הויה דולורוזה של חד הקרן

בולבול זה כמו כוסברה, או שאתה אוהב או שאתה לא. אין טיפולי המרה

המוח שלי היה ריק ממחשבות. היה בו חלל עצום ולבן וריק. 

כל החושים שלי היו מחודדים, הרחתי ברמת המולקולה תירכובות דלק אבל גם שמץ מהפרחים שניטלטלו במשבי הרוח מהמכוניות החולפות. 

את הצעקות שהוא השמיע, לא צעקות, צרחות. את יבבות האימה וקריאות התפסיק, תפסיק, של האישה שהתחבאה מאחורי, מחזיקה חזק כל כך בכתפיים שלי עד ששברה ציפורן לתוכי. את הרעם שיצרה המכה של עמוד המתכת שהחזיק ביד, על פח המנוע. 

ראיתי את הגרון שלו, אדום בורדו, רוטט עים כל צרחה. את הסנדלים שלי, כבר לא שחורות, מכוסות אבק אפור. את שולי החולצה הכחולה שלו, מתבדרים ברוח. 

הרגשתי את הכבדות של האקדח בתוך כף היד שלי. את החיספוך של רצועת הוולקרו כשתפסתי ומשכתי בה כדי לשחרר את הנשק. את שרירי הזרוע כשהרמתי וכיוונתי אל החזה שלו. את ההקלה בכל הגוף שלי כשהידיים שלה נשמטות מהכתפיים שלי.

אל תירי אף פעם ישר למעלה. אף פעם אל תרימי אקדח ביד אחת מעלייך ותירי, תמיד תתמכי בכת עים היד השנייה ותמיד תני זווית קטנה. אימוני ירי בפרדס, המטרה אשכוליות ברום העץ, עורבים, חולדות, אני ומוניר בתחרות קליעה בפחיות כמו קאובויים רק שהוא שולף מנרתיק חגורה ואני מנרתיק ירך ( ומתלוננת שזה לא הוגן כי יותר קל לו וככה הוא גם יותר מהיר ממני, אבא שלי ואבא שלו צוחקים עליי, ואבא שלו מבטיח לי שעדיף לי להתרגל כבר מעכשיו) 

שברים ורסיסים מכאן. הוא לא עוצר, ממשיך להכות ברכב, מרוצה לראות את הפח מתעקם. אני צועקת טאווקיף יא אחי אל אזיזה, קאפן, קאפן , עצור אחי היקר,  מספיק, מספיק. אני לא רוצה לירות בך. הוא מסתכל עליי ועל האקדח וצורח, הפה שלו רחב כמו מערה. עמוד המתכת, הוא מרים אותו מעל הראש ומכה בקרקע, ממשיך לצרוח. הוא צועד לעברי, מרים את העמוד מעל הראש, אני צועקת קאפן, אבדי בעידני, תפסיק, תתרחק ממני, מרימה את האקדח למעלה, מעל לראש שלי, בזווית, סוחטת את ההדק, מרגישה בכפות הידיים את הרתע מכאיב לי, טיפות זיעה זולגות על המצח שלי, מכוונת את האקדח חזרה לחזה שלו, הוא זורק את העמוד לריצפה, עומד בוהה בי ומחבק את עצמו. 

ניידת משטרה.ואז עוד אחת. 

היא בוכה ורועדת ואני מחבקת אותה וביד השנייה שותה מים קרים מהבקבוק. אני רועדת בעצמי וטוב לי מים קרים. אני דוחפת אותה ממני כשעולה בי גל של חום ובחילה, רצה אל המעקה, מקיאה את כל ארוחת הבוקר מעבר לו. 

אני נשענת נתמכת על המעקה, הדמעות שלי נוטפות לריצפה.

מוקדש לכל מי שניסה אי פעם לדחוס חלק מעצמו לארון. ולכל מי שהצליח לצאת משם . 

מודה בהכנעה, גם אני הייתי שם. ולפעמים אני מכחישה כי החירות כל כך טיבעית ומשכיחה את הצלקות שהשאיר לי הארון.

הן שם ואני לא חוזרת לבפנים יותר בחיים. 

והמציאות עולה על כל דימיון. 

-----------------------------------------------------

בכניסה לגינת הכלבים , הלהקה רצה אל הדלת לברך אותנו כשאנו מגיעות. בזנבות נרגשים, בטפיפה,בזרבוביות סקרניות. אני משלחת אותם כאחד. כל ערב זה קורה וכל ערב החדשים נפעמים, וואו, איך עשית את זה ? בעיניים פעורות ואוזניים מתוחות. אילו סיפרתי להם את האמת, היו מתגלגלים מצחוק אל מתחת לספסלים.בחיי שצחקתי איתם בפעם הראשונה.

