פנינים שחורות (5)
מאת venus in our blood(שולטת)
11 ביולי 2007
השבועות הבאים היו קשים מנשוא. תהליך ''הלידה מחדש ''שלה הצמיח זרעים אחרים לגמרי. בכל פעם שהייתה מעוררת מסיוט כזה או אחר אשר פקד אותה, הייתה רושמת בדפים קטנטנים, בכתב צפוף, את חלומותיה, זיכרונותיה, מחשבותיה, בחוסר סדר משווע. אך אותו חוסר סדר הפך להיות לה לקו מנחה.
"פנינים לבנות – אימא" כתבה יום אחד כשנזכרה שאת המחרוזת האהובה קיבלה מאמה.
"רצונות - שליטה, שיעבוד" כתבה כשחשבה עליו.
אבל בכל פעם שהוא הופיע, נאלצה להחביא את רשימותיה, ואז למחוק ולתקן את שכתבה.
רצונות - שייכות? אהבה?
בבוקר מוזר אחד, העירו אותה השפחות תוך שהן מזרזות אותה לקום. כן, הן היו מודעות לעוצמת סמי ההרגעה ולהשפעתם עליה, אך הבוקר הזה היה שונה מקודמיו. הן פתחו את וילונות הקטיפה השחורים והכבדים שאותיות משונות קטנטנות רקומות בהם, והניחו לאור השמש לפרוץ פנימה.
''מה קרה?'' היא שאלה, מנומנמת כולה, ערפילי הבוקר זרים לה וקסומים בעיניה, כובשים את לבה. מסוחררת קלות חשה בצינה עטופת טל הבוקר הנוצץ-בוהק, ורק לרגע העיפה מבט בשפחות: ממהרות לפתוח ארונות, לסגור, למלא את האמבטיה. ''בואי, יקירה. יום ארוך מצפה לכולנו".
לאחר הרחצה היומית הרגילה, יצאו למסע קניות. עיניה, שהיו מורגלות לחשכה, ואוזניה שהיו רגילות עד מיאוס לשקט , קלטו לפתע כל כך הרבה דברם חדשים. מוצפת גירויים, מסוחררת קלות, הניחה להן לבחור עבורה את מחלצותיה החדשות בעוד שאצבעותיה מרפרפות על בגדים אחרים ועיניה בוחנות תכשיטים שונים.
בעת שיתר השפחות התפזרו בין החנויות השונות, פנתה אליה אחת מן השפחות הצעירות יותר ואמרה לה: ''הקשיבי, יום גדול היום. הזמן קצר והמלאכה מרובה. מדוע שלא תיכנסי לשתי החנויות האלו ותבחרי לך מה שאת רוצה, ואני אכנס לחנות ההיא וההיא? כך נחסוך זמן''.
''אין בעיה", השיבה, "רק אמרי לי, מדוע זהו יום גדול?''
השפחה הביטה בה, מהססת. ''ילדה יקרה, אינך יודעת דבר, מה? הו, את תדעי. היום תדעי הכול. קדימה, הזדרזי.''
היא נכנסה לחנות הראשונה שהשפחה הצביעה עליה, חנות תמרוקים. הו, היא תסתדר כאן ללא כל בעיה! בהיותה מורגלת לאמבטיות-השמנים האקזוטיים, כבר ידעה מה לבחור, ובקלילות נטלה מלחי אמבט, שמני גוף ותפנוקים נוספים. השפחה מיהרה להיכנס אחריה ולשלם. לאחר מכן, נושאת את השקיות הגדולות, חזרה השפחה לחנות הנעליים.
החנות השנייה שהשפחה הצביעה עליה הייתה חנות של לבני נשים. היא חשה גל של מבוכה קל עבור אותה. מדוע חשה כך? היא נזכרה בכל אותן פעמים רבות שבהן הלבישו אותה השפחות במחוכים, בביריות, בתחתוני משי ותחרה, ולעיתים, בחזיות עור שונות. עם זאת, בשום פנים ואופן לא הצליחה להיזכר מתי נגע גופו בגופה. מאחת מפגישותיהם הראשונות, זכרה את נשיקתו. הייתה זו נשיקה תובענית וחושנית שהרעידה את כל גופה, אך היא לא זכרה כל מגע מאז.
