את אשר נפשי עולה על גדותיה

*התלבטתי אם לכתוב ונילים, אבל "מכל מלמדותיי לא השכלתי ללמוד" היא בעיה רחבה יותר, אז תקשיבו כולם.

יש הבדל בין סקס לוהט לבין יחסי שליטה. אפשר רק סקס לוהט, בלי לנהל לה את היומן ובלי לקנות לה מוצצים בסופרפארם. ולא צריך בשביל זה פרופיל בכלוב.

פשוט תעשו. תתפסו אותה בפרקי כפות הידיים כשאתם מזיינים אותה במיסיונרית, שהיא תנוחה מאוד מוצלחת ובכלל לא כזאת מעפנה כמו שגורמים לה להישמע.

ותסתכלו עליה, תפסיקו לקבור את הראש בין הכתף לאוזן שלה ולשהות שם בדממה במשך כמה דקות מונוטוניות כאילו אתם לשים בצק, בזמן שהיא בוהה בתקרה ומשננת את המוצרים שהיא רוצה להוסיף לרשימת הקניות ברגע שתואילו בטובכם לגמור ולהתגלגל הצידה. 

תתפלאו או לא, אבל אפילו שולטים מהכלוב מזיינים ככה לפעמים. כמה מאמץ כבר נדרש מכם כדי להישען על הידיים במשך כמה דקות? אחיותיי הגיבורות, רק על זה שנשארתן ערות- קבלו מדבקה של סמיילי.

אז גברים, שומעים רגע? זה באמת נורא נורא פשוט. בלי פליקים מטומטמים בתחת עם פרצוף של סימן שאלה בעוצמה שבה אתם מנקים אבק מהמסך של המקבוק ביום ראשון בבוקר.

לא יודע/אוהב/רוצה להכאיב? אז אל. 

פשוט תתפסו. תחפנו עם היד. תחת, ציצי, מה שעובר לידכם. ולא רק במיטה. תעשו את זה סתם ככה. וכשהיא תסתכל בכם בהפתעה, תחייכו את החיוך הכי חרמן שלכם, ותגידו לה "לא אשמתי, עברת פה".

הבעיה העיקרית שלכם היא שאתם לוקחים קשה את ה"תגובות" שאתם מקבלים, כאילו אם שמת לה יד על הירך והיא הזיזה אותה, היא בעצם ביצעה בך סירוס. לפעמים באמת לא בא לה סקס (כנראה כי יצרת התנייה שכל פעם שאתה נוגע בה זה כדי לעשות סקס), ולפעמים זה בכלל לא עבר בראש שלה והיא סתם הגיבה באינסטינקט, ומבחינתה אין לדבר הזה שום משמעות. חוסר ביטחון זה טרן אוף של כל יצור חי בערך. 

הרי זאת הסיבה העיקרית של מרבית הבוגדים כאן. פה אתם "דדי" ובבית אתם "דודו פיגומים", מגרבץ על הספה כשהיד השנייה בטלפון, וגם אם אשתך תחזור מהעבודה עם זנב סגול לא תשים לב. אז מה ציפית? שכשתשלוף את הזין מהבוקסר הדהוי עם החורים היא פתאום תקפוץ עליך בהתלהבות? 

מעניין אותי אם גם נשלטים ככה. בבית מבקשים מהם להוריד את הזבל והם כזה "אוף נו... אבל הרגע התיישבתי", ופה זה "כן המלכההה בבקשה תשפדי לי את האשך ושימי על מנגל"?

גם כשאתם עסוקים במשהו אחר, תרימו מדי פעם את הראש ופשוט תבהו בה עם חיוך של פסיכופת, וכשהיא תקלוט את זה תסתכלו עוד כמה שניות בלי למצמץ, ואז בשיא הנונשלנט- תורידו מבט חזרה למה שעשיתם קודם.

תתנהגו כאילו כל פעם שהיא נושמת זה מעמיד לכם את הזין. ותחמיאו. לא "איזו חולצה יפה" כאילו אתם בפרק כושל של טריני וסוזנה ז"ל, אלא "אני אוהב את החולצה הזאת על הגוף שלך" או "עשית משהו בשיער? הוא ממש יפה ככה".

תיגעו בה. תלטפו לה את הלחי, את היד. לא בקטע מיני, אלא בקטע אוהב, מעריץ. תסניפו אותה כשאתם נותנים חיבוק, ותתפסו חזק, כאילו אתם לא רוצים שהיא תלך.

ודיי כבר עם להצמיד את הזין שלכם לכל מקום, כאילו אנחנו אמורות להבין מזה- קחי, תעשי עם זה משהו. זה שלך- קודם תעשה עם זה משהו אתה. ואם כבר הצמדת ולא הגיבה, אולי תשנה אסטרטגיה? לדחוף את זה שוב אבל קצת ימינה, ממש לא עוזר, זה לא USB. מספיק שתחבקו קרוב, שירגישו שזה מעמיד לכם, בלי לחכך את זה עליה כמו כלב רחוב מפורעש שמתגרד על עמוד תאורה.

