תקציר הפרק הקודם: רדבלוד טורח ללמד את ווליריה הלכות ערפד מה הן, ומוביל אותה להרג הראשון שלה. מסתבר שהוא לא תמיד צודק.
רדבלוד חייך וחיכך את ידיו. הגיע הזמן ללימודים עיונים יותר על תרבות הערפדים. הוא האריך מעט יתר על המידה את לימוד מיומנויות הציד הבסיסיות והזניח את הנושאים הכללים.
אני מתחיל להחליד, חשב, אפילו לא בן חמש מאות. רדבלוד הניח למחשבות המרירות לחלוף.
ווליריה החלה רק ללמוד את יכולותיה, אך בכל זאת רדבלוד תהה מה יוכל הוא, מגזע הדירנהם ללמד אותה על יכולותיה. ווליריה היא פילרנהם, בת שבט החרפדים. הוא ישב וחשב על כך כל היום הקודם. בהיותו מבוגר יותר יכולותיו התנועתיות יכלו להתאים ליכולותיה התנועתיות המוגברות כחרפדית - שכבר עתה בלטו לעין.
יכולות תקשורת ישירה (הקיימת לפי השמועה, גם אצלם) אינן בין יכולותיו. הוא יכול לגרום לבני אדם לעשות כרצונו, אך לא ברמה שבה חרפדים מסוגלים, אם אפילו חצי מהשמועות נכונות.
רדבלוד קם מהמיטה וחיפש בספריו על הפילרנהם. החיפוש היה לשווא. עוד לפני שהתחיל ידע שאין ספרים כאילו. השבט הוא כה קטן, ויכולותיהם לא ידועות.
רדבלוד תהה אם יוכל להעזר בספר על שבט הקאלרנהם. לפי כל הסברות הידועות לו הפילרנהם נוצרו מהם. רדבלוד העביר את אצבעו על שדרות ספריו עד שאיתר את הספר על הקאלרנהם – החייתיים. הוא דפדף בספר עד שמצא את הפרק על יכולותיהם המיוחדות; תקשורת ישירה – היכולת לגרום למוח של יצור אחר לציית למחשבותיך ("לא הייתי רוצה לחוות דבר כזה" חשב לעצמו), יכולת תנועה שאין שקולה לה ("אני אספיק בינתיים" חשב ביהירות) ובנוסף צוינו שם יכולות פחות מהותיות של שמיעה וחוש ריח, אבל לרוב הערפדים חושים אלו היו מפותחים, ויכולות נוספות הנובעות מהאחרות.
כאשר הרים את ראשו ראה שהאור המסתנן דרך הוילונות מעיד על השקיעה המתקרבת. "הייתי כל כך שקוע" חשב "אני מזדקן" . לא אותו גזע, אבל שימושי מספיק, סיכם לעצמו את החומר מהספר.
והוא החזיר את הספר למדף וישב והסתכל על וליריה. היא מהירה ללמוד, אך הוא לא יודע כמעט דבר על יכולותיה, וההקבלה ליכולות הקאלרנהם עשויה להיות חסרת תועלת. יתכן וחלק מיכולותיהם אינן קיימות בחרפדים. יתכן אפילו שאף אחת לא שם. מבטו נפל על הטלפון שהיה על השידה.
"הגיע הזמן להשתמש במכשיר המטופש" חשב ומשך אליו את השפופרת, מחייג את מספר הטלפון של הטירה.
תוך זמן קצר בירר מי היה האחראי להיווצרותה של וולריה. למרבה הצער הוא לא היה חרפד, אלא אחד האילורנהם, אם כי היה שעיר בישבנו הרבה מהמקובל אצלם, או בכלל.
זה היה בוב גרינגו, טינופת וחלאה, אפילו לפי מושגיו של רדבלוד. כנראה אותו חלאה אכן נשא את הנגיף ממנו נוצרה וולירה, והשיעור בישבנו. רדבלוד פגש אותו לפני עשרים שנה והתרשם ממנו, כפי שהתרשמו כולם – לרעה. הוא היה יותר אנטיפת מכל שבטו הקטן, אף כי נחשב לאחד המרגלים המוצלחים ביותר ביבשת, ובסניף המקומי של הזן שלו. הוא תהה מדוע ווליריה לא נעשתה אילורנהם... אך זנח תהיות אלו כעבור זמן קצר. האחיות חקרו את הנושא קרוב למאתיים שנה ולא מצאו שום תשובה לשאלה מדוע מתפתח ערפד לזן אחד ולא אחר.
