יומן מסע

יש מלא דברים שאני נהינת מהם בעולם הזה שלנו. המון פשוט. אבל אני ניהנת מהם ממקום של יציבות ושל ביטחון, וממקום של אמון עמוק ובילתי מעורער בצד השני ובנו. משם מגיעה לי ההתמסרות האמיתית, ובמקום הזה אני מסוגלת לתת הרבה הרבה יותר מסקס ומסשנים. 

לעומת זאת, יש דברים שאני פשוט לא מסוגלת להם. 

לא יכולה.

לא כי אני לא רוצה או לא הייתי רוצה. 

אלא כי הם מנגנים על כל הנקודות הכי כואבות שלי בנפש. עושות לי מחשבות רעות ומכרסמות בי ולא עוזבות אותי. ואפילו שהראש שלי מבין שמרבית המחשבות האלה עקרות מתוכן, הנפש שלי עדין כואבת. הלב שלי עדין נמחץ.

חסור האמון המושרש הזה שבי, בעולם סביבי, ובאנשים היקרים לי, באנשים שאני יודעת שאוהבים אותי  -  הוא תולדה עצובה של אכזבה ארוכת שנים ושל ראיית עולם מתמשכת שבה אני הייתי לבד. מגיל מאוד מאוד קטן. אם הייתי צריכה אהבה, הייתי צריכה לאהוב את עצמי. ואם הייתי צריכה דאגה, אפילו בסיסית ביותר, הייתי צריכה לדאוג לעצמי. ואם הייתי צריכה חיבוק, אז עטפתי את עצמי חזק.

לעיתים בכלל לא משנה מה יעשה האדם האהוב מולי. זה לא תלוי במשהו שהוא עושה או לא עושה מספיק. זה חוסר האמונה שלי בעולם מסביב. שה- WORST CASE SENARIO הוא זה שיקרה. 

פסימי הוא אופטימי עם ניסיון. 

ואם לעיתים קורה שאני מופתעת לטובה, אז זה זמני.

אם בן זוגי לא יהיה טוב כלפי, אני רק אגיד לעצמי ( ברור לעצמי ) - "את רואה. ידעת. כל הזמן ידעת.בסוף זה היה צפוי שזה יקרה".

אם הוא יהיה טוב כלפי, ממש ממש טוב, כמוש שהוא טוב אלי- אני אחשוד באושר שלי כל הזמן. אני אשאל אותו אם הוא מאושר. אם אני מספיקה לו. אני אבקש הרגעה וביטחון אפילו אם זה רק לרגע קצר שבו הלב שלי נח מפחדים וחששות.

והאמת היא שאני מפחדת כל הזמן. כל יום.

אני אצטרך להגיד לעצמי כמה פעמים ביום בראש " תפסיקי עם המחשבות האלה" . לפעמים זה יעבוד, ולפעמים אני אצטרך את העזרה שלו. מנטאלית. פיסית.

המקום הכאוב הזה, יש לו פתרון רק באהבה אמיתית ובזמן. 

זמן אמיתי, כזה שגם אם אני בועטת, ושואלת , ומתקשה להאמין, וקשה, יש מולי סלע איתן ממש , שהוא לצידי ומבין אותי.

זה קצת דומה להורה, שלא משנה מה- לעולם לא יעזוב את הילדה שלו במצוקה, או בימים טובים. (חוץ מההורים שלי, כן?). הורים אמיתיים כאלה. שהם הורים מעבר לנייר. לתמיד.

אני חושבת שאת זה אף פעם לא היה לי, והחוסר הזה, הוא אולי חלקית למה אני כמו ששאני.

ובתוך כל זה , יש לי לב ענק לתת לך, וכח רצון ענק שיספיק לשנינו, ופעימות לב שפועמות איתך ובשבילך, וחורים שמוכנים לך בכל עת, גם כשהם לא.

יש לי ראש מלוכלך ואפכתי שהוא בישבילך,

ויש לי תרמיל של ניסיון חיים טוב ורע, שממנו למדתי, ואיתו אני מגיעה אליך כל פעם מחדש.

וכתפיים רחבות להכיל.

ומעל כל זה יש לי רצון.

בך ובנו.