סקס זה לא לחבר תקע לשקע וללחוץ על מתג הפעלה. סקס נועד להיעשות עם כל הגוף. תלטפו, תיגעו, תטעמו. ובואו לאט (לא, זה לא סותר שום דבר שאמרתי עד כה), שיהיה לה זמן לעבור פאזה. כשאתם עומדים מאחוריה, במקום לבוא ולתפוס את המותניים שלה כאילו היא קופה בגן חיות, תזיזו את השיער שלה בעדינות ותנו נשיקה בעורף. 

ותגוונו. לא כל הזמן אותו דבר, באותו מקום, עם אותו אתה. אם אתה משתעמם מזה, היא משתעממת מזה פי מאה. 

העיקר כולכם מפנטזים על שלישיות עם שתי נשים. איזה שתי נשים? עם אחת אתם לא מסתדרים. לפחות אם יהיו שתיים אולי הן יוכלו להחליף מתכונים לעוגת גבינה.

הבנתם? יופי. בהצלחה. 

זוכרת שפעם יכולת ללטף קצת את הדגדגן, לגמור מזה ולהרגיש טוב? 

ואז הגמירו אותך. אבל ממש. במילים, בצביטות, בסטירות, בבעילה בלתי מתפשרת. 

ואת כבר לא יודעת לגמור סתם ככה. 

זאת אומרת, את יכולה. אבל זה כמו בפעמים שאת רעבה מתה בעבודה, וכל מה שמצאת במטבחון זה שרוול פתיבר פתוח, וכשאת לועסת ופירורי ביסקוויט אנמי נופלים לך בין השדיים, את מדמיינת לחם חם שרק יצא מהתנור, מרוח בנדיבות בריבת תותים אמיתית כזאת שמטפטפת לך מהצדדים של הפה. 

אז עכשיו את צריכה לדחוף משהו פנימה, ולגרות את הדגדגן בטכניקות מתחלפות, ומדי פעם לצבוט את הפטמה או הירך הפנימית או ללחוץ על הבטן התחתונה, עד שיכאב.

ואת צריכה לדמיין איך מישהו חונק אותך, חזק, עד שזה עוצר אפילו את הדמעות מלהמשיך לרדת, ואיך הוא מושך את כל הגוף שלך ביד אחת, מהשיער, כדי להעלות ולהוריד לך את הפנים על הזין שלו, מאונן עם הלחיים והאף שלך, אפילו בלי להתקרב לחור הזה שפעם קראת לו פה.

ואז האורגזמות של בפנים שהן גלים, הן צונאמי. והאורגזמות של בחוץ, הן הר געש שמתפרץ ומחריב כמה כפרים בדרך. ואין מציל במעלי המדרגות, שיתקע בך דגל שחור, ויגיד לך "לא, עדיין לא". 

זה הופך לסיפור מורכב. וזה לא נגמר, ה"לגמור" הזה. המתחילה במצווה כבר לא תספיק להגיע לתרי"ג.

מכונת הכביסה כבר התעייפה, כי כמה סדינים אפשר להרטיב בשבוע. אי אפשר אחרת, אני אומרת לה, בזמן שאני דוחפת פנימה עוד סט מצעים. גם אצלי, כמו אצלה, החשמל גורם למוח להסתובב במעגלים. 

אז למדתי גרמנית כדי לקרוא את ניטשה. אולי אלמד איטלקית עכשיו, שאוכל לקרוא גם את מקיאוולי. 

לפני שאני נעלמת מפה שוב, אחלוק כמה דברים מועילים שלומדים כשבוחרים לשחק משחקים של גדולים, שהם בכלל לא משחק.

* ההמלצות הבאות הן בגדר המלצה בלבד, ובכל מקרה את לא מחליטה, אבל שיהיה.

1. לא צריך להגזים בהשקעה בלבוש. החולצה הולכת להתקמט, המכנסיים במקרה הטוב יסיימו על הרצפה, חזייה זה בכלל מיותר, ועדיף שהתחתונים לא יהיו קטנטנים ממש שלא תבלעי אותם בטעות כשידחפו לך אותם לפה. חשוב שהלבוש יהיה פרקטי. שירד בקלות, שיזוז הצידה בלי לעצור את זרימת הדם, ושיהיה מספיק מקום לדחוף ידיים. חצאית או שמלה נוח להוריד, אבל עם מכנסיים מופשלים חלקית אפשר לרתק אותך למקום, אז בכל מקרה יצא מוצלח. בשום אופן לא סקיני, אולי את באת לסבול- אבל הוא לא. 

2. עדיף בלי בושם- זה לא טעים כשמלקקים.

3. איפור- מעט או בכלל לא, ואם כבר אז או שיהיה מאוד מאוד עמיד, או לחובבי הז'אנר- הכי זול שאפשר, ורק מתחת לעיניים, שימרח יפה כשתבכי.

