נכון להיום

מהי בעצם,

האם כל אדם זכאי לה,

האם היא זהה לכולנו?

ואיך בכלל אפשר לחשוב עליה כשעשרות אלפים מפונים מבתיהם

ואיך בכלל אפשר לרצות אותה כשיש אלפי חיילים לאורך הגבולות

ואיך בכלל אפשר לדמיין אותה כשיש 133 חטופים במנהרות החמאס

ואיזו צביעות זו להגיד שחייבים להמשיך לחיות

ואולי באמת חייבים

אבל בלי הנהנתנות הזו

כי איבדנו את הזכות עליה עד שלא יהיו מפונים,

עד שלא יהיו חטופים, עד שלא יהיו חיילים שלוחמים. 

אז תמונות של זימה ומילים של ערגה ותשוקה

מעווים וחשקים, תיאורים מילוליים ומחשבות אינספור

אין להם באמת מקום בימים האלה. 

זו רק דעתי

הקטנה

הלא נחשבת 

חג שמח לכם. 

יום שישי את יודעת, יש בעיר מסיבה 😰

איזו מסיבה, איזה חג, איזה מצב הזוי. 

חטופים בעזה,

מפונים בצפון ובדרום, 

חיילים לאורך הגבולות 

וכאן, ושם וכאילו בכל מקום חיים רגילים. 

אז זהו, שלא. 

אין מסיבה ואין באמת חג 

הכל זה בכאילו

וכשאני מציצה כאן וקוראת אז קצת עצוב לי

עצוב לי על החטופים

עצוב לי על המפונים

עצוב לי על החיילים

כי נדמה לי לרגעים שכולנו מתנהגים

כאילו….

ואל תחרטטו אותי שצריך להמשיך ולחיות רגיל

כי אין לנו באמת את הזכות לזה  

יום שישי את יודעת, יש בעיר מסיבה 😰

וזה לא באמת

אז למי אנחנו משקרים ועל מי אנחנו עובדים?

כנראה שעל עצמינו. 

אמן שתהיה שבת רגועה ושקטה

אפילו בלי מסיבה 🙏🙏🙏 

אחד הכישרונות  הגדולים שלי, 

לשחק אותה מאושרת כשאני כאובה ועצובה. 

לרוב אפילו מצליח לי.

יש ימים שאת רוצה

שכולם יעזבו אותך בשקט,

וגם מנוחה מעצמך לא תזיק.

שבת טובה 🙏🙏

איך בוחרים אחרי איזה בלוג לעקוב 

לפי תמונה

לפי מילים 

לפי תיאורים 

לפי פנטזיות

איך בוחרים אחרי איזה בלוג לא לעקוב

לפי רדידות

לפי חוסר עניין

לפי סתמיות

לפי אקראיות

איך בוחרים עם מי להיפגש

לפי תמונה

לפי מילים 

לפי תיאורים 

לפי פנטזיות

איך בוחרים עם מי לא להיפגש

לפי רדידות

לפי חוסר עניין

לפי סתמיות

לפי אקראיות

האם יש קשר בין לעקוב לבין להיפגש

האם יש קשר בין הסיבה לבין הסיכוי

לא

ולא 

ולא 

ולא 

ועוד פעם לא!

לא תמיד יש סיבה

ולא תמיד צריך לחפש אותה 

צריך רק להיות אמיתיים ואז זה פשוט קורה

בתמונה

בסיפור

ברצינות

ובעומק  

כמה עומק? 

זה כבר תלוי בכל אחד 🤷‍♀️ 

בא לי חופש

בא לי שקט

בא לי שלווה לנשמה

בא לי לבכות 

בא לי לצחוק 

בא לי להרגיש

בא לי להגיד

בא לי לספר

בא לי לקרוא

בא לי לכתוב

בא לי לצעוק 

אבל

הבוקר כשפקחתי עיניים

הכי היה בא לי

…

אותנו :)

😇

לעולם אל תתביישי בדמעותייך,

היי גאה בכך שאת עדיין טבעית,

היי גאה בכך שאת יכולה לבטא את הבלתי ניתן לביטוי,

הדמעות האלה הן השירים שלך,

הדמעות האלה הן הלב שלך, שלא יכול להשתמש במילים.

לעולם אל תתביישי בדמעות שלך,

עיניים שאיבדו את דמעותיהן, איבדו את אוצרותיהן היפים ביותר."

(אושו)

ביומיים האחרונים דמעתי הרבה

לא מתביישת

לא מסתירה

היו לי מילים אבל לא היה מי שישמע אותן

היו לי שירים אבל לא היתה בי אנרגיה לשיר אותם 

אז הרגשתי איך העיניים מדברות

בדמעות

בשקט

תודה לאושו שעזר לי להבין, לקבל, להרגיש 

ולדמוע…

יש תקופות בחיים

שכל מה שאת צריכה,

זה שאדם אחד יגיד לך:

את בסדר,

זה יעבור,

יש לך כוח,

זה קשה

אבל קטן עלייך במאה מידות. 

זהו! 

17/11/2016 - הפוסט הראשון שכתבתי בניק הזה, היה לי ניק נוסף (מלאכית שלך) שנפתח שנה לפני, נסגר ונמחק חודש לפני פתיחת הניק החדש.

במשך שנים כתבתי כאן המון. הארכיון שלי עמוס בשירים, לבטים, מחשבות, שיתוף מהבפנוכו שלי ומכל החוויות המשותפות.

אבל כבר מלא זמן שנדמתי כאן, המציאות שהפכה להיות מורכבת, העומס הרגשי ובעיקר מחסור באנרגיות, לא אפשרו לי לפרוק.

האמת שמחסום הכתיבה היה תוצאה של העובדה שהתרחקתי מעט מעולם השליטה, גם בהיבט המעשי וגם המחשבתי.

העומס היום יומי, הקשה עלי לחשוב. הרגשתי ריקנות אבל לא הצלחתי לתת לעצמי הסבר למקור שלה.

היום, בקיטוב התחושתי הזה, בין הקור החודר שיש בחוץ, לבין החום הנעים מתחת לפוך בבית, הרגשתי צורך מוזר לכתוב כאן  אז הנה אני….

4/2/24 - הפוסט הראשון שאני כותבת אחרי היציאה מהמחסום.

פוסט של פריקה. פוסט שמתאר את הצורך העצום הזה שלי, בך. באין ספור הרגעים שנעים בחלל הזמן, אני מוצאת את עצמי נזכרת ברגעים המיוחדים האלה שבהם אני נעלמת אל תוכך.

שם ברגעים האלה, הקסומים, העוטפים, גם כשהם קצרים, אני מצליחה לאגור את התחושה המרגיעה הזו שאתה משאיר בי,

כבר שמונה שנים שבהם אני חיה איתך ולצידך מרחוק כל כך. ועדיין ממשיכה להסתכל קדימה, לראות את טוב, לחייך לעולם, ופשוט…

לחיות.