היא אימצה את מוחה בניסיון להיזכר בגברים אחרים שהייתה עמם, לפניו, לבטח היו כאלו! היא ידעה שהיו! אך שום דמות גברית לא עלתה במוחה מלבדו.
''במה אוכל לעזור לך?'' שאלה המוכרת החייכנית בראותה את האישה הצעירה פזורת הדעת. ''את מחפשת משהו מיוחד?''
''א... אני מניחה שכן'' לאטה. היא הצביעה על כמה מחוכים וחזיות, ואז ראתה חלוק רחצה שהיה שונה מאלו שהיו בטירה, חלוק רחצה פשוט, מבד מגבת. הוא נמכר בצבעים שונים, עם ובלי הדפסים.
''אפשר להדפיס עליהם מה שתרצי',' אמרה המוכרת בחיוך.
כמו מתוך אינסטינקט בלתי ידוע אמרה" "אני רוצה שניים מאלה. שחור ולבן''.
''בבקשה, גברתי. תרצי להדפיס עליהם משהו?''
''כן. על השחור – M .Y ."
ועל הלבן?''
''על הלבן רק ציור קטן של במבי, אם אפשר''.
המוכרת הביטה בה מופתעת וחייכה, בעיקר לעצמה.
***
על אף תשישותה הפיזית ושריריה המזדעקים, ועל אף הפצרותיהן של שפחותיה שתנוח לקראת יומה הגדול, היא סירבה לנוח, שכן היום הותר לה לטייל בהיכל הגדול ולא רק במתחם חדריה. נזכרת ומשננת את אותו משפט שקראה פעם באחד מאותם ספרים שהשאיר, '' mind over matter '' נאבקה בכל שריר דואב ובכל תחושת חולשה שאיימה להפילה מרגליה.
יומה הגדול לא עניין אותה כלל. יומה הגדול... הלא כך או כך תישאר כלואה, והחופש? מהו החופש בעצם? רק עוד מילה ריקה, חסרת משמעות כמעט, שנותרה תלויה בתאיה. ההיכל הגדול סיקרן אותה הרבה יותר, לעומת זאת.
מגורי השפחות. לכל אחת מהן הוקצה חדר פרטי משלה וכל חדר עוצב בסגנון ייחודי ואישי. נראה היה כי היו שם יותר שפחות מכפי שחשבה. חדרי הטרקלין עניינו אותה פחות. הם היו מהודרים כל כך, רחבי ידיים, ענקיים. אפשר היה ממש ללכת לאיבוד בתוכם.
חדרי שינה... כל כך הרבה חדרי שינה! חלקם בסגנון וויקטוריאני, חלקם בסגנון הודי, חלקם בסגנון הייטקי, חלקם בסגנון בדואי, ועוד, ועוד. לשם מה יש צורך בכל כך הרבה חדרי שינה? המחשבה על כך הבהילה אותה מעט והיא מיהרה אל מתחם אחר: חדרי הספא. אבל גם כאן לא היה לזה סוף. והבריכות - כל כך הרבה בריכות, קטנות וגדולות, עם ובלי צמחייה, סגורות ופתוחות, מעוצבות ופשוטות...
העומס הזה התיש אותה כל כך.
בסמוך לבריכת הברבורים, היא התיישבה לרגע, ואז קלטה במבטה מסדרון. לאן הוא מוביל? המסדרון היה מעט חשוך ואילו היא חלשה ועייפה, וכבר כולה דואבת מהמסע הזה בהיכל הענקי, ובכל זאת... בקצה המסדרון ניצב גרם מדרגות צר. היא עלתה בו, נתמכת קלות במעקה שנראה מיושן ביחס להיכל המושקע. בסוף גרם המדרגות היא מצאה דלת. הדלת הייתה תכולה בהירה ועליה ציור לא ברור, מטושטש. קשה היה לה לראות בחושך.
היא קירבה את פניה אל הדלת, וסחרחורת קלה אחזה בה. במבי... יש שם ציור של במבי. האם הכול מתוכנן מראש?! היא פתחה את הדלת, מהרהרת במרירות בכוונותיו ובמזימותיו של האיש, בעל ההיכל.