4. עגילים ותכשיטים- להוריד מה שאפשר, ומה שאי אפשר- לקוות לטוב. ואם יש עגילים בפטמות- לקוות לכואב. 

5. תפתחי את הפה. לא משנה מאיזו סיבה. כל עוד לא אמרו לך לשתוק, תפתחי. גם אם יש לך משהו בפה- תדברי. מי שמקשיב יבין אותך, ואם לא יבין- גם טוב. זה כולל צעקות, בכי, תחנונים, והכי טוב, אם את מסוגלת- לשכוח את הדיבור ה"מהוגן" בבית, ולהוציא מהפה משפטים כמו "בבקשה תזיין אותי בתחת". 

6. תשאפי לשים בפה כל דבר שנמצא מספיק קרוב אלייך ומחובר או נמצא על הגוף של זה שמולך. ותוציאי לשון, לא בקטע חצוף. אם לא כואבת לך הלשון בסוף- לא התאמצת מספיק. 

7. אם מבקשים ממך להביא משהו, תביאי בין השיניים. חוץ מכוסות. כוסות תחזיקי בשתי ידיים, ואל תמלאי עד הסוף, שלא ישפך כשתרעדי. 

8. תהיי מנומסת. בבקשה, תודה. גם סליחה אם צריך, אבל עדיף שלא תהיה סיבה להתנצל. מכאיבים לך? תודה. מענגים אותך? תודה. תודה על כל מה שנתת. אם הוא אומר לך לקרוא לו "אדוני" או "דום", לא לפנות בשום אופן בדרך אחרת. ואם לא אמר לך, לא להשתמש בזה. בכלל, אל תניחי הנחות. לא ברור? תשאלי. בנימוס. 

9. תדברי ברור ובווליום מספיק חזק, אבל שהטון יהיה במקום. אין "תביא לי", "תן לי". גם לא עם "בבקשה" לפני זה. 

10. תרגישי בנוח בעירום. באור מלא, בתנוחות "לא מחמיאות", כשהפרצוף שלך אדום ומלא בדמעות ונזלת. תתאמני בבית. בושה זה לונילים.

11. כשאפשרי, עדיף לא לאכול/לשתות כמה שעות קודם. זה יותר נוח כשאין לך מה להקיא. ותכיני כל אזור רלוונטי בגוף שלך (שזה כולם) כאילו החיים שלך תלויים בזה. כולל פופיק אוזניים ומתחת לציפורניים, כאילו באת למקווה, רק בגיהנום. כל הסעיף הזה לעיתים קרובות אינו בר ביצוע, וגם אז- לא סיפור. בסוף איכשהו כל דבר יוצא מחרמן. 

12. תפתחי את העיניים. תסתכלי עליו. כשכואב לך, כשאת גומרת, כשאת כועסת כי הוא משפיל לך את הצורה. עיניים מדברות יותר טוב מאיתנו. ותסתכלי גם עלייך, גם כשזה הכי קשה. 

13. תחייכי. מלא. 

14. תשאלי אם מותר לך לגמור. גם אם לא אסרו עלייך, וברור שזאת שאלת קיטבג מטומטמת, את כלבה מטומטמת אז תשאלי. 

15. הזין שלו זה אלוהים. של נעליך מעל רגליך. אז להתנהג בהתאם. כל עוד לא דחפו לך אותו לאנשהו, תבקשי לפני שאת מתקרבת.

16. תהיי אמיתית. זה לא משחק. אם את באמת לא סובלת שום דבר מזה ורק רוצה שיגמר, אולי כדאי לחשב מסלול מחדש ולהבין אם זה המקום הנכון להיות בו. תתקשרי רצונות, תתקשרי קשיים. עדיף אחרי, בנחת, לא כשאת קשורה על צלב אלא בתוך חיבוק. תמיד יש פחד שמישהו יקח את הקושי שלך ו"ישתמש בו נגדך", וזה באמת סיכון מסוים, אבל מי שנכון לך לא יעשה משהו שיפגע בך.  

17. תהני. מלא. 

צריך לדבר על זה לפני. גם כשאומרים שאפשר הכל, צריך לדבר על זה. אז דיברנו על זה, הרבה. לאו דווקא על האקט הספציפי, אלא על דברים שנשארים.

כשזה מרגיש שדברים ישארו לתמיד, זה נראה מאוד לגיטימי. ויש אנשים, כמוני, שאצלם מה שאמיתי הוא במובן מסוים תמיד לתמיד, ולאנשים כאלה זה כנראה קל יותר. 

לפני שעושים, בודקים. עושים מחקר. איך, איפה, ומה עושים לפני ואחרי. סכין? צריבה? קעקוע? עגיל? האם לכתוב שם, אות, או לבחור באלמנט רלוונטי שלא ניתן לקשר באופן ישיר אם לא יודעים?