האוויר נושא עימו משהו נוסף הערב, חוסר שקט. קשה לי להמשיך לעמוד כאן, מוקפת בריחות המגיעים מהפרדסים ובחברה לא תואמת. במורד הגבעה כשאני צועדת בצעד הולך ומתגבר, הופך לריצה, כמעט לאמוק , והשועלה  מלפניי ומאחוריי ומצדדי, המערבולת שלי מזינה את זו שלה כשהיא מבינה לאן אנחנו רצות 

----------------------------------------------------- 

אדיב שמע את הפעמון  ופקח עיניים, כאילו בבת אחת נשטפה השינה ממנו . הוא קם באנחה. סמיה הסתובבה לצד השני ומשכה את השמיכה מעליה. מחכה לו לילה ארוך עכשיו כשהג'ין בסביבה. לאושש את המדורה מחדש, לטחון את הקפה ולקלות כמה פיתות וענפי זעתר. להכין לה עבאיה נקיה, מים חמים ויוד לחיטוי. הוא אוסף את הבגדים המושלכים על ערימת החציר באורווה,נוחר בכעס למראה החזיה והתחתונים הנחים על אוזני עמירה הסוסה, ואוסף אותם משם גם כן. 

הלילה יהיה ארוך, כן, לגבר בגילו זה כבר יותר מידי. עם השנים גם התמעטו ביקוריה. בשנים שהיא לא באה.... לא, הוא לא רוצה לחשוב על השנים האלה, על הבצורת, על הילד שמת לו בידיים, די, אין טעם, היא חזרה ועכשיו הכל בסדר. הוא ימתין גם שבע לילות אם יהיה צורך. כל לילה כזה.....שווה לו את ההמתנה. כשהיא חוזרת, לפעמים הג'ין מביאה לו מתנה. לילה אחד הרוסקי הזו פתחה את הפה ודיברה את אבא שלו וסבא שלו בשפה הישנה מהגרון הלבן שלה. לילה אחר, בזמן הבצורת, לא הפסיק לחשוב על חבורת החולדות שאינו מצליח ללכוד והן פורצות בקביעות ללול ומחסלות את האפרוחים ואפילו נושכות את הסוסות באורווה, ומצא עם בוא הבוקר ערמת חולדות ערופות ראש ומסודרות יפה, מוכנות לשריפה. אפילו כמה נחשים היא הוסיפה שם, הג'ין, וחייכה אליו ונופפה לשלום כשהגיעה לכביש הראשי, בדרכה חזרה הביתה. 

וגם בימים הוא ממתין לה, שתבוא. בבקרים, כשחביב אוסף את העיזים והכבשים, הוא נושא ראשו אל הכביש, אולי היא תופיע. חביב כבר יודע ושותק בהסכמה, אבא המסכין, הג'ין כישפה אותו לגמרי. חביב, שהצלקת מהלילה ההוא מעטרת את גרונו......הוא ניסה לעצור אותם, בחיית ראסול אללה שהוא ניסה, רץ אחרי הטרקטורון והג'יפ כשהבנים החליטו לצוד אותה. בסוף הוא הצליח להתניע איזה אופנוע ששכב גרוטאה מאחורי הבית והגיע למצוא את הטרקטורון הפוך ואת הבנים מייללים מעל לחביב שדימם מחור בצוואר. אף אחד לא הצליח להסביר לו מה קרה בדיוק והג'ין לא הופיעה במשך חודשים ובלילה כשהגיעה, לבושה ושותקת, הילדים התיישבו מולה והכינו לה קפה והגישו לה במו ידיהם פיתה ולבנה וזעתר וביקשו ממנה לעשות צולחה. וחביב ישב מולה עם התחבושת על הצוואר והיד בגבס ועיניים באדמה. כשהיא קמה ואמרה לחביב לבוא אחריה לאורווה , אדיב רצה לרוץ אחריהם, אבל היא נפנתה וחייכה אליו והוא ידע שאין טעם. חביב והיא חזרו למדורה אחרי חצי שעה, היא מפטפטת וצוחקת וחביב חיוור ומזיע , ללא תחבושות וללא גבס. 

הג'ין לא כישפה אותו. הוא יודע שכאן לא מעורבים קסמים, שיקויים של הזקנות או קללות של איממים. הג'ין היא חלק מהאדמה, בדיוק כמוהו. ככה הייתה תמיד, עוד כשהייתה ילדה קטנה, בת חמש, כשמצא אותה באמצע הלילה ישנה עם הכבשים. אחרי שהשוטרים שאלו אותו בקשר באמצע הלילה אם ראה ילדה קטנה משוטטת בשדות, יצא מוטרד אל הכבשים , לבדוק שהכל בסדר, ומצא אותה שם, מכורבלת בינינן ובתוכן. עירומה לגמרי. כשניסה להעיר אותה, היא נשכה אותו כאילו הייתה צפע, ישר בין האגודל לאצבע. כשהוא ממש מתגעגע הוא מלטף את הצלקת הקטנה הבלתי נראית הזו, נזכר בחדות הכאב ונרגע. היא קיימת והיא תבוא, הוא מתנחם. היא תמיד חוזרת, לרוץ בשדות ולעשות מעשים של ג'ינים. 