ואכפת לי ממך המונים. 

והלוואי שזה יספיק.

זה לא היה להתנות אהבה.

זה גם בטח לא היה סקס.

זה היה פורנו, רק שלא הזמנו אף אחד שיצלם. 

אני על 4 בקצה המיטה. 

הוא עומד הריצפה - רגל אחת שלו עומדת, רגל שניה שלו מוחצת לי את הראש פנימה לתוך המזרן. 

הזין שלו מחולל לי את החור ההדוק האחורי. 

מדי פעם הוא צובט אותי או מספינק חזק. מה חזק? התקרה רועדת.

זה כואב ואין בזה שום הנאה פיסית. ההנאה המאזוכיסטית שלי בשיאה. והיא זו שמגמירה אותי. 

אני רק חצי נמצאת. 

חצי שני שלי מרחפת.

הנאה מאזוכיסטית טהורה.

~~~~~~~~~~~~~~

בן הזוג שלה, מלטף את עורי העירום. יש לו מגע נעים. זו פעם ראשונה שלנו איתם, אז אני עוד לא בטוחה איך להתנהל. מה זה בסדר מבחינת הגבולות שלו, ומה יותר מדי. ההסתייגות הזו, מקשה עלי לשחרר ולהנות.

חבל. נצטרך לתקן את זה. בפעם הבאה.

בזוית העין אני קולטת את אהובי קושר אותה. הוא מתחיל מהרגליים. אני רואה את הקשר שלו ומזהה את התנועות מהסשנים שלנו.  אני מתחרמנת מלראות אותו קושר אותה. 

אחר מכן הוא עובר לידיים. היא ואנילית, או בדסמית מתחילה. זה לא באמת חשוב. אני מזהה גם את האיפוק שלו. הוא מדבר אליה. כמו שהוא יודע לדבר.  

הוא נותן לה כאב. מעט. אבל לא מעט לה. הוא קשוב.

זה כל כך סקסי לראות את זה מהצד.

את השליטה שלו. את הריסון הסאדסטי, והתקשורת ללא מילים.

והמראה הזה מחרמן אותי לא פחות מהידיים והפה שבאותם הרגעים נוגעים בי . 

אתמול, בשיא הבאסה שחשתי, קיבלתי החלטה מודעת- שהיום ללא באסה קיומית. 

שלא באמת מגיע לי להיות בבאסה שכזו. 

וגם אין באמת סיבה. 

למרות הפחדים, הסיוטים, השריטות הזועקות בנוכחותן. 

למרות הכל.

אז היום אני בים המלח. 

נחה.

כל העור שלי רך ונעים ומזמין ליטופים.

הידעתן שאם אתן מזדיינות ממש ממש הרבה  בבוקר אז שני החורים שורפים במים :)

כואב לי ומחייך לי.

זה יותר טוב מסימנים הכאב הצורב הזה. 

~~~~~~~~~~

אני אוהבת זין.

ואני אוהבת להזדיין.

לא זוכרת הרבה מקרים שבהם הוצע לי להזדיין וסירבתי. 

אני בהחלט אוהבת זין.

אבל, מוצאת את עצמי בחוף שהעיניים בורחות לפיגורות הנשיות המקשטות את החוף. גוף של אישה זה יפה.

אז אולי אני לא בי, לא לגמרי לגמרי, אבל אני גם לא לגמרי אדישה לנשים. 

סעמק, כמה כוסיות יש פה.

ידיים ענקיות עוטפות אותי באמצע הלילה.

קבענו, אז אני לא נבהלת.

לא שמעתי את המפתח בדלת, לא שמעתי את הדלת החורקת שלי נפתחת, לא שמעתי את הצעדים המתקרבים. 

למחורת הוא יספר לי שהשעה הייתה 02 בלילה וישנתי עמוק. 

כן הרגשתי ידיים ענקיות, אוהבות, דואגות עוטפות את כולי, מתוך שינה לא שינה מנומנמת שכזו. כן הרגשתי ביטחון שבנוכחות שלו, שאני מרגישה רק כשאני איתו.