אם כבר אז עוד משהו לגבי אנשים כמוני. אנחנו נוטים להגזים. להקצין. בעולם כלשהו הייתי מבקשת שיטביעו לי שייכות על המצח. אנשים כמוני צריכים שיאזנו אותם, שיורידו מהר, וירימו מהר, ויסטרו את החיים שלהם חזרה למקום כשהם סוטים קצת הצידה.

הייתי גם מבקשת לפעמים, "אני צריכה שתאפס אותי". הדרך פחות משנה והיא לא לבחירתי, וזה חלק גדול ממה שמאפשר לזה לקרות בכלל. חשוב שזה לא יהיה בהתרסה, לא לשחק משחקים של "אני מתנהגת לא יפה, תן לי מכות". רק בבגרות, בכנות, ומתוך הבנה שלמה של מה התפקיד של כל אחד. בקשר "נכון" אפשר פשוט לבקש שיעמידו אותך במקום, ובדרך גם יבהירו לך היטב מה המקום. לא כי שכחת, אלא כדי לקרקע.

כשדיברנו על סימון, הוא שאל אותי מה אני רוצה. תמיד יכולתי לומר את דעתי, והיא תמיד נלקחה בחשבון. ביקשתי שכן יהיה ספציפי, וכן יהיה ככה שניתן לזהות. שיהיה אמיתי, בלי ציורים ומטאפורות, כמו שתמיד היינו. המה היה השם שלו, שבמשך שנתיים מעולם לא אמרתי בפניו. והאיך, באש, כי אין דרך אחרת.

בהתחלה חשבתי לפרט את החלק הטכני, אבל זה לא מה שרציתי לומר בפוסט הזה. זה לא נועד להיות עוד סיפור על כאב או על סאבספייס.

רציתי לומר שיכול להיות תמיד לתמיד, ושגם כאלה דברים לא תמיד ממשיכים, כי החיים מורכבים והרצונות של אנשים שונים לא תמיד מסתדרים. ובסוף כל אחד בוחר עולם שמתאים לו, לפחות במרבית הפרמטרים.

את החיים עצמם לא הייתי מסוגלת לשחרר. אף אחד לא יחליט במקומי אם לעשות או לא לעשות ברית מילה לילד הלגמרי תיאורטי. אף אחד לא יקבע לי במה לעבוד ומתי. הפחד מתחפר מתחת לגדרות, ובסוף הן מתרסקות. העולם לא נופל איתן, וזה קצת מפתיע, אבל לא לגמרי. 

רציתי לומר שגם מה שנצרב באש דוהה עם הזמן. ואפשר לצאת ממשהו מאוד אינטנסיבי, לא כניצולים מתופת, אלא כשני אנשים שלמים, בריאים בגופם ובנפשם. בכל מצב אחר- עדיף לא לקחת סיכונים, מלכתחילה. 

והעולם שמתאים במרבית הפרמטרים, הוא באמת הכי טוב שיכול להיות. וכשהכביסה מתייבשת על החבל, והקניות מסודרות במקום, אני מלטפת את הסימן על הירך שלי. ומספרת לזה שאמרתי לו "כן", שאני כבר לא מפחדת. אבל לפעמים, אני מתגעגעת. 

אני ממש לא בקטע של ערסים. מעדיפה אירופאים לבנים ומתנשאים, מטר תשעים, עם שיער מאפיר, זיפים, וזין בגודל של הזרוע שלי. 

אבל פעם באף פעם, איזה ליאור או נתי מצליח לתפוס אותי. ויש להם ייחוד משל עצמם לאלה. עם פנינים כמו "לשפד לך תכוס" או "טפטפי לפה מהר".

אין שם "אדוני", את לא מלצרית בשיפודי התקווה. את נסיכה, כפרה עלייך. בואי לאבא. וזה לא אבא סוטה של הכלוב באתי לחפש חורים צפופים, אלא אקט של חמימות, שבא לך לשבת לו על הברך ולחטוף סטירה כי בטעות נשענת לו על הביצה (ביצה תמיד ביחיד, כן?).

לילה קסום אחד באיזו תקופת מבחנים מעיקה, שוטטתי במקומות שלא אמורים להיות בהם בתקופת מבחנים. ואז הודעה. "רוצה ליטוף?".

במצבי הרגיל כנראה הייתי סוגרת מוחקת ומתעופפת, אבל כפי שציינתי- ממש חיפשתי לברוח. אז עניתי. "איפה?", כשברור לי שבמשפט הבא אני סוגרת, כי התשובה הנגדית תעצבן אותי.

"באוזן". 

שטו אוזן. "באמת?"

"נשבע".

שעה אחר כך אנחנו חופרים באיזה סקייפ, והוא מציע לשחק "מלחמה", אבל סטריפ מלחמה. תביאי קלפים, תערבבי מולי, בלי לרמות. "ממי, אני פה בבוקסר וגרביים, יש לך פור".