חוץ מהזמנים שהיא לא באה, הוא מצטמרר. זמנים קשים, שנים קשות. בטח, אחרי שהאבא נפטר ככה, הלך מסכין ואפילו לנשק לו את היד הוא לא הספיק. איזה גבר בחייאת אללה, איזה גבר. בלוויה באו כולם לתוך בית הקברות , רק הנשים ישבו בחוץ. וכשהיא יצאה, אפורה אפורה, ראו עליה שנשבר לה הלב, הנשים בכו וייללו, והיא פשוט ניגשה אליהן וביקשה שילכו. ככה, אחרי מה שאבא שלה עשה עבורם ואחרי כל השנים שהוא מכבד אותה, ככה היא סירבה לכבוד שנתנו לו. לו הם נתנו, לא לה !  השרמוטה....חלאס, עכשיו הוא כועס וזה לא טוב. אין מה לכעוס עליה, הוא יודע כמה היא נלחמה לא להיות מה שהיא, כל השנים הללו, באה והולכת, איך יהיו לה חיים טובים ? בלי ילדים , בלי גבר, רק הדבע הזה, הכלבה הזו שלה מלווה אותה לכל מקום. גם כשכבר היה גבר, היא לא באה המון זמן וכשהוא פגש אותם במקרה באיזה סופר, הגבר ההוא שלא שווה יריקה, שהריח מחשיש ואדמה רקובה, עשה לה כל כך טוב. ראו עליה , כאילו בלעה את השמש, ככה היא בערה באהבה. והוא בירך אותם בשלום ובהצלחה אבל ידע שהגבר הזה הוא זה שבלע אותה וכשהוא יקיא אותה, היא תבוא סוף סוף . כי גם הג'ין לא יכולה לברוח מהאדמה כשזו תקרא לה. 

-----------------------------------------------------

אנחנו פולשות אל השדות כאילו היינו הרוח בעצמה. השועלה מקפצת בתוך הצמחייה ואני אחריה, עם כל צעד אני מתקרבת. השיחים צורבים אותי בעור החשוף, את הבגדים אני תמיד מורידה לפני, אחרת לא יהיה במה לחזור הביתה וללכת בעיר בשבע בבוקר עטויה בעביה שחורה של בדואים, לא תמיד זה נעים. או חם מספיק. אז אני מורידה הכל לפני , לפעמים מתוך התלהבות אני רצה ומתפשטת בתוך השדות ואז אדיב נאלץ ללכת ולחפש את המכנסיים שלי בתוך החיטה. 

הלילה השארתי לו הכל באורווה. 

הלילה אנחנו רצות. בפרדסים ובשדות, נזהרות מגדר התיל החדשה.

אני מניחה ללילה לשקוע בי. מישהו מיילל לירח ואני מצטרפת , מנסה ללקק אותו , מנסה לשתות את הכוכבים.

אני כבר איני אני.

בחושך ממצמצות אליי החיות של הלילה. עיניים זורחות בחשיכה וכפות רגליים מטופפות יחד עם שלי על שביל. ככה הם ירוצו וילכו איתי אל תוך הלילה, ככה נרקוד בשלוליות הבוץ , והעטלפים מלמעלה יכסו אותו כמו מיטריה מפני הגשם.

ואני כבר איני אני. אני האחים שלי שרצים סביבי, אני טיפות מים, אני אדמה נושמת, אני נבטים של שיבולת השועל, אני משב הרוח והתפוז והלטאה והשועלה ואדיב ושקירה הסוסה וטבעות שבתאי ואבא שלי והילדים שמתו לפני שחיו.......  

אני, סוף סוף , שלמה. 

לעוסקים במלאכת המריטה הברזילאית, מאיזור גדרה עד חדרה - אני גמישה :-) 

בא לי על עצמי חלקה עם פס נחיתה - אני מאשימה את הדונט הזו, היא התחילה ! 

http://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=9890  

יאללה, dont be shy , גם המלצות מזכרים תתקבלנה בברכה . 

רוב תודות. 

(אוה...... אוויר הכלוב משכר אותי ) 

שבת, צהריים, כתמי שמש מנמרים את האדמה מבעד לעלוות העלים

אנחנו מקשקשיים וצוחקים, מעלים אבק על דרך העפר בין העצים. צופים בבז מצייר מעגלים באוויר, 

בשועלה מאושרת, מדלגת מאבן לשיח, צדה ענפים שניסו לברוח.

אקליפטוסים רחבי גזע ושורה סבוכה של קני סוף מסמנים מים, אנחנו פורצים בדהירה, מתגלגלים

בשעטה במדרון. הגענו,מזיעים וקצרי נשימה וצוחקים, לגדה. כאן שקט ומצרצר ומבריק מכנפי שפיריות. 

a rush of blood to the head  הלב שלי עוד פועם בחזקה מהריצה, אני מחייכת אלייך חיוך רחב רחב כי כל השמחה הזו לא יכולה להישאר בפנים. 

אנחננו מביטים זה בזו, הרגע הזה החל לפני עשרים שנה, נרדם ומת והתעורר לתחיה עכשיו. 

אתה כל כך יפה ,עם רעמת התלתלים הזהובה שלך שמקיפה אותך , שממסגרת את עיני האיילה הירקרקות האלה שלך, עם הגוף הנערי הזה בגיל 43. אני אומרת לך שאתה יותר כוסית ממני וכמה שזה לא הוגן וצוחקת.

אנחנו עומדים ומביטים, על המים, על הגדה שממול. 

אתה מביט בי, אני רואה מזווית העין. אתה אומר לי שאני יפה , את יודעת כמה את יפה ? שואל בחצי חיוך וחצי פליאה. 