אחרי המלחמה הזו הוא היחיד שמצליח לתת לי ביטחון בעצם היותו. למרות שאין ביטחון באמת. חלונות רועדים מרעידים אותי באמצע הלילה לעיתים, ואי אפשר לברוח ממחשבות מפחידות כשאני משאירה את הילדים בשבת לבד בבית ויוצאת להליכה. 

יש הבנה שמכרסת בי מעט לעט שאלמלא המסיבה, אלמלא הקטל שהמחבלים היו עסוקים בו במסיבה, הם כנראה היו מגיעים אלי. ואל הילדים. ולא שהייתי יכולה לעשות משהו, אבל לפחות הם לא היו לבד. 

זה בטח גם סוג של טראומה. ורק הנוכחות שלו מרגיע לי את המחשבות האלה.

חייכתי מתוך שינה, ונצמדתי לגוף שלו קרוב קרוב. 

ושמעתי אותו מדבר אלי ברוך בילתי נגמר. 

"לילה טוב, אישה שלי."

"הקסם אחריו אתה תר,

טמון בעבודה שממנה אתה נמנע"

איזה משפט נהדר זה.  מהרגע ששמעתי אותו הוא לא יצא לי מהראש.

והוא נכון גם לי.

והוא נכון גם לסביבה שלי.

כמה פשוט זה, ובעצם כמה קשה.

המח שלנו, הוא לעיתים האויב הכי גדול שיש.

~~~~~~~~~~

בא לי שתזיין את כל השטויות ממני החוצה. רק הזין שלך יכול לעשות את זה. 

זה כמו סוג של תרופת פלא כזו. 

~~~~~~~~~~

זה כל כך נכון שיש בנו התנגשות של צרכים מנוגדים. כן, כמובן שמקור המחשבה הזו הוא מעולם תוכן אחר לחלוטין, אבל זה עדין נכון גם ביחסים.

הצורך שלנו בביטחון וביציבות ובוודאות מתנגש, עם הצורך שקיים בנו, בכל אחד מאיתנו, לריגוש ולחויות והתנסויות. 

ועדין , עם כל ההבנה, יש דברים שאני לא יכולה. אולי כי השריטות שלי עמוקות מדי.

~~~~~~~~~~

בא להתנשק עם יישות נשית, רכה וריחנית, על כל אורך הזין שלו. בא לי תמיכה נשית בדמות לשון רכה כשאני קשורה וכואבת. בא לי לתמוך כשהיא קשורה וכואבת.

בא לי לפנק, להתפנק, לגרגר, להתגרגר. 

בא לי גניחה נשית, המצטרפת לזו שלי, תחת ידו הסאדיסטית. 

בא לי צחוק כנה של שנינו מחטבקות באפטר במיטה חמה.

בא לי רכות של אישה. 

בא לי.

זה היצר ההרפתקני שלי.

מכירים את זה שיש לכם נפילות? 

שהכל סהכ טוב.

הוא נהדר.

עבודה בסדר.

כולם בריאים.

הכל באמת באמת טוב.

אבל משהו פנימי בכם לא ממש יושב לו במקום? 

אז כזה.

מרגישה שעממת. 

עם דימוי גוף לא חיובי.

ועם הרגשה כללית לא טובה. 

צביקה אומר לזרום עם הדופמין. לא להתנגד לו כי זה לא יעזור. (מי שמכיר מכיר). 

אז הנה אני זורמת.

שיטחית ורדודה.

יש צרות גדולות יותר.

שתי קצת מים.

זה יעשה לך טוב.

אם זה היה ראש השנה, הייתי אומרת שהתחלנו אותה כהוגן.

זה נשמע קצת פחות קליט, כשזה חג שמח. 

גבר סקסי שלי, 

(אתה כל כך סקסי לאחרונה שאני מתקשה להוריד ממך ידיים ועיניים),

שיהיה לנו חג שמח. מלא כל טוב.

שהאהבה שלנו תמשיך לצמוח, ולגדול, 

שנמשיך לאתגר אחד את השני, ולהתעלות מעל האתגרים, 

שנמשיך ליצור תוכן וליצוק עושר לתוך חיינו. 

שיהיה לנו חג שמח. 

וכך, גם לכל קוראי.

היה לילה לבן של מסיבת חברים ובהמשכה פלי פארטי פרטי בביתם של זוג חברים. הם יודעים לארח.  מלא זימה כמו שאני אוהבת. ערבוב גופות על מזרנים על הריצפה וצלילים של עונג והגבר שלי שולט , קודם כל על עצמו. אחר כך עלי. 

הלכנו לישון ב 4 לפנות בוקר. קמנו ב 7 ישר להליכה בים. כל הגוף תפוס ובוכה עוד מהריצה שעשינו בשישי בבוקר. 

זו הייתה הליכה קשה של עייפות, אבל זמן האיכות אפשר לנו לדבר יחד ולעבד את כל מה שעברנו לילה קודם. לדייק מה היה טוב לנו. מה פחות. מה כדאי להבא. מה לא כדאי. איך הרגשנו יחד עם הגבולות ששמנו אחד לשני. ממה חששנו. ומה אנחנו רוצים לפעם הבאה.

כי ברור לשנינו שיהיה להבא. בדרך כזו או אחר. שאנחנו רוצים עושר בחיים שלנו, ושהכוונה היא לא לעושר  כלכלי. 

נסטה, נטייל, נאכל, נלך לתיאטרון ומופעי מוסיקה, נזדיין ונסתשן. 

נחייה- בכל רגע פנוי

כי מסתבר שהחיים האלה יכולים להיות קצרים בהרבה ממה שחשבנו תחילה. קצרים מדי, ולא בא לי לבזבז אותם על תירוצים מפגרים של אי עשייה.

