אולי אלמד לשיר

כאב מנקב אותי.
צער משלח ידיים בי.
נמאס לי אני מרגיש וחושב ואולי אף יודע ואולי רק מקווה שזה כך.
מקליד אלקטרונית, עטיפה ריקה משומשת של במבה בפח, מתחת לשולחן.
ואני רוצה להפסיק לאכול אבל רעב מידי.
ומה אני יכול להגיד ולמה אני כותב, ולמה מצייר, ולמה נרשם, ולמה חושב.
והלוואי שיכולתי להפסיק להרגיש.
והלוואי שיכולתי להיות מישהו אחר, שאינו כל כך הרבה אני, שלא אכפת לו, שכן שם זין על החברה ועל מחשבותיהם של אחרים, ועל מבטים משוטטים, ועל המשפחה.
עבודה.
בית וגדר לבנה.
אישה.
ילדים.
לימודים.

אם הייתי עושה את כל הצבא הייתי יותר נורמלי?
אולי הייתי צריך להיוולד מאוחר יותר, או מוקדם יותר.
למה?
למה?
למה?
טרגדיה ורחמים עצמיים.
מחשב ושולחן שחור, וכסא, ופסנתר מתוך רמקולים קטנים רבועים, וקולות מלאכים.
וציור לא גמור בקושי מותחל, ופסים, צבע, מברשות, רגשי אשמה, על שאכפת לי מעצמי ושאיני מסור לכל מילה של אחד אחר.
ולמה מישהו מכיר אותי.
ולמה אין לי חברים צבעוניים בכל צבעי הקשת, צחוק, וטפיחה על השכם, וקולנוע ולונה פארק.
וביחד וכמעט לא לחוד.
מחשב ובגרות, נער וחברתו, ישובים בפארק, בפינה לא חושכה ולא מוארת לא קרוב ולא רחוק מחבריהם הרועשים רעש רגיל, שמח ולא מודע באמת.
האם אי פעם יהפכו מודעים, ויראו את העולם כמראה עליהם, בשקט מהצד.

מכשיר סלולארי כסוף, טכנולוגיה מודרנית, שלא מצלצל, כי מי יצלצל אליו.
מילה
מילה
מילה
מילה
עוד אחת.

צלילם של חיים, טבועים בזיכרוני. צלילים של בסדר שכזה ידועים לי זה לא ממכבר.
עייפות.
שינה מרובה.
אלך לישון ולא אקום עד שאהיה רגיל ככולם, עד שאהיה תרנגולת מחורבנת מחרבנת.

...........................................................................................................................

אולי אלמד לשיר, לרקוד.
אולי אלבש מכנסיים צמודות, ונעליים מבריקות.

אולי אבכה.
אולי אצעק.
אולי אדע, ואני כבר יודע.
אולי אפסיק להרגיש.
אולי יפסיק ליבי לפעום.
אולי יפסיק החמצן לזרום למוח.
אולי אדמם יותר מידי.
אולי אשבר.
אולי אתאדה.