נשימה עמוקה עמוקה , ממלאת ריאות, מריצה את הדם, כפות רגליים יציבות על האדמה. הנה אני באה. 

בשקט אומרת לך לרדת על הבירכיים. מחווה עם האצבע המורה ועם כל הגוף, מדגישה את הציווי. 

אתה מופתע, מחייך,אני בטח מתבדחת, אתה מנסה להתקרב אלי, לוקח צעד ועוד אחד . כשאני לא מגיבה ולא מחייכת חזרה, אתה נבוך. מנסה שוב והפעם אני לוקחת  צעד לעברך, אנחנו עומדים צמודים, אתה גבוה ממני ואני צריכה להרים את הראש כדי להביט לך ישר בעיניים ולהגיד שוב , רד למטה. 

אני יודעת שאם תנסה לגעת בי תתחשמל עכשיו. המערבולת הזו יש לה ריח וכוח וזה נישא באוויר והכל משתתק מסביב.

אתה מביט מטה, שוקל את האפשרות. אתה מחייך שוב, נותן לי פתח להתחרט, לחייך אליך ולמחות את הרגע הזה מההיסטוריה. בתשובה אני נוטה קדימה,נצמדת, חיכוך מקרי ויש בי צמרמורת, אבל את המבט שלך אני ממשיכה לאחוז בשלי. אני ממתינה ונותנת להכל להישפך לי מבעד לעיניים, אם יש בי נשמה הרי היא חשופה מולך ברגע זה. 

לא הבנתי שאני עוצרת את הנשימה עד ששיעול מכריח אותי לקחת אוויר, אני משתעלת עלייך, מכסה את הפה עם היד,נשענת עליך, גומעת אוויר בין טלטלות שיעול וכיחכוחים. אתה תומך בי, ומניח לי כשהשיעול מכריח אותי להתכופף כמעט עד הבירכיים כי הצורך מכאיב לי, קורע את הריאות מבפנים. 

זהו,שכך. אני מתרוממת, לוקחת שוב כמה לגימות אוויר בפה מלא, נרגעת. השועלה מציירת מעגלים מסביבנו ונוהמת, מתיישבת כמעט על הרגל שלי ומביטה אליי בדאגה. 

החשמל התמוסס, הרגע אבד. אני מבוססת במקום, מביטה בך עומד שם בידיים שלובות, כן אני בסדר אני מחייכת, בוא נעלה חזרה לשביל. פונה ללכת ומקללת את עצמי בשקט, אילו הייתי יכולה לסטור לעצמי באותו רגע הייתי עושה את זה. חסרת רגישות, הנה הרסת לכם, מה חשבת לעצמך?! מטומטמת מטומטמת מטומטמת..... השועלה רצה קדימה ואחורה חזרה אליי, נעצרת ומתיישבת לי על הרגל, כמעט גורמת לי למעוד. 

אני נוזפת בה והיא אפילו לא מסתכלת עליי, ממשיכה לשבת לקשקש בזנב, מביטה במשהו מאחורי

אני מסתובבת לראות על מה היא מסתכלת, ומגלה אותך באמצע הורדת חולצה. השמש שקרנית ועדיין קריר במיוחד מתחת לאיקליפטוסים ואפילו ממרחק כמה צעדים אני רואה איך אתה נרעד ומצטמרר כשהעור שלך נחשף אל האוויר הקר. 

סיימת להוריד את החולצה, אתה אוחז בה ולא מסתכל עליי, מביט מטה. 

אתה נופל לקרקע, מניח לרגל אחת ואחרי לשניה להתקפל תחתייך, קורס קדימה, עוצר את עצמך ביד אחת, ראש מורכן, התלתלים שלך מטאטאים את הקרקע. 

הגוף שלי רועד כשאני מביטה בך, איך השמש והעלים והצל משרטטים עלייך ציורים. הרעד מתחזק, הבירכיים שלי נחלשות כשאתה מרים את הראש מזדקף ומתייצב. אתה כורע על הבירכיים ומביט בי.

אני לא מסוגלת לעצור את זה יותר, אני מזנקת אליך, מבהילה את השועלה ומעלה רסס אבק לאוויר, ותוך מאית השניה אני מולך, הפעם אתה זה שמרים את הראש כדי להביט בי.

אני עומדת כל כך קרוב אלייך, נעלי הספורט שלי נוגעות בברכיים שלך, אתה יכול להריח אותי כי האף שלך נמצא סנטימטרים מול, ואתה רואה כמה אני רועדת. גם אתה רועד, אני רואה .

כמו התעוררתי מנשיפת דלתות האוטובוס שעצר בתחנה, אחרי שנשמט ראשי על כתף אקראית, כך אני מרגישה, מתעוררת במיצמוץ עיניים, מסונוורת
מכחלחלות הבוקר, מהקור הלח.
ואני בכלל נוהגת במאזי.

כך זה מרגיש, החודשיים הללו, ואולי החודש שקדם להם, הכל חמוץ כזה, תחושה של החמצה נפערת בי, כמו גיליתי שנרדמתי באמצע הסרט והנה עכשיו,ערה
והסוף איננו, וכבר לא תהיה פעם ראשונה לגלות אותו.

