החיפזון מאלוהים
מאת CanU
5 באפריל 2007
את מצלצלת באינטרקום.
אני מתקתק על הטלפון של הלובי, פותח את דלת הבית, וחוזר לחדר.
לא באמת מרגיש לי נכון, לעמוד בפתח לשמוח לקראתך.
אני יודע שכשאראה אותך, משהו בי, כמו תמיד, ירצה לחבק אותך עד אין-סוף.
אני יושב על המיטה, מחכה לשמוע דלת נסגרת שמספרת על בואך.
הזמן עובר, נדמה שמהר מדי, (תמיד ידעתי שקומה ראשונה זה לא זה).
דלת נטרקת ברכות, צעדים מתקרבים, ואת.
אני מסתכל , ואז מסית מבט. כמו תמיד, את נראית לי מוזר.
השיער המטריף הזה שלא נגמר, גבות חדות חדות, ביניהן אף בולט,
שמשלים תבנית פנים שאני כל כך אוהב לחפש אצל אחרות.
ג'ינס שכהרגלו נראה לי קצת צמוד מדי על הרגלים הרזות שלך
ונעלי אולסטר עם צבעים מפוזרים ודהויים.
גופיה לבנה צהובה, והחזה הזה, ג'קט סמלי, ותיק.
אותו תיק שביקשתי ממך להביא.
את מתיישבת על קצה המיטה, ושותקת.
הפעם אני נלחם, אני שותק בחזרה. את מסיתה חצי מבט לכיווני, ונשארת כך עם זווית הראש.
"אז באת?" נשברתי...
ממצמצת בוידוי של – ידעת שזה חייב לקרות.
"די, אין לי מושג ... פשוט אין לי..."
"גם לי", את עונה ומשקרת בגסות, עם הקול הצרוד הזה שיכול להטריף פילים.
אני מתכווץ, לוקח את הרגלים והידיים, נצמד לקיר ומנסה להיות הכי קטן שרק אפשר,
בתנוחה של ילד בן ארבע. מדהים איך הגודל שבי יכול לשנות כיוון.
עובר קצת זמן, אני לא יודע כמה,
את עוברת לשבת בצורה מלאה על המיטה.
ואני רק זורק מבטים של ילד קטן שמתחבא מידי פעם.
"נו די..." - בקול החצי-פולני חצי-סטלני שלך .
אני כמעט קם: "מה די?"
"די עם זה".
אני מתיישב בחזרה. "הנה הפסקתי. אני מולך, בהצלחה. בשביל זה באת, לא?"
את מסובבת את הגב.
לא עוברות עשר שניות, ואני תופס אותך בכוח לא-בריא לכיווני,
מחבק, ונושך, כדי שבאמת יכאב.
את לא אומרת כלום.
וככה שוכבים, מחליפים תנוחות של חיבוקים חזקים מדי כמו שאנחנו עושים, והזמן זז.
פוקחים עיניים באותו זמן.
אני מנסה להיכנס לך לתוך האישון עם המבט.
בכל הכוח שיש לי .
איך זה אף פעם לא באמת עובד.
עוצם עיניים.
נתונה בידי הידיעה הברורה, שהלילה הזה
חייב להסתיים בהר יותר גבוה מרמת הטירוף שהרעל שלך מכניס אותך אליה.
וזה יעלה, לפחות לאחד מאתנו, בדברים שהוא לא בהכרח ירצה לזכור.
אני רוצה שזה יהיה אני, בלב כמעט שלם.
אבל את הכאבת לי ברמות לא אנושיות כמעט.
גם או רק את הולכת לצרוח.
אני מוציא לשון קרה, ומלקק לשנייה ועוזב.
בורח קצת, מתקפל לעצמי,
ואת שוב מתלוננת. אני לא באמת יכול לעמוד בטון שלך.
אני מתיישב על הברכיים עם הרגליים שלך ביניהן.
לא נוגע, מטה את הראש ומסתכל שוב חזק-חזק בפנים.
דוחף אותך מהמצח.