אם כך, חשב, יהיה עלי ליצור קשר ישיר עם ארגון האחיות הארור, וגם עם טאניה (אם לא שינתה שוב את שמה), החרפדית היחידה ששרדה את השינוי לפני מציאת הטכנולוגיה לתמיכת חיים. ארורה טאניה וארור ארגון האחיות.
טאניה הייתה ראש שבט החרפדים בקרב כל הערפדים באשר הם. מפקד כיתת טירונים מנהיג יותר ערפדים ממנה, אך היא זוכה לכבוד כאילו הייתה אחת מעשרת המכובדים בראש שבט הדרקורנהם, הוותיק והגדול בשבטי הערפדים. שלא לדבר על כך שהיא צעירה ממנו בעשרים וחמש שנים!
הוא דיבר אל השפופרת וביקש העברה אל בית החולים של הטירה, שם הועבר בשלוחה מספר פעמים עד שנענה בקול אישה רך.
"שלום רדבלוד" צחקה האישה "תהיתי כיצד לא התקשרת אליי כבר בערב הראשון"
ארור ארגון האחיות, חשב. "עם מי אני מדבר?"
"חשבתי שתזהה את הקול שלי" ענתה האישה "אני פרספוני"
"המיתולוגיה היוונית יצאה מהאופנה לפני מאה שנה" העיר
"הכרת אותי בתור אנה לפני חמישים שנה" אמרה בצחקוק, ובעברה לנימה מעשית אמרה "אני הייתי האחות המטפלת של וולירה"
"ניחשתי זאת" אמר רדבלוד, אך פרספוני כבר קטעה אותו
"אני מקווה שהאכלת אותה היטב, ונתת לה להריח קטורת עץ הסנדל בליל הירח החסר"
"עשיתי זאת"
"ואני מקווה שלא נתת לה להרוג מהר מידי" הוסיפה
לעזאזל, מה עשיתי לא נכון? תהה. הוא נתן לכל התלמידים להרוג כבר בשבוע הראשון. היא חשה בהיסוסו, באינטואיציה המחודדת ביותר שנודעו בה ערפדות הארגון.
"נתת, לא?"
מדוע כאשר הוא מדבר עם ערפדות הארגון הוא תמיד נזכר בסבתו? רדבלוד חרק בשיניו וענה בחיוב.
"אני אבוא לבקר אותה מחרתיים" אמרה בקלילות "עכשיו, מה רצית לשאול?"
"רציתי לברר על היכולות המיוחדות של הגזע שלה" אמר רדבלוד, בולע את גאוותו.
פרספוני צקצקה בלשונה "אתה משתמש במחשב?" שאלה
"לא" ענה "לא בשנה האחרונה"
"אם כך אשלח לך חוברת" אמרה "למרות שאת המידע הטוב ביותר תוכל לקבל רק מטאניה. יש רק חרפד אחד שעבר את גיל החמישים, ממה שידוע לי, ביבשת כולה."
"ומחוץ ליבשת?" שאל
"אף אחד לא יטריח את עצמו לבקר חרפדית בת פחות מחצי שנה"
הוא נאנח ובברכת שלום ניתק את השיחה. וולריה החלה להתעורר ויש לו הרבה מה ללמד אותה. אולי בכל זאת כדאי יהיה להתחיל איתה באגדות של הערפדים וביכולות כלליות שיש לכולם...
"ערב טוב גברתי הצעירה", אמר רדבלוד בקול עמוק שבדרך כלל מפחיד בני תמותה
"הערב תביני מה הכוונה להיות ערפד"
רדבלוד כבר הכין את כל האמצאים הדרושים לשגע את חושיה.
הוא עצם את עיניו ואטם את אפו. רדבלוד הרגיש את הפתיחה של המיכלים וראה את הידלקות האור, אך היה מוכן.