הכל החמצתי, במו ידיי , מפחד ובושה, מכעס וצער. לא אמרת לי שאתה אוהב אותי, לא הכרחתי אותך להגיד שאתה כן גאה בי,שמח שבכל זאת נולדתי
בת ולא בן, כמו שהבטיחו לך. ולדבר אליך כבר אי אפשר. בהתחלה,אל ערמת העפר הקטנה שכיסית אותך, אליה הרגשתי קירבה. כשראיתי את המצבה , שנאתי אותה
ומאז כל פעם שאני באה, אני נאלמת דום, ונותנת לאמא ללטף אותה.

אתה מת ואני עצובה וכל העצב הזה מצטבר בי , לאן שאני לא נושמת, אני ספוגה בכובד הרטוב והמסריח הזה, אנשים נעים ומפנים לי דרך, אישה גבוהה
משפילה את העיניים שלך מטה, אפופה בריח הזה, של העצב.
נשאר לי הזיכרון הזה אבא, אתה רועד מחולשה במיטת בית החולים אחרי שהרמתי את המטר תשעים שלך עם העצמות הבולטות והשרירים הרפויים מהכיסא בחזרה למיטה, מסדרת את החולצה מלמטה, שלא תתקמט, פצעי לחץ, מי מפחד מפצעי לחץ כשהוא עומד למות, הפנים שלנו באותו גובה, היד שלך רועדת, מושטת
אל הלחי שלי, קצות האצבעות מלטפים, אמרת לי תודה בעיניים מלאות ולחות.....
למה לא אמרת עוד ? למה הזדקפתי כל כך מהר,אל תגיד לי תודה על דברים כאלה,התגלגלת על הגב, בהית בתיקרה, עוד לילה של פחד ותיסכול ציפה לך.

לא הצלחתי להציל אותך,לא עשיתי מספיק,יכולתי לעשות כל כך הרבה יותר.סליחה אבא,סליחה, על הכל.

ובכל זאת שילחתי אותך, כולם עזבו את החדר,לדקה או שתיים, בית החזה שלך געש בדם הממלא את הריאות, פלטת דם שחור קרוש, לחצתי לך את היד, אותן קצות אצבעות ואמרתי שיהיה בסדר, שאתה יכול לעזוב, תשחרר, אנחנו נהיה בסדר, ואל תפחד ואל תדאג.והלכת.
בגבי הרגשתי את שמש החורף מגששת מרחוק, ובמסדרון עגלת האוכל של ארוחת הבוקר התגלגלה ברעש מגשים וסכום, ואתה האפרת כמעט מיד, בעיניים חצי עצומות.

אני מתגעגעת אלייך נורא, ולראות את אמא פורף בי את כל הסכרים, ואני כועסת עליה שהיא כל כך מזכירה לי, רק בזה שהיא שם, נושמת צעיף אלמנות ובדידות חדשים, מהודרים.

עכשיו אני מתעוררת, להבין כל מה שהחמצתי, כל מה שאיבדתי,כל מה שאיבדנו יחד. אתה חייב לעזור לי,תמיד עזרת, אמרת בעצמך בחלום האחרון שאולי זה מפני שלא נפרדנו כמו שצריך, היית צעיר והיה לך עגיל מזהב וניצוץ חכם, זקן,וערמומי בעיניים, כמו תמיד. גם את הניצוץ הזה ירשתי ממך ?
אני מחכה.

אני כולי ליאות מתוקה, מתנמנמת. עוברת מהמיטה, להתכרבל על הספה, עם הספר והענבים, בינות לבגדים נקיים
בינות לתלתלי האבק והכלים שממתינים בכיור המטונף.
בעירום חלקי, אני מתענגת על המגע של הכל, קמטי הסדין, חלקות הציפה, חיספוס החול מתחת לעקביי, האוויר שמערבל המאוור
לעברי, האף הלח והמדגדג ששולחת בסקרנות השועלה הקטנה לתוך מותניי
אמרתי לך אתמול שאני לא אוהבת יותר, כבר. ענית לי שאתה שמח עבורי ושלך זה היה לוקח שנים. כמובן, שום אמת לא נאמרה שם.
אנחנו הרי מדברים במסרים, בקודים אפלים, חידת חמיצר בלתי נגמרת ששולחת את המוחות של שנינו לשחק פינג פונג של אסוציאציות
עד שנמצאת התשובה הנכונה, בצהלה של צחוק.
אלה היו התנים, יותר מכל, שהבהירו לך עד כמה אתה קרוב.
עוד לפני שיצאנו לדרך, כבר זימרו אליי החבלים בתא המטען. בתוליים, הנחתי אותם בתמימות לפי עידן ועידנים. בלילה הם ליחששו לי,
עזרו לי לטוות את הדרך. כשנהגתי, שיכורה, מעל לקולות הרדיו, שמעתי אותם. רציתי להוליך אותך למעבה היער, לקשור אותך, לעקוד אותך, להקריב ולסמן אותך....
נדמה לי שכעסתי, רציתי דם ונקמה.
בבת אחת, מתחת לחצי העצים הנורים מעלה, מתחת לשמיים המתבהרים לעוד יום, כשאבק האדמה עולה באפי, שככתי. כבה בי הכל.
ובכל זאת, המשכתי, מכוח האינרציה, פתחתי את תא המטען, שיחררתי את הקשר הראשון, כבר ידעתי שלא יהיה בזה צורך ובכל זאת, הייתי מבולבלת, איך
אני ממשיכה כשאני ממוססת את החשק שלי במו ידיי ?
זה לא היה קל, לא הייתי מרוגשת, מבולבלת כנטולת כיוון, הנחתי לך להרים לי את החצאית, להוריד ולהשליך ממני עוד כמה פרטי לבוש אל האדמה, אפילו עזרתי לך
להתכוונן אליי, בתנוחה נוחה לשנינו. במטווה עשרת המטרים של החושך המואר בפנסים, המוח שלי רץ בין רחש מנועי המכוניות שחלפו מידי פעם בכביש,
תחושת האבק בין אצבעותיי מלפיתת מכסה הפח של מאזי, לשאלה מה אתה רואה שם, מאחוריי.
נכנעתי, הגוף לוקח אותי עמוק, כולי רק עור , זיעה, חום, אנחות . לאן שלא זזת, זזתי איתך, מה שלא אמרת לי נענה בכן, רק כן, כן תמשיך.

