סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מאדים בשמי הלילה

ערפדים קיימים למרבה הצער, והם גם אוכלים אותנו. הם מאורגנים בארגון סודי כלשהו, שהבסיס שלו הוא ה"טירה", שרק שמו ידוע לנו כרגע. ערפד קשיש במידה מספקת שמכנה את עצמו רדבלוד מקבל תלמידה חדשה לחינוך (שמתוקף העניין תיאלץ להיות שפחתו לכל דבר למשך תקופה זו), שככל הנראה תהפוך לתלמידתו הגרועה מאי פעם. התלמידה עצמה לא נשארת חייבת ומראה לו בדיוק למה קשה לאלף חתולים.

הבלוג מוקדש באופן עיקרי לסיפור זה (שנכתב בשיתוף עם ה') אך אולי גם למעט זיבולי שכל.
למי שמתבלבל/ת ורוצה להתחיל לקרוא מההתחלה או לחפש פרק מסויים, מומלץ להעזר בעמוד התקצירים של הבלוג:
http://ponetium.wordpress.com/more_places/mars/ ‎
לפני 12 שנים. 29 בדצמבר 2011 בשעה 17:42

תקציר הפרק הקודם: לא קרה הרבה. וליריה צלחה בהצלחה את הפיתוי הראשון שלה, נהנתה מסקס עם משחק תפקידים. רדבלוד עדיין לא התחיל לחנך אותה כיאות - אך אל דאגה, זה עומד להשתנות.


לאחר שהלביש את מישל, רדבלוד עירסל אותה בזרועותיו. זו לא הפעם ראשונה שהוא שולח בני אדם לדרכם, אבל עבר זה זמן רב מאז הביא אדם למשכנו ושחרר אותו משם. בכל מקרה אסור היה שמישהו יחשוד בווליריה. היא עוד צעירה ושנים רבות עוד מצפות לה עד שתוכל להעלם בצורה יעילה כמוהו.
הוא נשא את מישל בידיו וקפץ מבעד לחלון הפתוח, והתבונן בשמים. היו לו עוד שעות ספורות של חושך, די והותר זמן להניח את מישל על ספסל באחד מהפארקים הציבורים באזור.
הוא נחת על גג המבנה השכן, שכבר הספיקו להווצר עליו טביעות נעליו, מרוב הפעמים שהוא קפץ לאותה הנקודה במדויק. בטון גרוע.
רדבלוד קפץ מגג לגג עד שהגיע לאחד מהפארקים הציבוריים שנפוצו באזור. כאשר קפץ מהבניין ניזהר והחזיק את ראשה, שלא תפרוק את צווארה.
הוא השכיב אותה בעדינות על ספסל ריק, אל מול ספסל שעליו שכב אדם שיכור כפי ניחוח האלכוהול שזרם ממנו כמו לבה מהר געש. "מקום ראוי" חשב לעצמו רדבלד, בגיחוך קל. הוא ידע שבקרוב ישכח את שמה.
ואז סב על עקבותיו, וחזר לאיטו למלון, מגיע לחדר כשעה לפני עלות השמש השנואה. רדבלוד סגר ואטם את החלונות והתיישב על הכורסא הצופה אל המיטה ושקע בהרהורים על מהות קיומו. ימים ארורים, מי יתן ותשקע כבר השמש.

כאשר שקעה השמש הרים את עיניו לעבר המיטה. וולריה שכבה מכורבלת, עדיין ישנה. היא נראתה יותר טוב מביום האתמול. הוא תהה אם להעיר אותה. בסופו של דבר פסל את האפשרות, והחליט להתחיל בחינוכה. היא הייתה בהחלט לא מספיק מחונכת, ועליה להתחנך היטב כדי להסתדר בחברה הערפדית.
רדבלוד לקח ספר מהמדף ושקע באסטרופיזיקה עד ששמע את תנועותיה של ווליריה.
"את באמת כמו חתול" אמר, בלי להרים את עיניו מהספר "ישנה יותר ממה שמתבקש לכל הדעות"
"סליחה" פלטה וולריה בחצי פה. רדבלוד סגר את הספר בטריקה.