ואת חצי נופלת, ומחכה לעוד. אני דוחף שוב, ושוב.
תופס חצי פנים בעדינות שלי, מתקרב עם הפה למצח מניח שפתיים,
ובינתיים הציפורנים שלי חודרות לתוך הבשר.
את מתרחקת בחדות.
אני מתקרב שוב, והפעם מתחילות הנשיקות, ומשם את באמת יותר חזקה ממני.
הסיפור יכול להיגמר כאן, בפרגודים שנסגרים על מסך הצגה מטורף.
אבל כמו הסיפור שלי ושלך, הוא לא נגמר בשום מקום שמצפים ממנו להיגמר.
את מורידה לי חולצה, כמה שאני שונא את הגוף שלי.
אני מחבק אותך שלא תראי אותי, וכשמתרגל מרפה.
הכאבים בפה ובלסת מהנשיקות ומהמאבק מאוד ברורים.
נדמה כאילו שני אנשים עם פה פתוח פועלים בהרגשה שהם מנסים לשבור קיר.
אין גינונים של עדינות ושמירה על אתיקה. מאסיבי,
בדיוק כמו שאת אוהבת, אפשר לשמוע באופן ברור על פי האנחות.
את שולחת יד לעבר הג'ינס שלי, ואני עוצר אותך.
רק אלוהים ואני יודעים למה או איך, אבל זה הדבר שמתחשק לעשות כרגע.
וכמה שאת חיכית שיהיה חופש תנועה אחרי לילות באותו המזורגג ההוא.
"אמרת שמותר הכול", אני שואל.
"מותר הכול", את עונה.
מבט של אי שפיות בעיני, חיכינו ולא חיכינו לרגעים הללו.
את מתייחסת אלי כהר שיש בו אין סוף משאבים, ויודעת כמה פגעת.
נראה שהמזימה שלך היא להשלים את הכאב הפיזי באקט שלטוני מוחלט.
ואני? אני יודע שאת מסוגלת להכאיב לי, ולהוציא אותי משווי משקל מאלף ועד תו.
אבל עכשיו? עכשיו תורך לשלם.
אני מושיט יד מתחת למיטה ומוציא בד זהוב.
לא עוברות עשרים שניות, ועיניך עטופות בבד.
שתוכלי לראות, אבל רק קצת.
אינך מנסה להוריד את הכיסוי.
כאילו באותו רגע שהצלחתי לקשור, השלמת עם מר גורלך.
אני תופס את שתי ידייך, ומתקרב לך אל האוזן, הכי קרוב שרק אפשר לתוכה.
מלקק ליקוק חודרני, " את לא רוצה צלקות, את לא זזה עכשיו".
אני חוזר עם אביזרים.
העיניים שלי גדלות כשאני רואה שאת עומדת בדיוק במקום שהשארתי אותך.
בידי, שמן טיגון, מקל של מגב, עשרות אטבים, שקית קוביות קרח,
וחמישה חבלים שאספתי עם השנים בהמתנה לא מודעת לרגע הזה.
"על המיטה" אני אומר, ומנחה אותך.
"תתפשטי לחלוטין, עכשיו."
אני נגעל מעצמי, אני לא רוצה אותך ככה,
את רועדת, ונעמדת מולי עירומה.
אני לוקח את שתי הידיים וקושר מאחורי הגב.
מוריד את הכיסוי.
משחרר את החבל.
נשכב על המיטה כמו תינוק שאזלו כוחותיו.
ועכשיו ההמשך תלוי בך.
כי לי, בלב שלם, אין כוחות ואין רצון לשלוט בסיטואציה.
אז מלאי את התיק במה שתבחרי.
ונחשוף עתה סוד. אז כשחשבת שאעצור אותך באקט מיני אלים,
התכוונתי שאעצור אותך באקט מיני מלא. בלי קשר לאלימות.
כי לא בחיפזון, במיוחד לא אם חיכיתי עד היום, תגיע הפעם הראשונה.