לאחר מספר שניות פקח את עיניו באיטיות וראה את וליריה שרועה על המיטה מבולבלת מהמטען החושי.
"חושי בני האדם חלשים משלנו אך גם זו חולשה" אמר בנימה מנחמת מעט "חושייך יתרגלו בקרוב לריחות ולאור. אך תזכרי זהו גירוי חלש יחסית למה שעוד תלמדי לספוג. תמיד היי מוכנה".
לאחר מספר שניות שם לב שעיניה התרגלו לאור, אך אפה עוד היה מותקף על ידי הריחות. "כניראה שחוש הריח שלהם באמת חזק יותר" חשב לעצמו.
"כל חושייך חזקים הרבה יותר ממה שאי פעם דמיינת בתור אדם, ואני משער שכבר שמת לב לכך. אך היום אלמד אותך להשתמש בהם".
ווליריה התיישבה והביטה בו בטשטוש. לאחר מכן פרצה בסדרת התעטשויות. הוא חיכה שתסיים בסבלנות.
"תחילה, חוש המישוש" אמר וזרק לעברה ספר. היא תפסה אותו "סוף סוף" חשב לעצמו, "פתחי אותו בעמוד 422"
ווליריה פתחה את הספר בהיסוס, והחלה לחפש את העמוד. כאשר נעצרה, והביטה בו לאישור, התעטשה שוב מספר פעמים.
"עצמי ענייך, וקראי לי את העמוד" הורה לה
"אבל..." החלה ולירה
רדבלוד קטע אותה מייד "תהיי יצירתית, ואל תעזי לפקוח את העניים", הורה.
היא חשבה מספר שניות, אחר הניחה אצבע על הדף.
ווליריה יכלה להרגיש את הדיו. היא יכלה בצורה כללית לדמות את האותיות. אם היא התרכזה בזה בלבד היא יכלה להבין את האותיות. אבל הריח שיגיע את אפה. ווליריה השתדלה להתעלם ממנו, ולהתרכז כל כולה בקצה אצבעה. לאחר מספר דקות היא החלה לקרוא, מטעטשת מידי פעם כאשר לא יכלה להתעלם עוד.
"סוף סוף אנחנו מתקדמים" אמר רדבלוד. ווליריה התעטשה ופקחה את עיניה. רדבלוד עמד לצד ארון הספרים והביט בה בשתיקה.
"כעת החזירי לי את הספר" אמר כעבור מספר רגעים. ווליריה קמה מהמיטה והניחה את הספר בידו. היא המשיכה לעמוד שם עוד זמן מה עד שהרגישה כוח מוזר, מעיין קיר אוויר דוחף אותה לעבר המיטה. ווליריה ניסתה להתנגד אך ללא הועיל. היא שמה לב רדבלוד נראה מרוכז בדבר מה.
ווליריה הבינה שהוא עושה זאת, אך לא הבינה איך. היא ניסתה להתנגד עד שהגיעה למיטה ושם נדחפה כלפי מטה לישיבה. אולי זה לא היה מבחן, בסופו של דבר, אמרה.
"עכשיו המשיכי לקרוא" הוא אחז בספר פתוח אליה. ממרחק זה ראיה אנושית לא מספיקה, ידעה ווליריה. הם עשו משהו בסגנון בטירונות, אם כי לא ממרחק כזה. לאחר מספר שניות של ריכוז היא החלה להתמקד בספר, בפעילות עיניה. לאט לאט הכל נהיה ברור יותר, עיניה כאבו מעט אך ראיתה השתפרה. הכל נהיה חד יותר, הכתוב בספר הפך לאיטו מקווים מטושטשים, למילים מטושטשות, וממילים לאותיות, ומאותיות מטושטשות לאותיות ברורות, היא יכלה לקרוא אותן, היא יכלה לקרוא ספר ממרחק של שבעה מטרים. ווליריה חייכה לעצמה בסיפוק.
לפתע באמצע קריאתה רדבלוד סובב את הספר אליו. ווליריה עצרה.
"אדוני" אמרה בהיסוס
"מה הבעיה?" שאל בלגלוג "המשיכי לקרא".
