המחברת

אני מוכנה.

השיער אסוף והתחת בטייץ והציצי בטופ החדש וכל הדבר הזה מכוסה בטי שירט ענקית שמגיעה לירכיים.

אתמול הייתי באימון אצל מורה חדשה, והיה רועש ומלא דיבורים וכאבה לי הכתף והיא נזפה בי כשהפסקתי, גם אחרי שהסברתי, ואז שאלה אם הכל בסדר כשהפסקתי שוב ובהיתי בחלל. 

ואז עשיתי משהו שאני ממש גאה בו - עניתי שלא, ושאני לא מרוכזת, קמתי והלכתי. 

בא לי לעשות את זה תמיד, כשסיטואציה לא נכונה לי. זה שריר שצריך לאמן ולחזק, שריר הלהקשיב לבטן ולא לאי הנעימות, אבל ככל שאעשה את זה ככה זה יהיה נוח וטבעי בכל מקום שאגיע אליו.

נ.ב - ליתר הסר ספק, לא נכונה זה לא אותו דבר כמו מאתגרת

החלטתי לפנק את עצמי בטייצ חדש כי כבר שבועיים שאני הולכת לפילאטיס וחודשיים כבר מאז שחזרתי להתאמן בכללי, אז נכנסתי לקניון.

היה פריט שני בחמישים אחוז הנחה, אז קניתי בסוף שני טייצים ושני טופים, אבל לתא המדידה לקחתי איתי כמויות של חזיות וטופים וחולצות שנגמרות הרבה מעל הפופיק, כדי קצת לשחק במשחק המגניב 'מה אם היה לי אומץ'.

נגיד, אם היה לי אומץ ללבוש את הטופ הזה, היפה עם הפרחים. אבל אמרתי לעצמי שמספיק שצילמתי, הרי גם ככה לאן הייתי לובשת את זה...

***

כשהייתי קטנה גנבתי פעמיים. 

כשהייתי בכיתה א היינו באירופה, ובכל מקום שם מכרו זיקוקים לשימוש ביתי, סוגים יפים ולא סתם מרעישים כמו שיש לנו בארץ. כבר קנו לנו, לי קצת ולאחים הגדולים שלי יותר, אבל הייתי עם אבא ואמא בפארק ולידנו היה דוכן שמכר, ואני רציתי מאוד, ולא הסכימו לי.

כשישבנו, ולאבא נשפכו מטבעות מהכיס כמו שתמיד קרה לו, אספתי כמה ליד ומצאתי תירוץ ללכת לאיזור אותו דוכן. 

חזרתי אליהם עם שקית, ותירוץ כלשהו כנראה. אני זוכרת בעיקר את הסטירה המצלצלת שקיבלתי מאבא, ואת אמא גוררת אותי עם השקית חזרה לדוכן, אומרת שאין בושה גדולה יותר מזה שהבת שלהם גונבת מהם.

פעם אחת בכיתה ג, כל הילדים בחוג סיפרו איך הם הרימו סוכרייה מהסטנד בקיוסק. הלכתי גם אני, לבד, והרמתי לי אחת. הרגשתי כמו ג'יימס בונד או כרמן סן דייגו, בתנועות חתוליות, בלי שהמוכר יראה, מסליקה את האוצר שלי בכיס.

חמש דקות אחר כך חזרתי והנחתי בבושה שקל על הדלפק. לא זוכרת אם אכלתי את הסוכריה.

היום חשבתי להכניס את הטופ הזה לתיק. מין מחשבה לא רצינית ולא אמיתית, ומצד שני, מספיק נוכחת כדי שאבדוק ואגלה שיש עליו זמזם.

אנחנו מפוצצות טראומות, אה?

בגיל 16 קרה לי משהו נורא לכל הדעות, וכולם עטפו אותי, חיבקו, החברים עשו תורות לישון איתי בלילה כי לבד לא יכולתי להירדם.

גם אחד שהיו לנו כמה רגעים קודם, הציע להיות איתי, לבוא לשמור. הוא בא, וראינו סרט, והלכנו לישון.

והתעוררתי, כשהיד שלו מטיילת עלי. והפסקתי את זה וחזרתי לישון.

והתעוררתי, כשהיד שלו מושכת את שלי לכיוון התחתונים שלו. והפסקתי את זה וחזרתי לישון.