במרכז החדר נגלו לעיניה מיטת תינוק, שידה, כורסת החתלה לאם ולתינוק, וציורי במבי...
הסחרחורת התחלפה בבחילה וזעם, באימה.
היא מיהרה להיכנס פנימה.
מהר! למצוא מפתח. להינעל בפנים.
למצוא דרך להימלט.
"פנינים לבנות – אימא" כתבה יום אחד כשנזכרה שאת המחרוזת האהובה קיבלה מאמה.
"רצונות - שליטה, שיעבוד" כתבה כשחשבה עליו.
אבל בכל פעם שהוא הופיע, נאלצה להחביא את רשימותיה, ואז למחוק ולתקן את שכתבה.
רצונות - שייכות? אהבה?
בבוקר מוזר אחד, העירו אותה השפחות תוך שהן מזרזות אותה לקום. כן, הן היו מודעות לעוצמת סמי ההרגעה ולהשפעתם עליה, אך הבוקר הזה היה שונה מקודמיו. הן פתחו את וילונות הקטיפה השחורים והכבדים שאותיות משונות קטנטנות רקומות בהם, והניחו לאור השמש לפרוץ פנימה.
''מה קרה?'' היא שאלה, מנומנמת כולה, ערפילי הבוקר זרים לה וקסומים בעיניה, כובשים את לבה. מסוחררת קלות חשה בצינה עטופת טל הבוקר הנוצץ-בוהק, ורק לרגע העיפה מבט בשפחות: ממהרות לפתוח ארונות, לסגור, למלא את האמבטיה. ''בואי, יקירה. יום ארוך מצפה לכולנו".
לאחר הרחצה היומית הרגילה, יצאו למסע קניות. עיניה, שהיו מורגלות לחשכה, ואוזניה שהיו רגילות עד מיאוס לשקט , קלטו לפתע כל כך הרבה דברם חדשים. מוצפת גירויים, מסוחררת קלות, הניחה להן לבחור עבורה את מחלצותיה החדשות בעוד שאצבעותיה מרפרפות על בגדים אחרים ועיניה בוחנות תכשיטים שונים.
בעת שיתר השפחות התפזרו בין החנויות השונות, פנתה אליה אחת מן השפחות הצעירות יותר ואמרה לה: ''הקשיבי, יום גדול היום. הזמן קצר והמלאכה מרובה. מדוע שלא תיכנסי לשתי החנויות האלו ותבחרי לך מה שאת רוצה, ואני אכנס לחנות ההיא וההיא? כך נחסוך זמן''.
''אין בעיה", השיבה, "רק אמרי לי, מדוע זהו יום גדול?''
השפחה הביטה בה, מהססת. ''ילדה יקרה, אינך יודעת דבר, מה? הו, את תדעי. היום תדעי הכול. קדימה, הזדרזי.''
היא נכנסה לחנות הראשונה שהשפחה הצביעה עליה, חנות תמרוקים. הו, היא תסתדר כאן ללא כל בעיה! בהיותה מורגלת לאמבטיות-השמנים האקזוטיים, כבר ידעה מה לבחור, ובקלילות נטלה מלחי אמבט, שמני גוף ותפנוקים נוספים. השפחה מיהרה להיכנס אחריה ולשלם. לאחר מכן, נושאת את השקיות הגדולות, חזרה השפחה לחנות הנעליים.
החנות השנייה שהשפחה הצביעה עליה הייתה חנות של לבני נשים. היא חשה גל של מבוכה קל עבור אותה. מדוע חשה כך? היא נזכרה בכל אותן פעמים רבות שבהן הלבישו אותה השפחות במחוכים, בביריות, בתחתוני משי ותחרה, ולעיתים, בחזיות עור שונות. עם זאת, בשום פנים ואופן לא הצליחה להיזכר מתי נגע גופו בגופה. מאחת מפגישותיהם הראשונות, זכרה את נשיקתו. הייתה זו נשיקה תובענית וחושנית שהרעידה את כל גופה, אך היא לא זכרה כל מגע מאז.
היא אימצה את מוחה בניסיון להיזכר בגברים אחרים שהייתה עמם, לפניו, לבטח היו כאלו! היא ידעה שהיו! אך שום דמות גברית לא עלתה במוחה מלבדו.
