"יוליה-עבד-נקיון" ואני

הוא פנה אלי בהודעה-אישית-נרגשת-קופי-פייסט-לכולן, וסיפר בה שלאור העובדה שלא יאה לשולטת כמוני לנקות לכבוד פסח, הוא מציע את שירותיו המקצועיים, ומתחייב שהוא באמת באמת בא לנקות. ברוח החג, המקרב בין הלבבות, איחלתי לו חג שמח, הרגעתי אותו שהכל בסדר, ושמאיה דואגת לעניין הזה. הוא לא ויתר - נראה לכם? הוא ישר הבהיר שהכישורים שלו בנקיון ממש ליגה ("ליגת אלופות" יהיה ציטוט מדויק יותר), ושאף מנקה בשכר לא תנקה בכזו חדווה ויסודיות כמוהו. והתשלום שלו? החיוך המרוצה שלי.

שאלתי אותו אם הוא בטוח, כי זה נשמע לי קצת מופרך. הוא מייד נשבע בקבר של פרדי (מסתבר שפרדי הוא הכלב הראשון שלו שמת מסרטן אשכים). נעצבתי מאוד בגלל פרדי והאשכים שלו, ובסופה של שיחה קבענו להפגש למחרת בבוקר ל"נקיון של ליגת האלופות", או משהו דומה. ביקשתי ממנו להגיע מוקדם. רציתי להספיק להראות לו את הבית לפני שאצא למשרד.

למחרת, עשר דקות לפני המועד שנקבע הוא הגיע, כולו נימוס וכניעות. כשפתחתי לו את הדלת הוא קד קידה עמוקה, וירד מייד לכריעה על מנת לנשק לי את הנעליים. בעטתי בו שתי בעיטות עדינות יחסית, השתחררתי מיידיו האוחזות בקסוליי וזירזתי אותו לקום, כי אין לי את כל היום. המבט שלו היה קצת מופתע ונעלב, אבל לי כאמור לא היה את כל היום. ערכתי לו סיור בבית, הראיתי לו היכן חומרי וכלי הניקוי, הבהרתי לו מה אני רוצה, והתכוונתי ללכת.

הוא נשאר עומד, מביט בי, קצת אבוד.
אני: "מה קרה? אתה מתכוון לעמוד ולבהות בי עוד הרבה זמן?"
הוא: "אני צריך בגדי עבודה.."
אני: "בגדי עבודה?"
הוא: "בגדי עבודה..."
נאנחתי. "לא הבאת איתך? אני אמצא לך משהו."