אחר כך הפסקנו, תשושים. בגולמניות ובברכיים רועדות אני מסדרת את החצאית ואתה לא מוריד ממני את הידיים, ממשש אותי בגעגוע.
הרדיו משתתק פיתאום, סוף סוף אני מביטה לך בעיניים, ואז, הגיעו התנים. בבירור, כחמישים מטר בחורשה הקטנה מתחתינו,
עיניים נוצצות בחושך, מייללים לי ברכה ושחוק.
אוטומטית ברכתי חזרה, אולי רציתי לזעזע אותך קצת, להדהים, צחקתי עוד לפני שהתחלתי. הם שרו לי , שרו לשנינו, ברכה ואזהרה
ושחוק בטונים מתחלפים, הבוגרים קודם ואחריהם הקטנים יותר.
רק פעם אחת והבעת הזעזוע , הפחד והתדהמה על פניך, נסכו בי את עצמם. נבהלתי, נזדעזעתי ונמלאתי כוח, בו זמנית.
מכשפה.
הריח שלנו הטריד וסיקרן אותם, מתקרבים, סקרנות וסלידה מתערבבות בהם,נמשכים אלי, אלינו.
ושוב ויתרתי על עצמי, שבתי ועטיתי את הקטנה שוב, מחובקת וצוחקת בך, ובפנים רוקעת רגל, מתוסכלת, שוב מתחבאת, להיות נורמלית בכל מחיר
על מנת שלא לשלם, אותו מחיר.

לא משנה,אין זמן לזה עכשיו, כשאנו מאוששים, כשהגוף ממשיך לקרוא. ושוב, אולי חצי שעה או שעה או שעתיים, הזמן אבד, העולם אבד, אין בו קולות יותר
חוץ מאלה שאנו מפיקים זה מזו. במעומעם אני יודעת שאני שמחה שאני יכולה להישען על מאזי ושהברכיים כואבות לי ושאני צועקת ושכל מכה
מהדהדת כמו יריה בואדי. כן , אני לא מפסיקה להגיד כן למרות שיש לי מילים נוספות, כל כך הרבה מילים נתקעות לי בגרון והיחידה שמתגלגלת משם היא כן.

הבאסים רעמו על הפרקט אבל היה לנו קריר. אורות דיסקו מרצדים,מוזיקה רועשת והמרקיד המכריז,האפי האוור בסימטת הבאולינג
כמה עודדנו זה את זו ,כמה צחקנו,מחאנו כפיים,ליטפנו כאפות ושרקנו עם שתי אצבעות בפה. כמעט בכוח, שמחים.
העיניים שלך קדחו לי חור בעורף.אף פעם לא ידעתי איך זה מרגיש המשפט הזה,עיניים קודחות בעורף. היום הבנתי, המבט מלטף,מכריע
מטריד שיערות קטנות,מכריח אותי לכווץ כתפיים,להגן על עצמי.
אתה אבא שלי ואתה חולה ואני לא יודעת ולא יכולה להציל אותך. גרורות חדשות התגלו למרות הטיפול האגרסיבי אותו אתה עובר בגבורה,בחולשה, בגוו זקוף.
לא ידועות לנו אלטרנטיבות אחרות, לי לפחות. ואני זו שנשלחה כחוליית גישוש לפני שנים אין ספור, ועכשיו,מאכזבת.
האים זה היה משנה משהו אם הייתי עדיין בתוך המערכת ?
זו הייתה האחת התפניות הגדולות ביותר בחיי, אולי הפעם הראשונה שבה החלטתי לחיות עבור עצמי בלבד.להספיק להתחבט,להפסיק לכאוב כאבים של אחרים,
לנשום בעצמי,לעצמי. אני כבר לא זוכרת איך קיבלת את ההחלטה שלי, שהוכרזה כהתרסה כמובן. אולי ריככו אותך,אולי הכינו אותך, אבל כמו תמיד, שימשת
כבאפר, ספוג איתן כנגד כל מי שניסה להטיח עצמו עליי.
אתה מפחד. אמא סיפרה לי שרעדו לך השפתיים כשקיבלת את תוצאות הסיטי. היא מבועתת מאימה אבל היא זה כבר סיפור אחר.
ואתה נאחז,בעבודה,במכרים,בהרגלים ישנים ובאישתך מזה 45 שנה. אני שונאת את זה, ומניחה לך,ככה. מה כבר אני יודעת ? אני לא מצליחה לשכנע אותך אחרת
ואתה לא מאמין בדבר.
מעט מעט, גם אני מאבדת אמונה. בזה שהכל יהיה בסדר ואתה תחלים. בזה שאמצא בן זוג, גבר שיתאהב בי, שיצור בי אהבה.
בעצמי, אני מרפפת אמונה בעצמי.
ואני חייבת למצוא ולאחוז במושכות ,אני חייבת לעלות על האופניים האלה,לקפוץ לתוך הבריכה הזו, לעלות על הסוס שוב...... ואני לא זוכרת, אני פשוט לא זוכרת,איך עושים את זה ? איך חוזרים ומוצאים את הלהט, את האח הקטנה הבוערת בבטן, את החיוך של הלב ?