~~~~~~~~~~

אנחנו מגיעים הביתה ואני מארגנת לנו ארוחת צהרים זריזה וקלילה, לפי כל החוקים כמובן. 

בסיום אני מכינה לו קפה ונשפכת על הספה. 

לא עובר הרבה זמן והוא מצווה לי לעמוד על 4 תחת אליו. 

הגוף שלי גמור ואני יבשה ומחוסרת שעות שינה. זה לא מעניין אותו.

הוא נדחף לי לתוך החור ההדוק בחוזקה. זה כואב ממש. אני צורחת. הוא צוחק עלי שכואב לי, וממשיך לזיין אותי.

אני מרגישה כל תנועה שלו כאילו היא נייר שיוף מבפנים. הראש שלי שנדחק פנימה אל תוך הספה באלימות- מתקשה למצוא אויר.

"זונה כמוך צריכה לקבל ככה בתחת על יבש כל הזמן" 

"לאאאאא" אני מייללת.

"מה לא?"

"לא על יבש".

"מי שואל אותך? כמה רעש את עושה?".

והוא נדחף לתוכי חזק עוד יותר ואני רואה כוכבים ממש מרוב כאב "זונה כמוך צריכה להגיד תודה שמזינים אותה בתחת על יבש. תגידי תודה"

והוא נכנס לתוכי מהר ובזוית קצת שונה. אני רק  צורחת. 

"תגידי תודה זונה"

אני לא מסוגלת. אני רק צורחת כאב. זה שונה בכל שאר הפעמים שלנו. זה כואב במיוחד. אחרת. אולי כי אני עייפה כל כך וכל השרירים שלי תפוסים.

"תגידי תודה זונה!"

אבל כל מה שאני מצליחה להפיק מעצמי זה צלילי יבבות מרוב הכאב שאני חשה. אני בוכה וזה לא דמעות של כאילו, ואני לא מסוגלת להתנגד מרוב העייפות.

הוא ממשיך לזיין אותי בשקט אבל לרגע לא מוסיף חומר סיכה.

"הנה זונה קחי" הוא מושיט לי את הויברטור. "זה מה שרצית, לא? בכיינית. קחי. עד שאת לא גומרת אני לא עוצר"

הזוית לא טובה לי וכואב לי ברמה שהגמירה לא קרובה. וזה לוקח המון המון המון זמן. וכל הזמן הזה הוא ממשיך להכאיב לי מאחורה. לקחת. לפעמים להוביך צביטה ומכה, שמבלבלים אותי ומרחיקים אותי עוד יותר.

ואז הגוף שלי מרחם עלי ומפיק גמירה. 

והוא יוצא ממני בבת אחת.

הוא נכנס להתקלח.

 "תודה". אני סוף סוף מצליחה להגיד.