ועכשיו? חיפזון כבר לא יהיה. רוצה את לקחת לי את התמימות?
אני מתקתק על הטלפון של הלובי, פותח את דלת הבית, וחוזר לחדר.
לא באמת מרגיש לי נכון, לעמוד בפתח לשמוח לקראתך.
אני יודע שכשאראה אותך, משהו בי, כמו תמיד, ירצה לחבק אותך עד אין-סוף.
אני יושב על המיטה, מחכה לשמוע דלת נסגרת שמספרת על בואך.
הזמן עובר, נדמה שמהר מדי, (תמיד ידעתי שקומה ראשונה זה לא זה).
דלת נטרקת ברכות, צעדים מתקרבים, ואת.
אני מסתכל , ואז מסית מבט. כמו תמיד, את נראית לי מוזר.
השיער המטריף הזה שלא נגמר, גבות חדות חדות, ביניהן אף בולט,
שמשלים תבנית פנים שאני כל כך אוהב לחפש אצל אחרות.
ג'ינס שכהרגלו נראה לי קצת צמוד מדי על הרגלים הרזות שלך
ונעלי אולסטר עם צבעים מפוזרים ודהויים.
גופיה לבנה צהובה, והחזה הזה, ג'קט סמלי, ותיק.
אותו תיק שביקשתי ממך להביא.
את מתיישבת על קצה המיטה, ושותקת.
הפעם אני נלחם, אני שותק בחזרה. את מסיתה חצי מבט לכיווני, ונשארת כך עם זווית הראש.
"אז באת?" נשברתי...
ממצמצת בוידוי של – ידעת שזה חייב לקרות.
"די, אין לי מושג ... פשוט אין לי..."
"גם לי", את עונה ומשקרת בגסות, עם הקול הצרוד הזה שיכול להטריף פילים.
אני מתכווץ, לוקח את הרגלים והידיים, נצמד לקיר ומנסה להיות הכי קטן שרק אפשר,
בתנוחה של ילד בן ארבע. מדהים איך הגודל שבי יכול לשנות כיוון.
עובר קצת זמן, אני לא יודע כמה,
את עוברת לשבת בצורה מלאה על המיטה.
ואני רק זורק מבטים של ילד קטן שמתחבא מידי פעם.
"נו די..." - בקול החצי-פולני חצי-סטלני שלך .
אני כמעט קם: "מה די?"
"די עם זה".
אני מתיישב בחזרה. "הנה הפסקתי. אני מולך, בהצלחה. בשביל זה באת, לא?"
את מסובבת את הגב.
לא עוברות עשר שניות, ואני תופס אותך בכוח לא-בריא לכיווני,
מחבק, ונושך, כדי שבאמת יכאב.
את לא אומרת כלום.
וככה שוכבים, מחליפים תנוחות של חיבוקים חזקים מדי כמו שאנחנו עושים, והזמן זז.
פוקחים עיניים באותו זמן.
אני מנסה להיכנס לך לתוך האישון עם המבט.
בכל הכוח שיש לי .
איך זה אף פעם לא באמת עובד.
עוצם עיניים.
נתונה בידי הידיעה הברורה, שהלילה הזה
חייב להסתיים בהר יותר גבוה מרמת הטירוף שהרעל שלך מכניס אותך אליה.
וזה יעלה, לפחות לאחד מאתנו, בדברים שהוא לא בהכרח ירצה לזכור.
אני רוצה שזה יהיה אני, בלב כמעט שלם.
אבל את הכאבת לי ברמות לא אנושיות כמעט.
גם או רק את הולכת לצרוח.
אני מוציא לשון קרה, ומלקק לשנייה ועוזב.
בורח קצת, מתקפל לעצמי,
ואת שוב מתלוננת. אני לא באמת יכול לעמוד בטון שלך.
אני מתיישב על הברכיים עם הרגליים שלך ביניהן.
לא נוגע, מטה את הראש ומסתכל שוב חזק-חזק בפנים.
דוחף אותך מהמצח.
ואת חצי נופלת, ומחכה לעוד. אני דוחף שוב, ושוב.