והתעוררתי, שוב, כשהיד שלו בתחתונים שלי.

והפסקתי את זה 

ושלחתי אותו הביתה

וצברתי עוד איסור נגיעה, בי לא נוגעים כשאני ישנה.

איך זה שעשור וחצי אחרי אני עדיין צריכה להפסיק ו*לשלוח הביתה אנשים שמנסים לחצות את הגבולות הברורים שאני מציבה, ולמה זה לא נהיה קל יותר?

עריכה:

*לשלוח הביתה כמטאפורה

**אף אחד לא נגע בי אתמול בלילה הכל טוב אני גם ככה כבר שבוע לא ישנה אז מראש לא רלוונטי

***תהיו טובים 💜

1. פוסטים עם תמונה בכלוב (לפחות אצלי) זה כמו מתכון באינטרנט. מלל מקדים שכולם מדלגים עליו כדי להגיע לתוכן האמיתי, ובתכלס גם הכותבת שמה אותו שם רק לצרכי זכויות יוצרים.

2. במקום הזה את פחות מעניינת כשטוב לך, ויותר מעניינת כשלא. חשוב לזכור שזה לא נכון לכל מקום. טוב שיהיה לנו טוב.

3. סביר מאוד שיש לי מכסה, איפשהו. שיהיה לי טוב בקשר, שארגיש בטוחה ובבית עם בנאדם סוטה ומחבק, גם אם בהעדפות שלי צמצמתי את טווח החיפוש. לא נכון לי להתפשר על זה, אבל המשמעות היא להוציא את עצמי מהבית ולאפשר לדברים לקרות, כי אני לא טובה בלהתאהב מהספה.

אין תמונה. תרקדו.

בנוסף, 

תהיו טובים 💜

תהיתי למה אנשים מפרסמים כאן בתדירות גבוהה, מסתבר שזה כיף ומביא קהל, אז הבה נמשיך

אתמול הייתה חוויה לא נעימה, אז התקשרתי לידיד ויצאנו לקרוע את העיר כמו שהוא אוהב, ואחרי שיצאנו מהמקום האחרון ב6 בבוקר החלטנו ללכת לים...

ובמקרה הייתי עם חזיית בגד ים, אותה אחת שלבשתי גם בלילה הקודם, כשלא הצלחתי להירדם וחשבתי ללכת לחוף.

אז נכנסו למים, הוא בבוקסר ואני בתחתוני סבתא וחזיית בגד ים. דיברנו על זוגיות ודייטים ועבודה וסמים, והרגשתי נורמלית, לכמה דקות. כאילו אנחנו לפני אוקטובר.

כעת עבור הלייקים - תמונה עם החזייה המדוברת אתמול בלילה, כמה דקות לפני שנרדמתי איתה עליי והתעוררתי עם סימנים שלא יביישו אף סטודיו לשיבארי:

***

יום טוב

תהיו טובים 💜

טוב אז עשיתי מנוי בהחלטה של רגע.

גם שלחתי הודעה לשני בחורים מאיזו אפליקצייה בכוונה לקבוע סטוצ אבל יצא שיש דייטים מחר ומחרתיים כי אני לא טובה להגיד לאנשים 'בוא ניפגש לסקס אני צריכה ניקוי ראש'.

השימוש הראשון שלי במינוי היה הערות. הסיבה העיקרית לרכישה. יש לי זיכרון של דג ואני שוכחת שיחות ועם מי דיברתי על מה. למשל:

אבל השימוש השני יכול להיות רגע להוסיף כאן תמונות, שמעתי שלייקים משחררים אנדורפינים שווים.

נגיד עם החזיית ספורט שכתבתי לפני כמה פוסטים  שהציצי יוצא ממנה, קודם יותר

***

עכשיו קצת פחות

***

אני עושה את זה נכון?

"תחפשי חתן טוב לב ואחראי, שיאהב אותך. תשתדלי להתאהב בו - אבל אם בשלב הראשון לא ילך בקלות, עם הזמן ילך.
זה שאת חייבת שיורידו אותך לרצפה כדי להתחבר, תמשיכי לפרנס את המטפלת שלך כדי להתמודד עם זה. אבל זה לא שיקול לגיטימי בבחירת חתן."

 

קיבלתי את זה פעמיים בורסיות שונות ביממה האחרונה. מצד אחד הייתי בזוגיות בדסמית ארוכה ויפה, ומצד שני היא הסתיימה. האם כולן נועדו להסתיים?