"חייבת להיות דרך" חשבה לעצמה. היא הביטה ברדבלוד כדקה ושמה לב שהוא אינו ממצמץ בעיניו. רמז! והיא ראתה בעיניו השתקפות, השתקפות הספר בעיניו. ווליריה היא התמקדה בעיניה יותר, עד שראתה בברירות את בבואת האותיות בעיניו של רדבלוד, וכעת המשיכה לקרא, מתקשה במעט מהקריאה בכיוון ההפוך.
כאשר רדבלוד סגר את הספר והחזיר אותו למדף, תהתה אם עליה להמשיך לקרא גם כך. היא קיוותה שלא. אך הוא עמד והביט בה בלי לומר דבר. בסופו של דבר לא הצליחה להשתלט על סערת הרגשות שלה.
"זה מדהים!" קראה
"יפה שאת חושבת כך" אמר "אך את עוד תגלי שחושייך יכולים להיות חדים אף יותר... עם הזמן. הכוחות שלך ימשיכו להתפתח עוד כמה שנים."
וולריה הנהנה והמשיכה להביט בחדר מהשתקפות עיניו. זו הייתה נקודת מבט מרעננת על העולם.
"ועכשיו נמשיך" קטע את מחשבותיה
"כן אדוני" ענתה בלי לחשוב
"התרכזי בריח האוויר" הורה רדבלוד רכות. וולריה עקמה את אפה וצייתה, והחלה להתעטש.
"התעלמי מהריח שמפריע לך" אמר רדבלוד "אך המשיכי להתרכז"
וולריה המשיכה להתעטש. ריח תרסיס הלימון גירה את אפה בצורה איומה.
"החבאתי חצי קוביית שוקולד בחדר הזה." אמר רדבלוד, מתעלם מעיטושיה
ולריה התעטשה שוב, ולבסוף הצליחה לדכא מספיק את תחושת הגירוי באפה.
"את צריכה למצוא אותה" אמר "את יכולה לשוטט בחדר כרצונך"
אני לא כלב, חשבה בעלבון והחלה לרחרח את האוויר. הזיכרון על ריח השוקולד היה רחוק ממנה, אך היא חשבה שתצליח לאתר ריח ייחודי זה. היא החלה לרחרח את אוויר החדר, התעטשה והמשיכה. היא חשה שמץ סביב רדבלוד ונגשה אליו. הוא לא הגיב. היא החלה לרחרח סביבו. ריח השוקולד היה ברור ובוטה. היא שלחה את היד לכיסו והוציא גוש חום ושמנוני.
"זה נר בריח שוקולד" אמר רדבלוד, ותפס את הנר בפתיל, מחזיר אותו לכיסו.
"אמרתי לך למצוא חצי קוביית שוקולד"
ולריה זכרה את ריח הנר. היה לו ריח שוקולד ברור, אך גם ריח שעווה. עליה לחפש ריח אחר.
"אדון" שאלה בהיסוס
"כן?" שאל
"זה שוקולד חלב או שוקולד מריר?" רדבלוד כיווץ את שפתיו ופלט "חלב"
וולריה לקחה את ידיו במבוכה. הוא לא הגיב. היא קרבה אליהן את אפה. והחלה לחפש בחדר. היא הופתעה שיכולה לחוש במקומות שעבר בהם. היא רחרחה את הספרים, ומצאה שלאחד מהם היה ריח קלוש של שוקולד. היה זה הספר שאחז בו קודם, אך כאשר חיפשה לא מצאה דבר. היא החלה לרחרח סביב וחיפושיה הובילו אותה לטלפון. הוא נשא את ריחו של רדבלוד, ריח ישן מעט מהריח בספר, אך לא היה לו ריח של שוקולד.
וולריה התיישבה והחלה להרהר. היא הייתה טובה בהכשרה הבסיסית עם מציאת דברים בעזרת חוש הריח... אם רק לא היה את ריח התרסיס הארור הזה בחדר. היא גרדה את אפה. באימון הראשון היא זכרה שקשרו את עיניי כולם והורו להם להגיע כך אל ארוחת הבוקר.