"סליחה... מה?" שאל בלחישה את וולריה שעדיין ישבה על המיטה. היא מצמצה. לאחר שניות אחדות פלטה "סליחה אדוני"
הוא תופף ברגלו על הרצפה.
"את לא צריכה לישון כל כך הרבה" אמר לה "עכשיו, עד שאני אסיים את הספר את תעשי את המשימות האחרות שלך"
היא פערה את פיה בתמיהה והביטה בו בטמטום מוחלט. כנראה בת האדם שתתה אלכוהול אתמול.
"על הברכיים, מיצי!" ציווה חדות. היא צייתה, אך לאט.
"להזכירך" אמר "את צריכה לצחצח את המגפיים שלי ולנקות את החדר"
"כן אדוני" אמרה
"את צריכה גם לומר תודה כאשר אני מזכיר לך דברים" אמר "ולקוד קידה קטנה"
"תודה אדוני" אמרה וקדה, בחוסר חשק בולט. הוא הניח לזה לחלוף, אבל בקרוב יפסיק, ידע.
"אז תוציאי את התחתונים שלך ותצחצחי לי את המגפיים" ציווה חדות, מוסיף מעט מהקול המצווה.
"כן אדוני תודה אדוני" פלטה ורצה אל הארון, והוציאה משם את תחתוני מלמלה אדומים.
"משחת הנעליים במגירה מתחת לכיור" ציין ופתח את הספר, מותח את רגליו קדימה.

לאחר כמה ימים של צייד כגון זה החליט רדבלוד שהגיע הזמן להרג הראשון של ווליריה. הוא חישב שמוטב שהערב לא יהיה שונה מכל ערב אחר אלא הפעם הוא חייב לדאוג שאיש לא יראה אותה עוזבת את הבר עם הקורבן. היתה לו תוכנית שהשתמש בה כבר מספר פעמים – אם כי הוא לא ריענן אותה מאז שנות השישים. הוא כבר יאלתר בדרך.
כבכול ערב הם הלכו לאחד הברים בעיר (רדבלוד ווידא לגבי קיום מצלמות אבטחה), ווליריה שמה את עיניה על הקורבן הלילי שלה. היא התחילה להשתפר במציאת מטרות לרמתה – שאלו היו בני אדם שהיו מתפתים אליה גם בלא שום יכולת ערפד. הפעם הוא היה גבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו , גובהו כמטר שמונים, שיערו שחור וארוך ו גופו שרירי. "מטרה מספיק טובה" חשב לעצמו רדבלוד, אולי יספיק גם הוא להנות ממנו.
הוא הביט סביב, לשם השגת מטרתו הוא היה זקוק אדם חמוש – מה שבהחלט אפשרי בבר שבחר לעצמו, שהיה סמוך למשרדיה של חברת אבטחה. אה, מצויין. רדבלוד ראה ליד הבר יושב אדם אקדח בכיסו, כתריסר כוסיות ריקות לפניו. בזמן שווליריה התחילה בפיתוי הקורבן להערב, הוא התחיל לפטפט עם היורה של הערב.
"אחי, מה דעתך להזמן אותי למשקה?" שאל רדבלוד את הבחור בקול מתגרה רק במקצת.
"עזוב אותי, אין לי כוח אליך" ענה הבחור, קולו השיכור מתאים לריחו.
"בחייך אחי, אני חייב לשתות ואיבדתי את הארנק שלי, אני רואה שלך לא חסר, תקנה לי כוסית" חייך אליו רדבלוד בהבעת הפנים המטופשת ביותר שהצליח לגייס.
"אין לי שום כוונה לבזבז עלייך אגורה שחוקה" ענה הבחור. רדבלוד גיחך.
"אז תאלץ להזמין לעצמך עוד כוסית" אמר ושלח ידו באיטיות לעבר כוסו של הבחור.