אוקיי, זורמת (כן, פעם הייתי זורמת).

רבע שעה אחר כך, אני בתחתונים והוא ערום. יושב מולי ומלטף את הזין היפה שלו ביד אחת, ובשנייה ממשיך להראות לי קלפים. 

"איך יודעים מי מנצח?", שאלתי בזמן שאני משתדלת לא לבהות.

"אני", הוא מחייך, בזמן שהוא מועך את הכיפה של הזין בין האגודל לאצבע. 

"את באה או שאת לא באה?".

באתי. ובאמת קיבלתי ליטוף באוזן. פשוט לא עם היד.

פעם מזמן כשרק התחלתי להתעסק בכל זה, הייתי תמימה כמו הרוב. הייתי אפילו מכינה רשימת  גבולות, שתמיד התחילה ב-

1. תחת.

אנאלי בסדר אבל חוץ מזה אל תתקרב לי לתחת. ולתחת שלך אני בכלל לא מתכוונת להתקרב בחיים בשום צורה.

בעולם מתוקן זה יכול היה לעבוד, אבל בפועל זה רק פתח לצרות (רב משמעי).

במחילה מכל כלבות הרימינג הקסומות, באמת שמגיע לכן פרס ישראל או משהו, אבל אני לא נוגעת בכפתור של מעלית מבלי לחטא את היד אחר כך. ואל תגידו לי, תנסי תביני. ניסיתי, משני הכיוונים, וואלה- הבנתי. שלא.

אבל מה לעשות שיש אנשים שהכיף שלהם זה להתעלל בנשים תמימות, והתחת שלך הופך למוקד עניין רב תחומי.

ממש התמקצענו בקטע האנטומי, של לראות עד לאן זה מגיע ומה תפקידו במקור. כן, איזה מביך ולא נעים. ממש שיא הכיף. בוא תחזיק מצלמה וחסכת לי קולונוסקופיה. 

בסוף הגעתי למסקנה שאם אתה רוצה לשחק בזה, בעיה שלך. 

אבל מה שבעיה שלהם הופך לבעיה שלי. ומה שכיף שלהם לפעמים הופך גם הוא לבעיה שלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

אז מה עושים? 

מתחילים מהסבר הגיוני מלווה בתמונות וגרפים, ואיזו כתבה על אישה בסין שפעם דחפו לה נחש לתחת ולא מצאו אותו עד היום. 

אם זה לא עבד, מנסים פסיכולוגיה הפוכה. בטח שבא לי תחת! מתה על תחתים. מתחרמנת גם מתחתיות לכוסות, רכבות תחתית, ומפלסים תחתונים. 

אם גם זה לא עבד, הופכים את זה ל-לא כזה סיפור, כאילו זה לגמרי (לא) מעניין לי את התחת. אה, התחת הזה? שיהיה, מה שבא לך (פיהוק). כל כך שגרתי ושפוי, אבל מה כבר יש לעשות בירוחם בין שתיים לארבע? 

להלן תוכנית מוצלחת שאין דרך ליפול בה.

אבל אז בא איזה מניאק כזה ואומר לך "תתחנני", לכל מה שאמרת עליו בחיים לא.

ואת הסתומה,

מורידה את התחתונים

את האגו

ואת האף,

ומתחננת. 

יש ימים כאלה שקשה לספוג כאב, בלי סיבה נראית לעין.

זה היה אחד מהימים האלה.

הייתי מכופפת קדימה על רהיט כלשהו, עדיין עם חזייה ותחתונים, וכבר בהצלפה השנייה או השלישית התחלתי ליילל.

לרוב זה לא מפריע, היללות, ותמיד אפשר להגיד לי לשתוק, אבל הפעם הוא פשוט עצר.

הוא התקרב ושם את היד על העורף שלי.

"להמשיך?"

"כן", עניתי בלי להסס.

אבל הוא לא המשיך. במקום זה הוא תפס בי מהמותניים והרים אותי על הכתף שלו כמו שק אורז, לקח אותי לחדר השינה, והשכיב אותי בעדינות על המיטה תוך כדי שהוא מוריד ממני את פרטי הלבוש המיותרים, מבלי להפסיק להסתכל לי בעיניים, במבט החודר הזה שקודח מנהרות בגולגולת שלי, ישר למוח.

אף פעם לא ידעתי לפענח טוב מספיק את המבט שלו, כי תמיד היה בו פוטנציאל להכל. מהפה שלו היה יכול לצאת עכשיו צחוק מתגלגל או סיפור מהחיים או הוראה נוקבת בטון מהדהד, ועד אותו רגע לא הייתה שום דרך לדעת.

"אני לא הולך להכאיב לך היום".

בום. דום לב. 

"למה?"

"כי ככה החלטתי".

תחושת הכישלון הציפה אותי במהירות. אבל מה בכלל רציתי? נניח שהייתה לי מילה פה. שיכאיב לי? שלא יכאיב לי? 