אולי כדאי שגם אני אעצום את עיניי, חשבה. היא עצמה את עיניה והחלה לרחרח. ווליריה הריחה את ריחו של רדבלוד, ואת ריח השטיח והאבק, ותרסיס הלימון הזוועתי. אט אט הריחות החלו מקבלים צבע. זה היה קל יותר עכשיו. היא החלה לרחרח סביב. המקרר הקטן נשא ריח שוקולד. היא נגשה ופתחה אותו, ומצאה בו חפיסת שוקולד שלמה. ללא ספק לא חצי חתיכה. היא סגרה את המקרר והמשיכה לחפש. לבסוף נעצרה ושאפה עמוקות את ריחו של האוויר, מדכאת את העיטושים בכח. היו מספר מוקדים לריח השוקולד. הספר, רדבלוד והמקרר וגם... המגפיים שלו. וולריה נגשה אליהם ורחרחה. היא הפכה את המגף. שוקולד היה דבוק לסוליה. לעזאזל, חשבה, קיוויתי שאוכל לטעום קצת ממנו.
"יפה" אמר רדבלוד "הצלחת, למרות שלקח לך המון זמן"
וולריה הביטה בשעון. היא מצאה את חצי הקובייה תוך שתי דקות. היא חשבה שזה דווקא זמן לא רע.
"עלייך להיות מיומנת בשימוש בכל חושייך" אמר רדבלוד "חייך עלולים להיות תלויים בכך"
וולריה פקפקה בדבריו אך רק פלטה "כן אדוני" קצר.
לאחר מספר ימים רדבלוד לקח אותה לציד. לא לציד בני אדם שהם מזון יחסית קל, אלא ציד בטבע.
לאחר ריצה לא ארוכה מחוץ לעיר הם הגיעו ליער.
"יש פה משפחת דובים ביער, אני רוצה שן" אמר לה.
ווליריה הפנתה מבטה ממנו, והסתכלה לתוך היער. היא הקשיבה לקולותיו, והריחה את בעלי החיים, אפילו כמה בני אדם.
"איפה הם?" היא שאלה והסתובבה חזרה אליו, אך רדבלוד לא היה שם. ווליריה משכה בכתפיה.
היא החלה בהליכה זהירה לתוך היער, בהגיעה לעץ היא קפצה ואחזה בענף, הסתובבה וטפסה עליו. היא יכולה לטפס על העצים ולעבור את כל היער מלמעלה, בלי להתסבך בשיחים למטה, חשבה.
וליריה ידעה איך נשמעות נהימות של דב, אפילו ריח של דב בצורה כללית, אבל היא לא חשבה שתוכל לזהות נחירות של דב. היא המשיכה, מריחה את דרכה. יש ביער יותר ממשפחה של דובים היא הריחה.
זה רק מעלה את הסיכוי שלי למצוא אחד, חשבה.
ווליריה הבחינה באור של מדורה יותר עמוק אל ביער. בני אדם. קבוצה של ציידים, אם הם ביער יתכן שהם מחפשים דובים. יתכן אפילו שהם שמו מלכודות, סיבה אפילו יותר טובה להישאר על העצים. היא התקרבה אל המחנה שלהם לאט, מניעה את גופה כמו פנתר על העצים. ווליריה התענגה על התנועה, חשה שהתנועה הזאת מתאימה לה. לאחר שהקיפה את המחנה התיישבה על ענף אחד להקשיב לשיחתם.
מהסיחה היא הסיקה שישנן מערות צפונה מהמקום. הציידים שיערו ששם נמצאים הדובים. ווליריה טיפסה אל ראש העץ שישבה עליו, סרקה את השטח קצרות והמשיכה צפונה.
החרפדית ניסתה לאסוף את מעט מזיכרונותיה על דובים. היא לא זכרה הרבה מהחיים הקודמים שלה. הכול נראה מטושטש. היו לה כל כך מעט זיכרונות ברורים והיא כמעט לא זכרה שמות או תאריכים. היא זכרה כמה שונה חשה בטירונות, כאשר לא ידעה לספר לחבריה לארגז על משפחתה או חייה הקודמים כמעט דבר.