"למה אתה מתכוון? " שאל הבחור בקשיחות את רדבלוד ואחז בידו של רדבלוד בדרכה אל הכוס. רדבלוד לא התרשם. הוא המשיך את תנועתו לעבר הכוס, ואחז בה, וקירב אותה לפיו, בעוד ידו של הבחור אוחזת בחוזקה בידו, "מה אתה חושב שאתה עושה?" התרעם הבחור, "שותה" ענה רדבלוד בחוצפה, וסיים את תוכן הכוס בלגימה. וודקה אשכוליות, גועל נפש.
הבחור הרים ידו השניה לחבוט בפניו של רדבלוד, אך רדבלוד עצר אותה בשיא תאוצתה, חיוכו לא מש מפניו. שום אדם לא יוכל לעמוד בהתגרות כזו. הוא לא החזיק ביד בחוזקה והניח לבחור לנסות לחבוט בו בשנית, אך שוב ללא הועיל. רדבלוד חייך ופלט עליו קללה עסיסית למדיי. הבחור החל לקלל אותו בקול, רדבלוד המשיך לחייך, מקנטר את הבחור לקצה גבול סבלנותו. ואז, סוף סוף הגבר הושיט את ידו לעבר אקדחו. רדבלוד הביט לעבר וליריה, היא והבחור היו בשיחה להוטה, ואפילו לא שמו לב שמחצית מהבר מביט בתיגרה בין רדבלוד לבחור. הגבר הניף את אקדחו לחבוט בראשו של רדבלוד , אך כמו בפעמים הקודמות ידו נעצרה ללא מאמץ ניראה לעיין. פניו של הבחור שהיו כבר אדומות נעשו סגולות מכעס, "וגם מאלכוהול" חשב רדבלוד.
"אני מזהיר אותך פרחח, יש לי אקדח ואני עלול להשתמש בו" סינן הבחור לרדבלוד מבין שיניו, ריח האלכוהול שנידף מפיו עורר אצלו זיכרון של מזקקות כהל בעת הקדומה יותר.
הוא דרך את נשקו, וכיונו לעבר רדבלוד. רדבלוד חייך והוסיף מעט מקולו הערפדי, "קדימה, תירה בי, אם יש לך אומץ."
רדבלוד הביט בווליריה והבחור שככול הניראה עמדו לעזוב את הבר, הוא שמע את קול הנפץ של הקליע, ואז הרגיש את הפגיעה בחזהו.
הוא נפל לרצפה, מדמה תגובה אנושית, אדם שהיה נפגע כך כבר היה מת תוך דקות אחדות, קרוב לוודאי. "צלף לא רע הבחור" חשב רדבלוד, בטשטוש מה.
בעל המקום התפרץ לאזור עם שלושה בריונים לצידו, שניים מהם אחזו בבחור וזרקו אותו בחוזקה אל מחוץ לבר. והשלישי גרר את גופו הרפוי של רדבלוד ליציאה האחורית הרים אתו מעל ראשו וזרק אותו לפח האשפה. כמה טוב שאני מכיר את המקומות הכי מפוקפקים בעיר, הרהר.
רדבלוד שמע את צעדיו של הבריון נכנסים חזרה לבר, ונשאר להתאושש לדקות אחדות. לאחר מכן קם על רגליו והביט בפציעה בחזהו.
"לא משהו רציני אבל הוא הרס לי את החולצה" אמר רדבלוד בקול רם. הוא קפץ מפח האשפה, ומיהר בזריזות ערפדית לבית המלון, שם התקלח בזריזות והחליף בגדים. ואז שמע את הדלת נפתחת. בדיוק בזמן, חייך.
הוא הביט בווליריה וקורבנה מהצללים, אולי וולירה הייתה יכולה להבחין בו אם הייתה מיתאמצת כמו שלימד אותה, אבל הבחור... גם אם היה רוצה לחפש לא היה רואה, אבל הוא לא.
הוא השקיע כל כולו בווליריה, בגופה המתנועה, בקלות בו הורידה את בגדיו, והחלה מלקקת את גופו. היא השיכבה אותו על המיטה, הורידה את חולצתה והעלתה את חצאיתה ברמה מספקת. הוא החלה מלקקת את אבר מינו של קורבנה, וטיפסה לאיטה לצווארו.