יש בי מין תהיה, האם מספיק שאסמן וי על כל השורות ברשימת הפנטזיות? האם אז הצורך ייעלם ואני אוכל להתברגן בשקט עם בן זוג נחמד וונילי? אולי בכלל אוכל לחזור לצאת עם נשים, ולתת למקום לדומיננטיות שלי מולן, כי לא אצטרך כל הזמן מקום להיות קטנה ולשים ראש. מלא אולי.

זה עובר? 

יש עכשיו מישהי חמודה נורא, אני רוצה אותה, בקטע שיוויני. אני רואה בראש מגורים איתה וחיבוקים וארוחות שישי אצל סבתא. אבל עד שישתחרר לי הדחף, אני לא מצליחה להכיל את הדומיננטיות שעולה בי מול נשים בשנים האחרונות. לא אחד על אחד. מעניין אם היא בכלל רוצה אותי בחזרה.

היה הרבה יותר קל אם הייתי אחרת. נורמטיבית. רגילה. 

פעם לא רציתי את זה ועכשיו אני רוצה מאוד, ולא בטוחה אם יכולה. 

אני חושבת שכשאבא שלי מת משהו בי כבה.

ציפיתי לכאב עצום, לבכי, לשברון לב.

במציאות חוויתי הקלה.

שנים של להיות צמודה אליו, לדאוג ולטפל, בזמן שברור שהוא לא רוצה בקרבתי. הדאגה שלי הכעיסה אותו. זה לא הפך אותה לפחות הכרחית.

נשמתי כשזה נגמר. הוקל לי, פחדתי שזה ייקח יותר זמן אבל הוא מת שבוע אחרי שחיברו אותו למכונת הנשמה. בכיתי בבית החולים, נפרדתי יפה. הודיתי לצוות. כמו שצריך.

הלוויה הייתה מוזרה. לא בכינו. לא ספדנו. הלכנו מאחורי הגופה והחזקנו ידיים, כל האחים ואני. אמרתי קדיש איתם. תהיתי אם אנשים חושבים שאנחנו לא אוהבים את אבא כי אנחנו לא בוכים, או שחושבים שאנחנו בשוק. ככה גם בשבעה. לא בטוחה שידעתי בעצמי מה התשובה.

לקח לי זמן להבין שעל אבא שלי התאבלתי מזמן. הרבה לפני מודעת האבל וזיהוי הגופה. שכן בכיתי עליו, כשהוא עוד היה בחיים. צל של האבא שהיה לי.

אני תוהה אם זו חלק מהסיבה שאני מרגישה כל כך כבויה. כל כך מנותקת רגשית מהכל. אני לא בטוחה אם הרגשתי ככה לפני השביעי. אולי כן.

את החוויה האנושית הכי בסיסית, המשותפת, כאב של אובדן של הורה, לא הרגשתי באמת. לא כמו שאמורים. 

זה כאילו מאז אני לא יודעת איך מדברים רגש.

נ.ב.

התאמנתי היום. לא עשיתי את זה כמעט מאז שהוא מת. עליתי במשקל, הציצי שלי נשפך מהלמעלה של החזיית ספורט. אם היה לי מנוי הייתי מעלה תמונה כדי להקליל את האווירה, אבל אין, אז תדמיינו. 

תקופה של מתיחת גבולות

של משחקים שלא חשבתי שאוהב

של הנאה מהסאדיזם של עצמי

מהתעללות עדינה באיברים עדינים

של טון דיבור מתיילד

שאומר דברים ממש משפילים

האוטומט שלי הוא לתת לאנשים את מה שהם צריכים

וכל כך הרבה מאתנו צריכים להיות קטנים קטנים

לשמוע דברים כל כך מגונים שהם עושים לנו קצר במוח

והתגובה היחידה אליהם היא יבבות אומללות

מהסוג שמסביר לצד השני שזה מלוכלך ורע והכי גרוע שהיה, ורק שלא יפסיק לשנייה

העניין הוא שגם אני צריכה את זה 

אנשים אחרים

קונים אטמי אוזניים

סוגרים חלונות

מתלוננים בסיקרט

אני

מוציאה את הוויברטור 

ומפעילה את הפונקציה

ambient sounds

באפליקציה

😇