וולירה זכרה משום מה שדובים אוהבים דגים ודבש. היא זכרה שבאימון הבסיסי הכירו להם מספר חיות חזקות, אבל לא פירטו הרבה על אורח חייהן. רק הציגו כמה חיות בכלוב. היא זכרה בבירור את ריחו העצוב של הדוב הכלוא. כמה ביקורים בגני חיות עלו במוחה במטושטש, או שמה היה זה ביקור אחד? היא המשיכה להתקדם בשקט ביער, מקשיבה לקולותיו. עטלפים עופפו סביב, קריאותיהם חודרות את הלילה. היא שמעה חרקים, עכברים. ווליריה עצרה על עץ שתחתיו היו כמה איילים.
אני יכולה לצוד אותם, חשבה. הם נראים טעימים. היא הביטה בהם ותהתה איך תצוד אותם.
קודם כל, דוב – חשבה. עלה בדעתה שאולי תוכל לשתות מדמו. היא לא הייתה בטוחה שתצליח להוציא שן של דוב בלי להרוג את הדוב כולו. היא המשיכה לנוע, ולהרהר.
מכה בלסת יכולה לשבור שיני אדם אך היא תהתה אם תוכל לנתק שן של דוב מלסתו. יתכן שתוכל. אך מי אומר שהשן תיפול החוצה?
אולי אתקל בדוב שמתחלפות לו השיניים, חשבה, אך מחקה את המחשבה. ללא ספק צופה ממנה לצוד. אבל דובים הם חזקים... היא יותר חזקה מבן-אדם. האם היא יותר חזקה מדוב?
היא עצרה לקולות דשדוש ורמיסה ביער. דבר מה גדול נע שם. דוב? היא נעה בשקט רב יותר והתקרבה. לא, שני בני אדם, שהחלו לקיים יחסי מין. היא התרחקה. היא לא רצתה לצוד בני אדם כרגע. ההריגה ההיא הכאיבה לה. היא לא התכוונה להרוג אותו! רק... רק לשכך את הצימאון הזה, אולי לשחק איתו מעט. ללא ספק לא להרוג אותו. היא התיישבה במקומה וקטפה עלה מענף סמוך, קורעת אותו לגזרים. בכלל לא רציתי להרוג אותו... חשבה, דמעות בעיניה. מדוע רדבלוד לא עצר אותה? מדוע היא לא שמה לב? ווליריה שמה לב שראייתה היטשטשה ונגבה בפליאה את הדמעות מעיניה. היא שמעה במרחק את קולות ההתעלסות של בני האדם. ואז... משהו שונה, מתקדם אליהם. משהו שהתקרב אליה, גם כן. היא הביטה למטה. היה זה דוב. הוא היה גדול, כהה, עיניו הקטנות מביטות כה וכה ביער, אפו מרחרח. הוא הסתקרן מהקולות של בני האדם, ללא ספק.
הוא עלול להרוג אותם...
לא תרצח...
ווליריה נחתה חרישית על קרקע היער מאחורי הדוב.
"דובי, הי, דובי שמן" לחשה אליו. הדוב הסתובב והביט בה בסקרנות.
היא נראתה אנושית למדי, אך היה לה ריח אחר. ריח של טורף, ריח תוקפני. הדוב התבלבל מכך. הוא ידע שבני אדם שנושאים חפצים הם מסוכנים, אך אין להם ריח של טורפים. והם אינם מתייצבים מולו. הם צועקים ובורחים. הם מפחידים. בני אדם הפחידו את כל הדובים, והיצור הזה לא היה בן אדם ונראה לדוב תוקפני לא פחות. אבל... הוא לא הריח כמו בן אדם.
הדוב סמר את פרוותו ונהם. היצור נהם אליו. הוא לא התרחק, אלא נעץ בו עיניים. ואז החל להתקרב. הדוב נהם וחשף את שיניו. היצור נהם בחזרה וחשף שיניים לא פחות חדות. הדוב הזדקף. הוא היה גדול בהרבה מהיצור הקטן והתוקפני הזה. אף היצור המשיך להתקדם אליו. העניין הפחיד את הדוב. היצור לא פחד לאיים אליו. הוא נסוג מעט, אך היצור קפץ עליו וחבט בלסתו בחוזקה.