מזל שאין לי מילה פה.

"תעצמי עיניים".

אני תמיד מעדיפה לעצום עיניים. העין רואה רק את מה שהמוח מוכן להבין, ואני והמוח שלי מעדיפים לתת לו להבין במקומנו.  

הוא מפשק לי את הרגליים בעדינות, ומעביר לשון חמה על הדגדגן שלי. כשאני גונחת הוא לא משתיק אותי, אבל דואג להקפיץ לי פיוז בבטן התחתונה למשמע המילים המחרמנות בעולם, "שלא תעזי לגמור בלי רשות".

אפשר לשלוט בזה, בהתחלה. אפשר להישאר קרוב אבל לא לתת לזה לקחת אותך. אבל בשלב מסוים זה הופך למשחק מסוכן, כי מצד אחד את לא יכולה "לאבד את זה", למקרה שיגיד לך לגמור עכשיו, ומצד שני אם תשחררי קצת יותר מדי, את לגמרי הולכת להפר פקודה. 

היד הגדולה שלו חופרת בתוכי, מלטפת את הכוס שלי מבפנים בזמן שהלשון שלו מלטפת מבחוץ. ואני יודעת שהוא מרגיש הכל, אי אפשר להסתיר את התגובות של הגוף. אני מתכווצת לו על האצבעות, הדגדגן שלי פועם לו בפה, והיד שלו כבר רטובה עד מתחת לפרק כף היד. אבל אני לא גומרת.

מדי פעם הוא עוצר ומדבר אליי.

"מה את רוצה?" (תמשיך). 

"לאט" (אלוהים). 

"את מרגישה איך אני מזיין אותך עם הפה שלי? (אדירים).

זה כל כך מטריף שאני מפחדת לנשום. אני גם לא יכולה לעשות שום דבר אחר, כמו לספור כבשים או להעלות בראש תמונות של נוף מדברי, כי כל מה שקיים בעולם כרגע הוא הלשון שלו שמתעללת בי במעגלים. 

אני לא מסוגלת אפילו לבקש ממנו. שום פעולה לא תקרה פה חוץ מביקוע גרעיני. 

בראש אני עוצרת הכי חזק שאני יכולה, אבל הגוף שלי בוער תחתיו. אני יודעת שהוא יכול פשוט להפסיק, לא לתת לי את הדבר היחיד שאני רוצה כרגע, והמחשבה הזאת מבהילה אותי מספיק כדי לאפשר לי להישאר צעד אחד לפני התהום.

ואז הוא גואל אותי מייסורי. "תגמרי בשבילי".

ואני גומרת. עד שנגמר לי כל האוויר, והאוזניים נסתמות, וכל הגוף רועד בלי שליטה. ואז באות הדמעות המטומטמות האלה, שמצטרפות לנשף מחולות השחרור. וכל הזמן הזה, הוא ממשיך לתפוס אותי חזק, מבפנים, מקבע אותי על היד שלו, ואני הדג שלא יכול לברוח מהקרס, ששלה אותו ממים עמוקים, ישר לשמיים ואז לאדמה.  

לאט לאט הוא מרפה אחיזה. 

הוא מרים אותי אליו ומחבק אותי, חזק, ואני מרגישה שאם לא היה עושה את זה, אולי לא הייתי קמה משם אף פעם. איזה עולם מטורלל זה, בו צריך לעשות אפטרקייר לאורגזמות.

אני נושמת את הצוואר שלו, והוא מלטף לי את הראש.

"מחר אני אכאיב לך".

כן, אני יודעת. 

"תירקי".

הוא מושיט כף יד גדולה, פתוחה, וממקם אותה צמוד לסנטר שלי. 

מבין השפתיים אני מוציאה מסטיק ורוד לעוס ונותנת לו ליפול ליד שלו.

כזאת מטומטמת. אני כמעט ולא לועסת מסטיק בכלל, אבל הייתי צריכה להוסיף משהו כדי לשלם באשראי בתחנת הדלק, כי ממש הצטרכתי קפה. ואז חשבתי, אני אלעס מסטיק כדי שלא יהיה לי טעם של קפה. 

בקושי הספקתי להתיישב והוא כבר הבחין בטעות הגורלית שעשיתי. כאילו שאפשר לשכוח את המשפט, "שום דבר לא נכנס לפה שלך בזמן שאת איתי מבלי ששמתי אותו שם, ברור?".

ברור. אז אמרתי שברור. זה היה לפני כמה חודשים, אבל זה היה ברור. מטומטמת כל כך.

אני מחזיקה את עצמי כדי להצליח להוציא מילה אחת מבלי לפרוץ בבכי. "סליחה".

הוא סוטר לי. המסטיק שביד שלו נוזל לי מהלחי ונוחת ליד הנעל הימנית שלו. 

"מיותר".