תופס חצי פנים בעדינות שלי, מתקרב עם הפה למצח מניח שפתיים,
ובינתיים הציפורנים שלי חודרות לתוך הבשר.
את מתרחקת בחדות.
אני מתקרב שוב, והפעם מתחילות הנשיקות, ומשם את באמת יותר חזקה ממני.
הסיפור יכול להיגמר כאן, בפרגודים שנסגרים על מסך הצגה מטורף.
אבל כמו הסיפור שלי ושלך, הוא לא נגמר בשום מקום שמצפים ממנו להיגמר.
את מורידה לי חולצה, כמה שאני שונא את הגוף שלי.
אני מחבק אותך שלא תראי אותי, וכשמתרגל מרפה.
הכאבים בפה ובלסת מהנשיקות ומהמאבק מאוד ברורים.
נדמה כאילו שני אנשים עם פה פתוח פועלים בהרגשה שהם מנסים לשבור קיר.
אין גינונים של עדינות ושמירה על אתיקה. מאסיבי,
בדיוק כמו שאת אוהבת, אפשר לשמוע באופן ברור על פי האנחות.
את שולחת יד לעבר הג'ינס שלי, ואני עוצר אותך.
רק אלוהים ואני יודעים למה או איך, אבל זה הדבר שמתחשק לעשות כרגע.
וכמה שאת חיכית שיהיה חופש תנועה אחרי לילות באותו המזורגג ההוא.
"אמרת שמותר הכול", אני שואל.
"מותר הכול", את עונה.
מבט של אי שפיות בעיני, חיכינו ולא חיכינו לרגעים הללו.
את מתייחסת אלי כהר שיש בו אין סוף משאבים, ויודעת כמה פגעת.
נראה שהמזימה שלך היא להשלים את הכאב הפיזי באקט שלטוני מוחלט.
ואני? אני יודע שאת מסוגלת להכאיב לי, ולהוציא אותי משווי משקל מאלף ועד תו.
אבל עכשיו? עכשיו תורך לשלם.
אני מושיט יד מתחת למיטה ומוציא בד זהוב.
לא עוברות עשרים שניות, ועיניך עטופות בבד.
שתוכלי לראות, אבל רק קצת.
אינך מנסה להוריד את הכיסוי.
כאילו באותו רגע שהצלחתי לקשור, השלמת עם מר גורלך.
אני תופס את שתי ידייך, ומתקרב לך אל האוזן, הכי קרוב שרק אפשר לתוכה.
מלקק ליקוק חודרני, " את לא רוצה צלקות, את לא זזה עכשיו".
אני חוזר עם אביזרים.
העיניים שלי גדלות כשאני רואה שאת עומדת בדיוק במקום שהשארתי אותך.
בידי, שמן טיגון, מקל של מגב, עשרות אטבים, שקית קוביות קרח,
וחמישה חבלים שאספתי עם השנים בהמתנה לא מודעת לרגע הזה.
"על המיטה" אני אומר, ומנחה אותך.
"תתפשטי לחלוטין, עכשיו."
אני נגעל מעצמי, אני לא רוצה אותך ככה,
את רועדת, ונעמדת מולי עירומה.
אני לוקח את שתי הידיים וקושר מאחורי הגב.
מוריד את הכיסוי.
משחרר את החבל.
נשכב על המיטה כמו תינוק שאזלו כוחותיו.
ועכשיו ההמשך תלוי בך.
כי לי, בלב שלם, אין כוחות ואין רצון לשלוט בסיטואציה.
אז מלאי את התיק במה שתבחרי.
ונחשוף עתה סוד. אז כשחשבת שאעצור אותך באקט מיני אלים,
התכוונתי שאעצור אותך באקט מיני מלא. בלי קשר לאלימות.
כי לא בחיפזון, במיוחד לא אם חיכיתי עד היום, תגיע הפעם הראשונה.
ועכשיו? חיפזון כבר לא יהיה. רוצה את לקחת לי את התמימות?
