אני חושב שקריאת האילוף הראשונה שילד שומע בחייו היא "תוריד את הקרש", אין לי מושג מתי ואיך לאורך חיי ההיסטוריה הפכה הישיבה לטובת הפליטה, מאקט שנעשה ביער, בשדה או בים, כול מה שיהיה בלבד שיהיה הרחק מהישוב ואנשים אחרים, אל אותו מקום מפגש סוציאלי עטור חן, שבו ישובים עשירי העיר מעל בורות ועושים להם יחדיו.
מה שבטוח שלמקום המפגש החביב הם ידעו לבוא עם הקרש מהבית.
האבולציה הברורה כול כך להשאיר את הקרש במקום, פתאום עיצבנה אותי, אני פשוט כועס על המהנדס המוכשר שהמציא את הציר.
כלומר זה כול כך ברור, שמהרגע שקיבעת משהו למקום ולא לתחת של אדם, יצרת מספיק בעיות, אבל יותר מזה הרסת לגברים את השעון השני, תכשיט עיצובי מדרגה ראשונה, כלומר, אין ספק שקרש של נגיד ארמאני מחרבנים עליו יותר טוב מקרש סתם מהשוק, ואיזה הדפסים מחתרתיים אפשר להריץ על הקרש מהרגע שהוא נהייה הפריט האיני הבא, יהיו קרשים מזהב, וקרשים מצופים שוקולד, ויותר חשוב מהכל, יהיה לנשים מקום לבחור את הגבר על פי הקרש (לא?).
אהה, בוקר בוקר וחוויותיו,
סתם פוסט סביב חרא.
המשך בקרוב, שיחזיר את הקרש למקומו ואת האילוף של הגבר הסורר לפרופרציה.
בדיחת הקרש כבר מונחת.
לפני 17 שנים. 18 במאי 2008 בשעה 9:44