דמעות יורדות בשביל שפילס המסטיק על הלחי שלי, ואני בוכה יותר ככל שאני מבינה כמה מטומטמת הסיבה שאני בוכה בגללה. 

כשהוא מתרומם ומסתובב הצידה, הוא דורך עם הקצה של הנעל שלו על המסטיק הלעוס, מטביע פסים אורכיים דקים על הגומי הורוד, ומשטח אותו על הרצפה. 

"תתפשטי ורדי על ארבע. פנים לכיוון הספה. ואף מילה ממך מעכשיו ועד להודעה חדשה". 

הוא הולך לחדר אחר, ואני מתאפקת לא להרים את המסטיק מהרצפה ולהעיף אותו לפח או דרך החלון או לחלל אם אפשר. רק שיפסיק לבהות בי מהרצפה, הזין הורוד הזה.

הוא חוזר ועומד מאחוריי. אני לא רואה אותו אבל אני יודעת שהוא שם. כפות הידיים שלי צמודות לרצפה, ואני מרגישה את פעימות הלב שלי באצבעות, במפרקים, מהדהדות בתוכי כאילו אני במסיבת טראנס על mute. הגוף שלי דרוך, מצפה, לכאב שיבוא, ובתמימותו האינסופית- גם לעונג, שכנראה לא.

לעולם לא יהיה לי הסבר הגיוני ללמה הטמטום הזה מרטיב לי את המוח. 

הוא תופס אותי מהשיער ומקרב אותי אליו, עד שאני נאלצת לשחרר את כפות הידיים מהרצפה, משאירה טביעות ברורות על המרצפות הלבנות. חבל שהוא לא כותב את השם שלי ליד, כמו שהיו עושים בגן.  

"ידיים מאחורי הגב".

אני מצייתת. למעשה אני מתכוונת לציית כל כך במדויק, עד שהוא ישכח את הטעות שעשיתי. אני חיילת בצבא הגיהנום, לפקודתך, המפקד.

חבל קשיח נכרך לי מסביב לפרקי כפות הידיים, אחר כך פעמיים מסביב לאגן, ואז נמשך כלפי מטה ונועל גם את הקרסוליים שלי זה לזה. אני חושבת שסבתא שלי הייתה קושרת עוף ככה. מעניין אם גם סבתא שלו.

הוא מסובב אותי לכיוונו כשאני קשורה, ומכסה לי את העיניים. היד שלו צמודה ללחי הבוערת שלי, זאת שחטפה ממנו קודם, ואני מקבעת את הראש במקום בכוח כדי שאם הוא יסטור לי שוב, לא אברח הצידה מתוך אינסטינקט. 

הוא מתקרב ואני מרגישה את הנשימה שלו על האוזן שלי, כשהוא אומר בשקט, "מה את רוצה שאשים לך בפה?".

שתיקה. הוא אמר אף מילה, אני לא נופלת פה. 

"תעני".

שיט. באמת שהעדפתי לשתוק. לענות. לענות מהר. "את..." לעזאזל. (שפתיים לשון אצבע זין). "את האצבע שלך", אני בוחרת באופציה הכי פחות בעייתית. 

אני לא רואה את הפנים שלו אבל אני בטוחה שהוא צוחק עליי. מי הסתומה שמניחה שתקבל פרס על התנהגות לא נאותה.

"ואחר כך אני אזיין אותך?".

אמממ כן? לא? הצילו. "אם תרצה". 

עכשיו הוא צוחק בקול. כן, ממש קורע הסיפור הזה. 

"תמצאי את המסטיק ושימי בפה".

וואטדפאק? אני לא יודעת אפילו לאיזה כיוון הראש שלי פונה כרגע בחדר. הידיים והרגליים שלי קשורות. איך אני אמורה למצוא את המסטיק בדיוק? 

הוא מתרחק ממני ואני נשארת תקועה באותה נקודה. מה עושים מכאן. להלן- מבוי סתומה. 

אני מבינה כבר שזה יהיה מסובך ואין מוצא חוץ מפשוט לעשות את זה, אז עדיף להתחיל. אני מפילה את הגוף שלי הצידה כדי שאוכל לנסות לזוז איכשהו בחדר. אני צריכה להגיע לספה ואז זה יהיה יותר קל.

דקות ארוכות עברו עד שהצלחתי להתקרב בכלל לכיוון הנכון. בדרך כבר נתקעתי בקיר, בשולחן, ובכמה עצמים בלתי מזוהים. כשהגעתי לספה מיקמתי את הפנים שלי בכיוון שלה והתחלתי להחליק סביבה תוך כדי שאני מחככת את הלחיים, הפה, והאף ברצפה שמולי, מנסה להתעלם מהעובדה שאני מצמידה את הפרצוף לרצפה שמי יודע מה יש עליה. מצאתי! נראה לי. מקווה מאוד, כי אני כבר מכניסה את העצם הפלסטיקי שמולי לפה. כל כך מגעיל. 