וולירה הופתעה. הדוב לא עף מעוצמת המכה, אבל אכן נפל. ואז... החל לברוח. היא החלה לרדוף אחרי הדוב. הוא ברח ממנה במהירות מפתיעה, אך היא החלה להדביק אותו. היא האיצה ורצה לצידו, קפצה על צאוורו והחלה לנשוך אותו. פיה התמלא בפרווה קשה ועבה ובעור עבה לא פחות. הדוב עצר וניסה לנער אותה ממנו. היא נאחזה בו בכל כוחה. שיניה חדרו את העור בקושי. היא קפצה על גבו ותפסה בצאוורו בחוזקה, בזמן שהדוב מסתובב בפראות ומנסה לנער אותה מעליו. ווליריה נאחזה בחוזקה וניסתה לשמור על האחיזה שלה, אך הדוב העיף אותה. היא נחתה על קרקע היער. הדוב החל ללכת לכיוונה, מרחרח. ווליריה נהמה. נראה שהיא פצעה את פניו של הדוב. הוא נהם לעברה.
"איך אני אמורה להשיג שן?" שאלה בכעס את הדוב. "תביא לי אחת ולך" אמרה. הדוב הביט בה בעיניו הקטנות והמשיך לנהום. ווליריה נהמה בחזרה.
הוא התקרב המהירות מפתיעה וחבט בה בכפו הגדולה. ווליריה הוטחה אל קרקע היער, דם זולג מכתפה. היא שוב נהמה על הדוב בחוזקה והוא נהם בחזרה. במרחק שמעה צעקות של בני אדם, אותם בני אדם שהתעלסו. נראה שהם נבהלו והחלו לברוח, בכיוון הנכון – לשם שינוי.
"משחק אותה קשוח?" שאלה ווליריה, והתחמקה מעט לאחור "הנה, קבל!" אמרה והטיחה אגרוף בלסתו בכל כוחה. הדוב הוטח אל האדמה, דם החל לזלוג מלסתו. ווליריה זנקה על ראשו ואחזה בלסתו העליונה בכוח. הדוב ניסה להתנגד לה והיא חבטה בידה בראשו. הוא נהם בכאב. היא שלחה את ידה ומיששה במהירות בפיו. הדוב ניסה לסגור אותו אך היא משכה את לסתו גבוה יותר. היא מצאה שן שהייתה תלויה על רקמה בפיו, לסתו הייתה שבורה כנראה. היא משכה את השן החוצה והדוב שאג בכאב. ווליריה זינקה מראשו וטיפסה במהירות על העץ. היא בחנה את השן ווידאה שזו אכן שן. עם מעט מהחניכיים כנראה. הדוב החל לדשדש בכאב מהמקום. ווליריה החלה לחזור למקום בו רדבלוד השאיר אותה. הוא יהיה מרוצה...
היא הביטה אחרי הדוב בהיסוס. היא קוותה שהוא יחלים.
כשחזרה ווליאיה לשולי היער ראתה את רדבלוד יושב וממתין. היא הייתה בטוחה שהוא הביט בה כל הזמן, אבל תהתה כיצד הוא הגיע בכזו במהירות.
הוא הביט בה בחיוך. "לא רע. בהחלט לא רע, אבל היית יכולה לעשות זאת יותר מהר" אמר בגיחוך" אבל את משתפרת"הוסיף כעבור זמן קצר."השחר יעלה בקרוב, כדאי שתמהרי למלון" אמר ונעלם.
"אדוני?" אמרה בתמיהה וליריה, בטח עוד משהו שהוא מתכוון ללמד אותי בקרוב, חשבה לעצמה והביטה בשמיים. השחר באמת יעלה בקרוב.
היא החלה לרוץ לכיוון בית המלון מהר ככל שיכלה. לאט לאט היער הפך לחורשות בעלות עצים בודדים, ובמהרה הפך לאזור עירוני. ווליריה ציפתה לכך שאולי יחזרו ברגל. היא זכרה את הדרך, אך במהירות הזאת היא לא יכלה להסתתר מבני אדם. אבל בעצם, חשבה לעצמה, מי יאמין למי שראה בחורה רצה במהירות כזאת? ליתר ביטחון ירדה לשוליים, בהם יכלה להסתתר חלקית בין העצים.
