו אותם מהר לאחד הגיאות שעל יד הכפר, ושם חיכתה להם מזחלת על כלבים. כלבי האסקי אפורים וגדולים שיובאו משוודיה שנתיים קודם לכן להעביר סחורות בצורה יעילה מכפר לכפר. הם נקשרו אליה עם רצועות, עם כמה ארגזים קטנים של אוכל ומים, התכסו בהמון שמיכות ונאמר להם שהכלבים מכירים דרך אחת, שבסופה הם יגיעו לכפר, הרחק מהכוחות הנאצים, ומשם בתקווה יוכלו להמשיך למקום מבטחים.
למרות שמאוד סיקרן אותי, הוא לא סיפר לי על המסע במזחלת, ההגעה לכפר ההוא ומה עבר מאז ועד היום. הסיפור היה ארוך וכבד עליו כבר. ישבנו חצי שעה ושלקתי ממנו כל פיסת מידע. אבל הוא כן סיפר לי בדמעות שמבחינתו בזכות האסקיס, הוא ומה שנשאר ממשפחתו, הם בחיים.
כעבור שנתיים גיליתי בדרך מצערת איפה הוא גר. נתלו שלטי אבל עם שמו וצער המשפחה. בגלל שהסיפיר נגע בי מאוד, ואימי הכירה אותו, היא שכנעה אותי ללכ לנחם את המשפחה. פעם ראשונה שלי בשבעה, הלכו ביחד כמובן.
הגענו לשבעה, דפקנו בדלת והתישבנו על אחת הספות. המשפחה לא הכירה אותנו, והם שאלו מי אנחנו. אז סיפרתי להם שאני שכן, עם כלב האסקי, ופעם גם עם כלבת רועים גרמנית. הם לא הראו עניין מיוחד בפרטים, אפילו הרגיש כמו פרט מנותק ולא קשור. ואז אימי שאלה אותם, אם הם מכירים את הסיפור על הרועים הגרמנים וכלבי ההאסקי. והם ענו שלא.
מסתבר שהוא לעולם לא שיתף אף אחד בסיפור. כן שיתף שמות של כפרים ונקודות ציון, אבל הכלבים שהשאירו בו חותם, ואת סיפור הבריחה האחרון לכפר, הוא מעולם לא סיפר. זכינו אימי ואני לספר למשפחה סיפור שכמעט נעלם ונשכח. ועד היום כשאומרים "נזכור ולא נשכח" אני נזכר בסיפור של אהרון, עם החיוך הקטן והחמוד שזכיתי להכיר, ולספר.