''במה אוכל לעזור לך?'' שאלה המוכרת החייכנית בראותה את האישה הצעירה פזורת הדעת. ''את מחפשת משהו מיוחד?''
''א... אני מניחה שכן'' לאטה. היא הצביעה על כמה מחוכים וחזיות, ואז ראתה חלוק רחצה שהיה שונה מאלו שהיו בטירה, חלוק רחצה פשוט, מבד מגבת. הוא נמכר בצבעים שונים, עם ובלי הדפסים.
''אפשר להדפיס עליהם מה שתרצי',' אמרה המוכרת בחיוך.
כמו מתוך אינסטינקט בלתי ידוע אמרה" "אני רוצה שניים מאלה. שחור ולבן''.
''בבקשה, גברתי. תרצי להדפיס עליהם משהו?''
''כן. על השחור – M .Y ."
ועל הלבן?''
''על הלבן רק ציור קטן של במבי, אם אפשר''.
המוכרת הביטה בה מופתעת וחייכה, בעיקר לעצמה.
***
על אף תשישותה הפיזית ושריריה המזדעקים, ועל אף הפצרותיהן של שפחותיה שתנוח לקראת יומה הגדול, היא סירבה לנוח, שכן היום הותר לה לטייל בהיכל הגדול ולא רק במתחם חדריה. נזכרת ומשננת את אותו משפט שקראה פעם באחד מאותם ספרים שהשאיר, '' mind over matter '' נאבקה בכל שריר דואב ובכל תחושת חולשה שאיימה להפילה מרגליה.
יומה הגדול לא עניין אותה כלל. יומה הגדול... הלא כך או כך תישאר כלואה, והחופש? מהו החופש בעצם? רק עוד מילה ריקה, חסרת משמעות כמעט, שנותרה תלויה בתאיה. ההיכל הגדול סיקרן אותה הרבה יותר, לעומת זאת.
מגורי השפחות. לכל אחת מהן הוקצה חדר פרטי משלה וכל חדר עוצב בסגנון ייחודי ואישי. נראה היה כי היו שם יותר שפחות מכפי שחשבה. חדרי הטרקלין עניינו אותה פחות. הם היו מהודרים כל כך, רחבי ידיים, ענקיים. אפשר היה ממש ללכת לאיבוד בתוכם.
חדרי שינה... כל כך הרבה חדרי שינה! חלקם בסגנון וויקטוריאני, חלקם בסגנון הודי, חלקם בסגנון הייטקי, חלקם בסגנון בדואי, ועוד, ועוד. לשם מה יש צורך בכל כך הרבה חדרי שינה? המחשבה על כך הבהילה אותה מעט והיא מיהרה אל מתחם אחר: חדרי הספא. אבל גם כאן לא היה לזה סוף. והבריכות - כל כך הרבה בריכות, קטנות וגדולות, עם ובלי צמחייה, סגורות ופתוחות, מעוצבות ופשוטות...
העומס הזה התיש אותה כל כך.
בסמוך לבריכת הברבורים, היא התיישבה לרגע, ואז קלטה במבטה מסדרון. לאן הוא מוביל? המסדרון היה מעט חשוך ואילו היא חלשה ועייפה, וכבר כולה דואבת מהמסע הזה בהיכל הענקי, ובכל זאת... בקצה המסדרון ניצב גרם מדרגות צר. היא עלתה בו, נתמכת קלות במעקה שנראה מיושן ביחס להיכל המושקע. בסוף גרם המדרגות היא מצאה דלת. הדלת הייתה תכולה בהירה ועליה ציור לא ברור, מטושטש. קשה היה לה לראות בחושך.
היא קירבה את פניה אל הדלת, וסחרחורת קלה אחזה בה. במבי... יש שם ציור של במבי. האם הכול מתוכנן מראש?! היא פתחה את הדלת, מהרהרת במרירות בכוונותיו ובמזימותיו של האיש, בעל ההיכל.
במרכז החדר נגלו לעיניה מיטת תינוק, שידה, כורסת החתלה לאם ולתינוק, וציורי במבי...
הסחרחורת התחלפה בבחילה וזעם, באימה.
היא מיהרה להיכנס פנימה.
מהר! למצוא מפתח. להינעל בפנים.
למצוא דרך להימלט.