כאשר הרגישה את החדירה, לרגע טעתה שזהו הגבר, אך מייד הבינה שזה הוא רדבלוד, והרגישה את גופו הנשען מעלייה. הוא נהנתה מהעונג שהעניק לה, אבל עכשיו היא רצתה דם. היא נשכה את הבחור ההמום בצווארו והרגישה את דמו זורם לתוך פיה, חם וטעים, ומספק.
לאט לאט היא הרגישה שגופה מתקרב לאורגזמה, ובאותו הזמן זרימת דמו של הבחור האטה, הוא לא רצתה שאף אחד מהם יפסק, היא המשיכה לשתות את דמו הזורם של הבחור, והתענגה על החדירה של רדבולד. לבסוף כשהיא כמעט הגיעה לאורגזמה, לא נותר דם בגופתו של הבחור, והיא החלה למצוץ בכוח אך לא נותר דבר. כל שנותר לה הוא להיתענג על המשגל עם רדבלוד.
רדבלוד, מצידו, המשיך לנוע בתוכה בקצב הולך וגובר. היא גנחה בעונג. ובאחת יצא ממנה והפך אותה על גבה, הרים את רגליה על כתפיו, והחל מלקק את פנים ירכיה. היא גנחה באכזבה וניסתה לכון את ראשו אל בין רגלייה. רדבלוד התעלם מנסיונותיה. הוא היה רעב ולא הייתה לו שום כוונה לענג את וולירה אוראלית. זה בהחלט לא הגיע לה. הוא מצא בלשונו את פעימות עורק הירך ונשך. וולריה גנחה בקול, והפסיקה לנסות לדחוף את ראשו לכל כיוון שהוא. טעם דמה היה מעניין. למרות שלא היה בה ריח אנושי הטעם היה כטעמו של ערפד צעיר מאוד. העניין התמיהה אותו. הוא המשיך לשתות, ודחף אצבע לתוך נרתיקה, רק כדי לבדוק את תגובתה. היא השמיעה ציוץ קטן, ולא נעה. נרתיקה התכווץ סביב אצבעו. תוך זמן קצר שתה לרוויה וניתק את פיו ממנה. היא שכבה רפויה על המיטה, עינייה נעוצות בתקרה. הוא הוציא את אצבעו מתוכה וחדר לתוכה שוב. היא גנחה. הוא רצה להגיע לפורקן עתה. הוא זנח את הקצב שידע שמענג כמעט כל אחת, ועבר לקצב מהיר הרבה יותר, שמן הסתם היה פוגע באישה בת אנוש. המיטה רעדה על הרצפה. הוא קיווה שהשכנים לא יציקו. וולריה החלה לצעוק והוא חסם את פיה בידו. תוך דקות אחדות בקצב על אנשי הגיע לפורקן ונח על וולריה. המת נשמט למחצה מן המיטה במהומה שהקים רדבלוד. הוא חש דבר מה דביק וחם מטפטף על ירכיו, על המיטה. הריח היה מוכר, מוכר מידי. כאשר התיישב על ברכיו ראה שוולריה, ששכבה רפויה, זרועה מכסה את עינייה, מדממת מהנרתיק. כנראה זה היה באמת קצת חזק מידי בשבילה, חשב וניגש להוציא אחת מהתחבושות עוצרות הדימום שלו. הוא ניגש אל וולריה ודחף בעדינות את התחבושת לתוך נרתיקה. וולריה התיישבה בטשטוש והביטה במת, שהמשיך להחליק מהמיטה לאיטו, ופרצה בבכי. "הייתי צריך לתת לה מין אוראלי" חשב רדבלוד וחיבק אותה בעדינות. כאשר נרגעה הורה לה להתלבש.
"אנחנו נסדר את הבלאגן הקטן הזה, ונלך לישון" אמר לה "צריך לקבור אותו"
וולריה החלה לבכות שוב, אך צייתה והתלבשה.
לאחר שהתלבשה הורה לה רדבלוד לקחת את גופת האיש, היא הניחה אותה על כתפה.
דרבלוד לקח מהארון בחדר את חפירה ישן, ופתח את החלון.