אני מתרוממת חזרה ומשעינה את הגב באופן חלקי על הספה. כל הגוף שלי כואב. מה שהיה פעם מסטיק הוא עכשיו מין מטבע קשיח ודוחה, ועדיין אפשר להרגיש עליו את הפסים שעשתה הנעל שלו.

הוא מתקרב אליי, מושיט יד מאחורי הגב שלי, ובתנופה מושך בחבל שצמוד לידיים שלי ומסובב אותי עם התחת אליו. כל כך כואב. 

"תלעסי". לועסת. בוכה.

היד שלו נשלחת בכוח לתוך הכוס הפעור שלי, ומההפתעה אני כמעט מפילה את המסטיק מהפה, אבל בסוף מצליחה להחזיק אותו בין השיניים. 

"כדאי מאוד שזה ישאר לך בפה עד שאני אוציא את זה משם".

(יוציא את מה מאיפה?)

היד שלו עוברת מהכוס שלי לחור של התחת. איזה קטע, מסתבר שאפשר לצרוח בפה סגור.

"שקט".

אני סוגרת את השיניים כל כך חזק שכואב לי בלסת. בן זונה. בן זונה. 

הוא יורק על היד שלו ודוחף אותה שוב לתחת שלי, ואני לא יודעת אם לשמוח על החסד או לכעוס על הרחמים (כאילו שמישהו שואל לדעתי). 

היד יוצאת והזין שלו ננעץ בתוכי בכוח, כאילו דחפו לי לגוף ברזל מלובן, ואני כמעט נחנקת בניסיון לא להוציא קול.

כשהוא מזיין אותי ככה אני מבינה את המשמעות של "בעילה". בעלות. בעלים. תופת.

כשאני מרפה מספיק ומתחיל לכאוב פחות, הוא יוצא ממני ומסובב אותי אליו, מצמיד את היד לסנטר שלי. "תירקי".

כשהמסטיק הלעוס שוב ביד שלו, הוא דוחף את הזין לגרון שלי, וגומר.

ובזמן שאני נאבקת להצליח לבלוע דרך גרון יבש וכואב, אני שרה לעצמי בלב. 

בקיץ הבא, בקיץ הבא

נרוץ לגינה בכל יום

ועל כל גבעול, ועל כל ענף

יבשיל לנו מסטיק אדום

אני לא יכולה לומר לך, אני רוצה שתעשה לי.

אני רוצה שתעשה בי.

או יותר נכון- אני צריכה שתעשה בי.

ומה שאני כל כך מסרבת לשחרר, הוא את היכולת להבדיל בינהם.

הקטע הזה הזכיר לי משהו שהכחשתי לאורך השנים.

אני לא באמת מזוכיסטית, ולא באמת רוצה שיכאב לי. בפיזי זאת דרך להרגיש חזק יותר וזה נראה מאוד לגיטימי. אבל כאב נפשי? כמה דפוקה צריך להיות כדי לרצות שיכאיבו לך בלב? 

הצורך הזה להתפרק מול מישהו, מתוך מקום אמיתי של סבל וייסורים. במקום שהכי לא נעים, ורוצים להיעלם, ומתוך זה נמסים לזרועות של אדם אחר, שפותח אותך בכוח.

אז אולי אפשר להבין את הצורך לבכות, ושמישהו יראה ויחבק וירגיע. אבל מה קורה כשאין "סיבה טובה" לבכות, ומתחילים לחפש אותה בכוונה?

זה לא נעשה לגמרי במודע. בראש שלך את רוצה להיות מאושרת, ושאף אחד לא יפגע בך אף פעם. אבל כשאת הולכת לשם, ואת רואה שהפעולות שלך מכניסות אותך לבור למרות שיכולת לסגת, את כבר מבינה.

ההתמסרות האמיתית שלי היא רק מתוך שבירה. אני אקפוץ מהמרפסת, ואלחץ על הגז עד שניפול מעבר לצוק, ושם למטה למטה, נזדיין עד שנמות. 

לכן אני תמיד כאן ותמיד לא כאן, ותמיד אני אבל לא לגמרי. כי אי אפשר להיות שבורה אבל שלמה, אז עדיף רק שלמה.

אני יודעת להרגיש רק בקצוות, והקצוות תמיד חדים לי מדי, אז בסוף אני מרימה את הלב המדמם שלי, ובורחת. וככה חוזר מעגל, מפעם לפעם, בחיפוש אחר השקט שלעולם לא יהיה. כי אין שקט בכאב, ואין שקט בהיעדרו. 

כשכל הבורות מכוסים, אני עומדת מעליהם ומתאבלת. על הנשמה המעוותת שלי, שלא מסוגלת לאהוב, מבלי שיריעות כבדות של חושך יעטפו אותה. מבלי להסתכל בתהום, ושהוא יסתכל עליי חזרה.

לא באתי להזדיין. לא באתי לחטוף מכות. באתי לפדות את נפשי.