אני מפחדת לדבר איתך על זה ,כאילו המילים יביאו את האפשרות ויהפכו אותה לממשית, אם נתעלם ממנה,אולי היא תתפוגג
מעצמה. סוס על שולחן ארוחת הערב. ובכל זאת,המילים נערמות לי מאחורי הלשון,זו על גבי זו, מאיימות להתפרץ.... אם היית מטופל שלי,איך הייתי מתחילה ?
אגבית? סימלית ? ישירה ? בוטה?
כל כך הרבה פעמים שוחחתי עם אחרים על כך ואף פעם לא העלתי בדעתי שיום אחד ארצה לדבר על המוות איתך , ולא אדע איך , ומאיפה להתחיל.

מכל ילדייך, אני זו שהכי דומה לך. די במבט שעובר ביני לבינך ואנחנו מחייכים, אין צורך במילים בכדי להסביר - שנינו יודעים, שנינו מבינים.
אני אוהבת אותך אבא.

כמה חם לי,אני זולגת זיעה,מענישה את עצמי באין-מזגן. תיכף אקום להדליק את הרוח.
אני קצת מחכה שיכאב לי. מחפשת,מרחרחת,מטה אוזן להקשיב.....וחוץ מתחושת מחנק קלה בגרון,אין שם שום דבר.
עצוב שאחרי חודש כזה, אפילו לא כואב לי שנשבר לי.
כמעט דרסתי מישהו היום. בבוקר כל כך יפה, כשתחושת הכל אפשרי היום מלווה אותי ואת רעש הגלגלים,
הגיח אדם אל הכביש. חולצה ירוקה תפוח, מכנסי ג'ינס, סיני או קוריאני.מנסה לחצות בצעדים רחבים, לא מביט לצדדים, אל מאזי
שסטטה ונשברה לשמאל על מנת שלא לפגוע בו, כי הרוכבת שלה מהירה כבזק.
נגעת בי מבוהל,היד שלך הזיעה זיעה קרה, שיבחת אותי על האינסטיקטים החדים שלי.
האים היה זה סימן ? האים הייתי צריכה באותו רגע לסוב על פרסותיי, לשוב הביתה,
להושיב אותך על הספה, להגיד נגמר ? שם ואז ?

אני מוותרת עכשיו, אני מוותרת על הפנטזיה שאי שם נתגבר ונתאחד. אני מוותרת על האמונה הבוערת שתאהב אותי בלהט
ובחימה שבה אני עוטפת אותך. אני מניחה לאשליה שתהיה מוכן לשחרר, שתהיה מוכן לשנות, עבור שנינו.
אני רוצה לסלוח באמת, על המרירות והכעס שהופנו אליי היום , מלווים בתוכן שצרם מפני שלא התאים לסיטואציה. ואני הרי תרמתי לכך,
מבלי דעת הבנת, שאני ממשיכה ומקיימת את הההסנות שלי ומשם אני פועלת............ האים גם אני פגעתי בך,לשם הפגיעה בלבד?
אם כן, סלח לי גם אתה. בלי תירוצים, בלי סיבות מטופשות, אם הכעס והתיסכול עיוורו אותי גם כן, להכות בך, כמו שהכית בי, סלח לי.


im not gone tell you about the girl, im not gona tell you about the girl....
הצחוק שלך מצחיק אותי, במיוחד אתה צוחק כשאתה מבוהל, ואני נוטה להבהיל אותך הרבה , פשוט כדי שתצחק.
אים אני מסתכלת לך בעיניים יותר מדקה רצוף,אני לא יכולה להפסיק. יש לך עיניים כמו שלי,רק בלי הירוק.
אנחנו אוהבים הרבה דברים יחד. אני לא מסכימה עם כל מילה שניה שלך אבל לא נהנית להתווכח כי לא תמיד יש לי טיעונים טובים
ואני יכולה להמציא עובדות עד גבול מסוים 😄
אתה מנגן לי ושר את כל השירים שאני אוהבת וכשאני מצטרפת אלייך, בשקט, שלא לקלקל את היופי שאתה עושה, אני שומעת את ההרמוניה
שמתנדנדת ביניינו. וכשאתה לא מסתכל עליי, מרוכז בצליל הנכון, אני נמסה לרגע קט והופכת לשלולית מאוד מאושרת.
בעיקר, אני מאוהבת בך.אני לא יודעת למה ואיך הסתבכתי ככה בך, אני לא יודעת למנות את כל מעלותייך או מגרעותייך. אני רק יודעת שאני מאוהבת
ושאני רוצה להיות איתך ושאתה לא רוצה, לא כמוני,לא כל כך חזק, ולא מוכן להתפשר.
וסוף סוף כואב לי.