"בואי אחרי" פקד עליה, ומיד קפץ מהחלון לבניין הסמוך, ווליריה בעקבותיו, לאחר מספר דקות של קפיצה בין גגות הבתים הצטרפה ולירה אל רדבבלוד על גג בו נעצר, מתנשפת מעט. למרות יכולותיה המת הכביד עליה. רדבלוד פנה אל גרם המדרגות והחל יורד בו.
ווליריה הסיקה שהבניין נטוש וירדה אחריו. הם ירדו לרחבת הבניין שם הייתה גינה, לא מטופחת אך בריאה.
"הניחי אותו, קחי והתחילי לחפור מיצי", הורה לה רדבלוד, והושיט לה את האת.
היא הפילה את הגופה לקרקע בקול חבטה עמום, וקרבה את רדבלוד ולקחה מידו המושטת את האת והחלה לחפור. האדמה הייתה לחה, מה שהקל על החפירה בהתחלה, אבל כשהתחיל הבור להעמיק הרטיבות גרמה לו לקרוס על עצמו, ולכן הייתה צריכה לחפור מהר יותר.
לאחר זמן מה פגעה במשהו קשה, היא ייצבה את האת בעדינות והוציאה אותו מהבור.
היא הביטה בתדהמה באבן הלבנבנה והעגולה שניצבה מולה, היא שיערה מה מצאה טרם סובבה את האת להיות בטוחה בממצאה, זו הייתה גולגולת של אדם.
היא החזירה אותה לבור והרחיבה אותו מכיוון אחר, לאחר שפגעה בשנית במשהו קשה לא ביזבזה את זמנה על הוצאתו מהבור.
"אין צורך יותר" קרא רדבלוד והשליך את הגופה פנימה.
"עכשיו לכסות" פקד והיא החלה לכסות את הגופה בערמות החול שצברה בעת החפירה. רדבלוד הדריך אותה בשקט כיצד עליה לכסות כדי לטשטש את עקבותיה.
לאחר שסיימה לא נותר זכר למעשה מלבד משטח חול חלק יחסית בגינה.
השעה הייתה כבר מוקדמת, וקרני השמש הראשונות כבר החלו מבעירות את השמיים במזרח.
"במהירות מיצי", פקד רדבלוד בעוד הוא מתחיל בטיפוס בגרם המדרגות המוביל לגג, וכאשר ווידא שווליריה אחריו, החל לקפוץ דרך גגות העיר.
רדבלוד הגיע אל הבניין אליו קפץ מחלון חדרו וחיכה לוולירה. היא נעה לאט... יותר מידי לאט. הוא לא נתן לנושא הרהור נוסף כי השמיים התבהרו במהירות. ברגע שהגיעה ווליריה אל הבניין בקפיצה לא יציבה העמיס אותה על גבו וקפץ אל החלון. הוא תפס במסגרת ומשך את גופו פנימה, והפיל את וולריה לרצפה. לאחר מכן החל בסגירת החלונות והוילונות.
כאשר החדר היה חשוך לשביעות רצונו החל להתפשט, מפזר את בגדיו על הרצפה.
"תסדרי הכל, אני הולך להתקלח" הורה לוולריה וצעד לעבר חדר הרחצה. כאשר סגר אחריו את הדלת חיטט בארונות עד שמצא מלקחיים קטנים וסכין. הוא חתך את עורו באזור בית השחי, שם הרגיש את הקליע.
"אני שונא כאשר הם נתקעים בצלעות" חשב והחל לחטט עם המלקחיים בפצע. הקליע השתכן מאחורי הצלע וגרם לרדבלוד אי נוחות רבה, ביחוד כאשר נגע בעצבים עם המלקחיים. הוא חש שהחל לדמם לתוך קרום הצדר שלו, וגם אוויר נכנס פנימה. רדבלוד קילל, והחל להתנשף מעט. הוא הכניס את המלקחיים עמוק יותר, ואיתר את הקליע. הרקמות שלו, שקודם החלימו בלי נזק יחסי מהפציעה, סגרו סביבו.