היא המשיכה לרוץ לאורך הכביש, עד שהגיעה לבית המלון. השעה הייתה מוקדמת אך השחר יעלה בעוד מספר דקות. אור השמש הוא הסכנה היחידה שהיא לא תוכל להתמודד עימה.
היא נעצרה מספר מטרים מדלת הכניסה ואוויר שניגרר אחריה סדק חלק גדול מהשמשות. ווליריה נעצרב בחשש. היא שמה לב שאיש לא היה בלובי המלון, ולכן מן הסתם לא נראתה. היא נכנסה במהירות למבנה, עלתה במהירות במדרגות ונכנסה לחדר.
החדר היה ריק. היא הריחה את רדבלוד, לא הריח שנשאר ממנו, את ריחו שלו, כאילו הוא היה שם. אבל איפה? זה לא היה באופיו של רדבלוד להתחבא. היא הסתכלה סביב, הוילונות כיסוי את החלונות . רדבלוד לא היה על המיטה, ולא ליד ארון הספרים.
כאשר התבוננה ראתה שהיא לא הצליחה להתמקד בכיסאו. אך היא לא ראתה אותו בקרבתו. והוא ניסתה להריח מאיזה כיון בא ריחו. היא שמה לב ריחו מופץ מכיוון הכיסא, אך הכיסא ריק.
היא התקרבה לכיסא ולאט לאט נגלתה אליה דמותו של רדבלוד, יושב על כיסא וקורא ספר. כאשר התקרבה מספיק, הרים אליה את מבטו.
"בפעם הבאה הייתי ממליץ לא לעצור ליד זכוכיות, זכוכיות עלולות להתנפץ ולעשות המון רעש. קיר בטון עדיף".
"איך... איך עשית את זה?" שאלה וולירה בפליאה.
רדבלוד זקף גבה.
"אדוני" פלטה במהירות והשתופפה ליד הכיסא.
"יותר טוב" מלמל בלחש והושיט אליה את כף ידו. וולירה הניחה בה את השן.
"על ארון הספרים יש קופסת תכשיטים, לכי והציצי מה יש בה." הורה לה רדבלוד
וולירה קמה ונגשה אל הארון. היא משכה שרפרף, עמדה עליו והציצה. היו שם מספר קופסאות. היא שלחה את ידה אל קופסה מגולפת, וענן אבק עלה ממנה. וולריה התעטשה. היא פתחה את הקופסא ומשכה ממנה מחרוזת ארוכה, עם חרוזים לבנים ו... מחודדים. שיניים.
ווליריה הרימה את המחרוזת באוויר. היא זיהתה שיניים אחדות של דובים, אבל היו שם עוד שיניים שונות.
בקופסא, היא שמה לב, היו עוד כמה מחרוזות.
"אני מנסה לסיים אותה כבר חמישים שנה" אמר רדבלוד "אבל כל תלמיד מביא לי רק שן אחת אחת"
כל כך הרבה, חשבה וולירה בתמיהה, כל כך הרבה. היא החזירה את המחרוזת לקופסא וסגרה אותה.
כאשר ירדה מהשרפרף הורה לה רדבלוד ללכת למיטה, דבר שעשתה בשמחה.
~~~
עדכון לקוראות והקוראים: מעתה (בעצם, יכולתם עוד קודם) ניתן להרשם לעדכונים ברידר של גוגל לבלוג, מי שלא מכיר את הרידר צריכה להתבייש. מדובר בכלי מאוד נוח. תשמחו לדעת שלא רואים ברידר את הרקע הקינקי והלא בטוח של האתר, אלא הוא נקרא בשחור על גבי לבן אצלכם בבלוג. כל שעליכם לעשות הוא להעתיק את הכתובת של הבלוג לרידר, אחרי שלחצתן על כפתור הsubscribe. עוד חדשות טובות הן שאשתדל מעתה לעדכן את הסיפור לעיתים קרובות יותר, צפו לעדכונים. במספר הפרקים הבאים, אגב, לא יהיה סקס. אך אל דאגה, קוראים אמיצים, יש כבר כמה אורגיות בדרך לפיצוי!
ועתה שאלה לי לקוראים - האם למישהו מתחשק לציורי הדמויות?
לפני 12 שנים. 8 בינואר 2012 בשעה 11:24
