כבר המון זמן שאני לא כותב פה.
איכשהו, הפעם, אני מרגיש צורך לשתף. אני יודע שדסדמונה היתה מספרת לכם בעצמה אם רק היתה יכולה, והיא בטח תספר לכם כשתשוב.
בזמן כתיבת שורות אלה, דסדמונה שלנו שוכבת במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב בתל-אביב, נאבקת על חייה.
אחרי שלפני שבועיים עברה ניתוח להסרת גידול מהמוח, ואחרי שהיה נראה שהיא מתחילה לחזור לעצמה, לתקשר, לחייך, לצחוק, תקף את דסדמונה שלנו חיידק אלים והיא לקתה בדלקת קרום המוח קשה.
אני יודע שכל מי שאי פעם הכיר את דסדמונה, אם וירטואלית ואם אישית, אהב אותה.
אני גם יודע, היום, אחרי שאני מכיר אותה טוב כל-כך ומתוך סיר הלחץ שבו חיינו במהלך השנה האחרונה, שמעולם לא פגעה באיש, בטח שלא בכוונה.
הלואי שהיה משהו שמישהו היה יכול לעשות כדי לשפר את מצבה, להחזיר אותה מתוך האפלה שהיא בוודאי נמצת בה עכשיו, אלינו, לחיים. שנוכל להתקרב אליה בלי חלוקים של בית-חולים וכפפות חד-פעמיות.
חישבו עליה, דמיינו אותה, כל אחד ואחת איך שהוא זוכר אותה. אולי האוסף של כל המחשבות הללו יחזיר אותה אלינו מתוך השחור הזה שהיא נמצאת בו עכשיו.
היי חזקה דסדמונה שלי, כולנו מחכים לך פה.
לפני 18 שנים. 17 בפברואר 2006 בשעה 16:13