"הייתי צריך למצוא בחור עם סכין" מלמל, ושלף את הקליע החוצה. למרבה המזל הוא נשאר שלם. אוויר ודם נוספים חדרו לתוך קרום הצדר שלו. הוא קילל שנית. הוא שנא לחטוף המופניאומוטורקס, עניין שנעשה נפוץ יותר במאה השנים האחרונות. כאשר פגע בו הקליע היה לו אמנם המוטורקס קטן ולא משמעותי מבחינתו. אך זה היה בתחילת הלילה... הוא גישש בארונות אחרי ערכת העזרה הראשונה שלו. לעזאזל, היא בחדר.
"וולריה!" צעק. הדלת נפתחה בחבטה, וולריה עמדה שם, אוחזת ביד אחת במטאטא ובשניה בחולצתו.
לפני שהספיקה לומר דבר מה, צעק אליה; "תביאי את הערכה שבמגירה העליונה בשידה, מהר!"
היא עזבה את החפצים במקומם ורצה אל החדר. הוא שמע מגירות נפתחות. בינתיים התיישב על הרצפה, לקח את הסכין והרחיב מעט את החור בחזהו. כאשר חזרה וולריה עם הערכה, פתח אותה, ושלף צינור, קרע את השקית סביבו ותקע אותו בחור שבחזהו. הוא הוציא מסתם חד כיווני ותקע את קצהו בצידו השני של הצינור ונשכב על הרצפה, מכוון את הצינור כלפי מטה על מנת שינקז את הדם. הדם החל לנזול מהצינור והוא חש הקלה בנשימתו. חדר הרחצה התלכלך בדם. לעזעזל, הוא כנראה פגע בעורק כאשר ניסה לחלץ את הקליע. וולריה ישבה לצידו והביטה בו בדאגה.
"תמשיכי לנקות" אמר לה "אני אהיה בסדר". היא קמה על רגליה ותופפה אל החדר. דרך הדלת הפתוחה צפה כיצד היא מסדרת את החדר, מקפלת את בגדיו ומחליפה את הסדינים המלוכלכים – אותם הכניסה לשקית. אחר כך נגשה לתיבה שלה וחיטטה שם זמן מה. היא הוציאה כמה זוגות תחתוני כותנה ונכנסה לחדר הרחצה, והחלה לנקות את הדם שנשפך סביב רדבלוד.
רדבלוד שכב עוד דקות אחדות עד שהיה בטוח שרקמותיו החלימו מספיק והחל למשוך את הצינור החוצה בעדינות. שאריות האוויר יתנקזו עד הערב הבא. כאשר שלף את הצינור הצמיד את שפתי החתך, שהחלים במהירות ונכנס למקלחת. סוף סוף, מלמל לעצמו. כאשר סיים מצא את וולריה עומדת עם מגבת בידיה. הוא לקח ממנה את המגבת והחל ליבש את שערו. וולריה פיהקה.
"התקלחי ובואי למיטה" אמר, כעבור מחשבה קלה הוסיף "ובלי לגעת בעצמך!"
הוא תפס אותה מנסה זאת ביום השלשום, חרפדית חצופה!
רדבלוד סיים להתנגב והשאיר את המגבת על הרצפה, והלך למיטה. חינוכה של וולריה היה מעייף למדי, והיא הגיבה לא טוב להרג הראשון שלה. הוא שם לב לאיטיות שלה, וזה לא מצא חן בעיניו. הוא קיווה שזה יחלוף מהר. הוא לא אהב את הרעיון שיאלץ להזמין אחות לפני שהסתיים אפילו שבוע הכשרה. וולריה סיימה להתרחץ תוך זמן קצר, וסידרה את חדר האמבטיה. היא התנודדה בהליכתה. השמש כבר זרחה לפני זמן מה ונראה שהתקשתה לנוע ביעילות. כאשר הגיעה למיטה קרסה עליה לצידו של רדבלוד ונרדמה מייד. רדבלוד הקיף בזרועו את כתפיה והתנמנם לצידה.
מחר לא יצאו לצוד.

הנסיכה של - WOW WOW WOW
סוף שבוע חמים לך! :)!
לפני 12 שנים
ponetium - תודות.
לפני 12 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י