http://www.youtube.com/watch?v=Navl4fYI-Zk

בוער לי,להעיר אותו.
לעטות על עצמי את השימלה מחדש, ללבוש שוב בושם ירוק, להתניע את מאזי ולדהור לרחוב הנחבא השקט כל כך שקול שיר וגיטרה נשמעים בו כמפולת
הרים נוסקת.
לעלות במדרגות, להתנשם, לגשש אחרי האור, לחכות שיכבה, להיכנס פנימה, רעש תיקתוק העקבים יעיר אותו, מטושטש יצא מחדר השינה, מבולבל לראות אותי.....
לאחוז בכתפיו חזק,ציפורניים מובילות אותו אחורה, זוז, המבט המבולבל הזה אני רוצה אותו כל כך שכואב לי, לדחוף אותו חזרה למיטה, להניח
על ראשו את הכרית, לעמוד מעליו, צופה בחזה העולה ויורד, במתח בגוף, אני שקטה ומתרגשת, הוא סוער וכמה.........

ואז מה ?

אני מעורבבת,מעורבלת, באתי אלייך כדי לסיים את כל זה. הפערים בינינו בעצמך אמרת,נראים גדולים מידי ועם משבר האמון שיצרת, נדמה היה לי שאין בכך
תוחלת.
הפתעת אותי , ציפיתי שתכחיש, תכעס, שתגיד לי לא, ומה פיתאום, שתשקר במצח נחושה וחלקה. במקום זאת, לקחת את ידי בידך וכיבדת אותי עד בלי די.
וכמו נשפנו שנינו באותו גחל עמום של התחלה, שוב לבתה האש, עינייך לכודות בעיני, על כל שאלה תשובה, זה קשה גם לי ואני לא מרפה, נשימה בוא נצחק על זה אבל
בסוף אתה תענה לי.
ואתה נותן לי, אתה מראה לי קטעים מעצמך ואני מלאת יראה מאומץ הלב שלך וממה שאתה מניח בידיי, הלב שלי דופק, גם שלך, ואנחנו מתנחמים, חיבוק
חזק,מצמית, ואח"כ מצח למצח מדברים בלחש, אף אחד לא שומע כי רק שנינו שם, העיניים, אני לא יכולה להוריד ממך את העיניים, המבט שלי סכין ניתוחים
בוהקת,אני לא רוצה לרצוח אותך, רק רוצה להוציא את הלב שלך החוצה, כדי שתוכל לראות כמוני כמה יפה הוא פועם.

אני חושבת,אני לא ראויה לזה,אני חושבת,מי אני בכלל,אני חושבת,אני לא יודעת מה אני עושה,אני חושבת, אני עלולה להזיק לך לעוות אותך להחריב אותך לפגוע בך.
אני מפחדת לפגוע בך.

אנחנו טווים חוט, מתוכו אנחנו רוקמים עוצמה וברק יופי והוד. וכל מילה שאני כותבת כרגע לא מצליחה להאיר לי במאית הואט איך בדיוק אני מרגישה. כי אין לי
מילים לתאר באמת את הכוח הזה שמטלטל את כולי, מוח וגוף גם יחד. אין לי מילים להסביר לעצמי מה בדיוק נפתח בי דווקא מולך , ולמה אלוהים יקרה שלי, למה
דווקא מולך ?! מאיפה מגיעה הפסיכית הזו, מנערת שארית תרדמה מכתפיה, נחיריים רוטטות לקלוט כל בדל שינוי בהלך הרוח, כולה כוח ועוצמה יורה ברקים
ורעם בגוו ואני רוצה לרסק את המקלדת אל הקיר כי אין לי מילים טובות מספיק כדי להסביר לעצמי. ססאמק ערס.

רבות ביקשתי לעצמי,סופות רבות של תאווה ויד מושטת לתוך אופק מרוחק,רחוק,זר ומסקרן ומפחיד עד אימה. אז נשארתי רוח רפאים,מרחפת ממעל, ספוג קטן
של מידע וקינאה צורבת.....אני לא יודעת להתמסר,ככה,כמוך.לדלג תוך דריכה על הפחד, לקפוץ בגוף מתוח וידיים מורמות אל תוך התהום באמונה שיש שם יד
שתתפוס אותי ברגע האחרון ובגללה, בגלל בעלי היד הזו, זו כבר לא תהום ואין צורך בקפיצה ואפילו את הפחד אפשר למסור.

אולי כך בדיוק זה צריך להתרחש עבורי, שאוכל לקבל, על מנת שאחרי כן אתן גם אותי.



יום שלישי. יום הולדת עוד שלושה ימים. עבודה חדשה עוד שבוע. פאקינג טו-אוב לי.