ילד כותב בתוך דלי

הפער הזה בין כמה שהיא יכולה לעצבן באיך שהיא מדברת ומתנהגת כשנפגשים לאיזה אירוע חברתי לבין איך שאני מדמיין אותה מעליי עירומה ומחייכת בבוקר אחר כך.

כולם יודעים שהיפנים, כשנשבר כלי כלשהו, מדביקים עם זהב ומכירים ביופי שבשברים, בטבעיות של אי השלמות בחיים.

אבל לאף אחד לא נעים להגיד שברור שעכשיו יש סיכוי יותר גבוה שזה יישבר שוב בדיוק באותו מקום.

מחכה שיעבור הכאב. שארדם שוב. שיגיע מחר. שהחום יעטוף. שהיא תשתה מהיין.

אני אביט בך במבט שחוקר כל קפל וקמט. שרואה את העור והבשר דרך הבד המתאמץ לעוות את קווי המתאר.

את תגידי לעצמך שזה בטח עוד פעם המבט הלועג והחודר שאת מכירה מאז שהגוף גדל.

משהו בך בכל זאת יביט בחזרה.

אולי זה מה שקרה לך אתמול, אולי זאת השיחה שלך עם החברה הבוקר בקפה, אולי זאת פיסת זיכרון ממשהו אחר, רחוק בזמן ובמרחב.

אי אפשר להסביר למה בורחים למגע כזה, הכי סודי והכי מלא בייצר, הכי מבליט כל פיסה בגוף והכי משכיח את המלחמה איתה.

לפעמים החושך המאובק והצפוף הוא החופש הכי גדול שנדע.

את יכולה להיכנס למיטה. את יכולה להיכנס לחושך. לנשימות עמוקות. את יכולה להרגיש כל תחושה בכל מילימטר בעור. את יכולה לרחף. עטופה בכל החושך והשקט והמגע המצמרר.

להפיל את כל ההגנות ששומרות אותך ערה. ששומרות עליך לא עטופה.

אתה יכול להרים אדם רק אחרי שהוא נפל.

אם תרים אותו לפני כן, הוא רק ייפול מגובה רב יותר.

אחרי הים אני לא מתקלח. רק שוטף רגליים מהחול. אני אוהב את התחושה והריח של המלח על העור, ומשכנע את עצמי שזה גם בריא.

ואם אני מצליח לשכנע את עצמי אז זה באמת בריא.

אחת ההחלטות הטובות ביותר שלי היתה להחזיק ברכב תמיד את כל מה שצריך כדי ללכת לים.

זה לא הרבה, מגבת, בגד ים, כפכפים, בגדים פשוטים נוספים, משהו לשבת עליו.

היה ים קר אתמול, וזה דווקא היה משמח.

הים אף פעם לא אותו ים, וגם האנשים שם רק נראים אותן דמויות עם אותן התנהגויות. המשפחה עם הילדים הקטנים שבאה למצוא שקט מהוויכוחים של הבית, הסטודנטיות ששונאות חול וגברים מציקים ובאו דווקא לכאן, הגולש שרק מחפש חוף ריק.

קל ליפול לנוסחאות אבל אנשים הם שונים כמו שכל זוג שדיים שונה מזוג אחר. וזה מה שיפה בלהסתכל על אנשים. לחפש את השוני הזה.

וגם שדיים זה תמיד יפה.

כמה צריך עוד לשבור כדי שיהיו מספיק שברים לבנות מהם משהו?

כשרשימת המשימות שלי תהיה ריקה, זה יהיה טוב או לא טוב?