מחפש את עצמי ואותה

חרדה
לילה,
פיצוץ ואחריו עוד אחד.
קשה לי לנשום.
התקף.
אבא ניגש אלי, פותח חלון ומרים אותי למעלה כדי שאוכל לשאוף אוויר צח.
אבא , זו מלחמה בחוץ?
לא. אלו רק זיקוקי דינור.
אבל דע לך שבעתיד יהיו מלחמות רבות.
לא בכולן יישפך דם, אבל כולן ישאירו צלקות.

ראיון עם ערפד
עלמה צעירה עולה על הבמה.
מסביבה חגים לובשי שחורים.
במרכז הבמה עומד לו ארמנד ומדקלם את שורותיו.
חזה של העלמה נחשף. היא נמשכת, או אולי נדחפת אל עבר זרועותיו של ארמנד.
אל תסתכל אמר אבי.
אבל בכל זאת בהיתי, מהופנט. לא מסוגל לזוז, לא כל שכן להסיט את מבטי או אפילו רק לעצום את עיני.
ארמנד מתקרב אל צווארה של העלמה ונושך, דמה זולג על שדיה והיא צורחת.
ספק בעונג ספק בכאב.
אבי, מזדעזע ממרדנותי הפעם צרח:
אל תסתכל. כאילו בזעם בלתי מתכלה. בעיניים אדומות הכמעט רושפות אש.
כמין קסם אפל שרק אבות זועמים יכולים להטיל.
מסביבי חגים לובשי שחורים.
אני בורח החוצה.
אני מתיישב על מדרגה והשכן שואל אותי:
"לאן אתה הולך?"
"לשום מקום", עניתי לו.
אני נמשך, או אולי נדחף אל עבר זרועותיו של ארנמד.
"הוא בורח מהבית, תתפסו אותו!", צרח השכן למרות שלא באמת הרהרתי בבריחה.
ארמנד מתקרב אל צווארי.
זה יגמר בדם.
אני בורח כל עוד נפשי בי.
אינני רואה את ארמנד עוד.
רצתי ולבסוף התחלתי ללכת, שאנן. כאילו הסכנה חלפה.
יד גדולה ומפחידה אוחזת בידי, אני נמשך חזרה אל ארמד.
בסוף, ארמנד נשך גם את צווארי.
אבא אומר לי "אתה בעונש! בחיים אל תברח מתי שאנחנו צריכים ללכת לסבתא. אתה רוצה לברוח? תברח כשאנחנו ישנים".
ואני, נושם את נשמתי החופשית האחרונה שכן אור שמש,
לא אראה עוד.

תרבות של צריחה
אבי עומד מעל אחי ומצמיד אותו בכוח למיטה.
אחי בוכה, משתולל, מנסה להשתחרר מלפיתתו של אבי וצורח "אתה תשבור לי אותה! תפסיק. זה כואב. די!"
אבי, בזעמו לא מקשיב. הוא אינו מסוגל לוותר עכשיו.
פניו רועדות, עיניו כיום כבר מסוגלות לרשוף אש.
תימרות עשן עולות מאוזניו.
הוא צורח בחזרה "אתה תראה מה זה להרים יד על מישהו קטן ממך! אתה חכם גדול על אחיך אה? עכשיו אתה תראה מה זה!"
אני ואמי רצים לחדר.
אמי מתחננת שיפסיק.
"תשתקי!", נהם אבי.
לסטאט עמד לו בפינה, כמעט בלתי נראה והתפעל מהמפלצת.
פניו זחוחות מעונג.
הוא הצליח להעיר את הדרקון משנתו.
ואני עומד יחד איתו, חסר עונים ושוקל האם לקרוא למשטרה.
כנראה שאין צורך כי אני שומע כבר סירנות, או שאולי אלו רק הצלצולים הגואים בראשי.
אני עומד יחד איתו וזועק בתוכי, "די! זה לא בסדר!" ורק מייחל שזה היה אני ולא אחי.
אני עומד יחד איתו בחוסר מעש ובוהה במתרחש. לא מצליח להחליט אם להתפעל או לרעוד מהמפלצת.
כיום,
אני צרכן של כאב וסבל.
כל מה שצורח – אני צורך אותו.
למעשה, אם היה אפשר לקנות כאב בסופר הייתי קונה.
היום, יש לכם הזדמנות פז לראיון עם ערפד,
שכן אם תוסח דעתכם לרגע, אתגנב ואמצוץ מצווארכם את הכאב בשקיקה.
לסטאט עומד לו בפינה ורק אני רואה אותו מתפעל מהמפלצת.