אחרי 2 דקות חזרתי עם חולצת טריקו גברית, וטריינינג. הגשתי לו בחוסר סבלנות, אבל הוא עדיין בהה בי.
אני: "מה עכשיו?"
הוא: "את לא מצפה ממנקה חמודה, סקסית וכנועה כמוני לנקות בבגדים המכוערים האלה, נכון?"
אני: "הא? מה מכוער בהם? אלה רק בגדי עבודה. זה נוח. ואיך הפכת להיות מנקה סקסית? אתה גבר, לא?"
הוא: "זה לא מדויק, כי הדמות שאני נכנס אליה כשאני מנקה היא יוליה, והיא חמודה סקסית וכנועה.." עכשיו הוא עפעף ונשך את השפה. נחרדתי.
אני מתחילה להתייאש: "טוב יוליה מותק, מה את אוהבת ללבוש כשאת מנקה?"
הוא: "חזיה פושא ותחתונים." שוב עפעוף, הפעם מלווה בשרבוב שפתיים.
אני: "מה זה חזיה פושה, יוליה, מאיפה אני אביא לך חזיה פושה עכשיו?"
הוא: "מתפלאה עליך. זו חזיה שמרימה את השדיים. "
אני: "פוש אפ?"
הוא: "כההה.. זה.."
אני: "טוב. אני אחפש לך משהו ישן שלי.. ואז תתחילי לנקות, יוליה? זה יקרה היום?"
הוא: "ברור גבירתי.. אני אעשה הכל בשבילך, אני הזונה הקטנה והחרמנית שלך..." עפעוף. כאן כבר הוא עבר את הגבול, יוליה.
אני: "תקשיב טוב, אני לא "גבירתי" בשבילך, ואתה לא זונה קטנה וחרמנית שלי. אתה באת לנקות, אבל אני חושבת שאתה הולך הביתה."
התגובה היתה לא צפויה. פרץ של דמעות ועפעופים עם יללות קטנות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ואיתו.
אני: "טוב די. די. די מספיק, אתה לא הולך. תקנח את האף.."
הוא (משתנק): "תקנחי. אני יוליה! את יכולה להיות יותר מכבדת."
אני: "הממ.. בסדר יוליה.. נלך למצוא לך בגדי עבודה?"
הוא (מתרצה): "כן גבירתי, אני מתרגשת..." עפעוף. אני באה להגיד משהו בקשר לגבירתי, אבל סותמת והולכת לכיוון חדר הארונות. הוא נכנס אחרי.
אני: " איך החזיה הזו?"
הוא: "הצבע הזה לא מחמיא לי".
אני: "וזו?"
הוא: לא מספיק סקסית בעיני... או, הנה.. אלה.." הוא חוטף מהמדף את הסט החדש של חזיה ותחתונים שקניתי לא מזמן. המבט שלו עולץ.
אני: "אבל זה חדש. אני משתמשת בזה. וזה חוטיני.."
הוא: "סליחה שאני מגזימה. בסך הכל רציתי להיות יפה בשבילך כשאני מנקה..."
הבטתי ביוליה בחשש, והוא שוב עפעף. הבנתי שאני בסכנת פרץ דמעות נוסף.
אני: "בסדר, בסדר, אין בעיה. למרות שמצידי תעבוד עירום. אני זזה למשרד עוד דקותיים, אני גם ככה באיחור."
הוא: "ותשאירי אותי לבדי? כשכל כך רציתי להתלבש ולהיות יפה בשבילך, לנקות לך יסודי, לראות איך את יושבת רגל על רגל ונהנית מכל זה.." פימת הסנטר של יוליה רעדה.
אני: "אהמ.. כן.. יש לי יום עמוס.." התבוננתי במבט של יוליה, והבנתי שאני לא באמת מגיעה למשרד בשעות הקרובות. "טוב יוליה, תני לי לעשות טלפון. אני אשאר איתך. אבל לכי כבר להתלבש ותתחילי."
אני לא אלאה אתכם, אבל להביט ב"יוליה" עם הסט החדש שלי זצ"ל, מאבקת את הסלון, היה מחזה סוריאליסטי למדי. הגפתי את החלון הגדול, ליתר בטחון, ורציתי ללכת לחדר.
הוא: "אני מנקה בסדר?"
אני: "אתה מנקה בסדר."
הוא: "לא נכון. מאחורי המזנון לא איבקתי."
אני: "נו. אז תאבק."
הוא: "ואת לא חושבת שצריך להעניש אותי על הזלזול הזה?"
אני: "תנקה מאחורי המזנון. אני ממש לא הולכת להעניש אותך."
הוא: "חבל. יכולתי להשתפר מאוד.."

מסתבר שהוא באמת יכול היה להשתפר מאוד, אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שהוא התיז על הקרמיקה הצבעונית במקלחת חומר לאסלות, שצרב את הקרמיקה וגרם לה לדהות באיזורי ההתזה.
אני: "אוי ואבוי, איך זה קרה?"
הוא (מיילל(ת)): "רק רציתי להיות יסודית, אני כזו זונה מטומטמת, אני ממש מצטערת.."
אם חשבתי שלפני כן זה היה בכי, עכשיו הבנתי שזה היה רק הקדימון: יללות והתנשפויות, עפעופים ודמעות. מסתבר שיוליה היא בחורה די רגישה. הלכתי להביא לה משהו קר לשתות. שתרגע.
אני: "די נו. זה לא היה בכוונה. תרגעי. הנה, שתי."
הוא (ממשיך ליילל, שותה וממשיך ליילל במשנה תוקף): "זה נורא.. זה פשוט נורא.. את חייבת להעניש אותי על זה.."
אני: "מה פתאום להעניש, הכל בסדר. תסיימי לשתות, ואת יכולה להתלבש וללכת.. אני כבר אסיים כאן.."
הוא: "את אכזרית! את סאדיסטית!"
אני (מביטה לצדדים): "אני..?"
הוא: "כן. יכולת לאפשר לי להענש, לשלם על זה בכאב או בהשפלה, וככה תסלחי לי ואני ארגע."
אני: "אאהה.. הממ.. אולי תעמדי בפינה 5 דקות? זה נראה לי עונש הולם."
הוא (בידענות): "זה מ-מ-ש לא עונש הולם. את שולטת, לא?"
אני: "זה מורכב, לא נכנס לזה."
הוא: "כתוב לך בפרופיל!"
אני: "נכון"
הוא: "אז בטח יש לך שוט, נכון?"

כבר הייתי עייפה ומיואשת. הוצאתי את השוט מהארגז, הצלפתי בו היטב, עד שהוא נרגע. על הדרך הזקפה שלו השפריצה על הרצפה והמדף ליד. את המשך הבוקר, מייד אחרי ששילחתי את יוליה שמח, מסופק וטוב לב הביתה, העברתי בקרצוף המקלחת, הרצפה והמדף. את סט הלבנים השארתי בידי יוליה כמתנת חג. קבענו כמובן גם לשבוע הבא.