היום הייתי במספרה, ישבתי וחיכיתי לתורי והבטתי בסקרנות בבחור נחמד אחד, כבן שלושים ומשהו שיוצא לי לראות אותו במספרה פעם בכמה שבועות.
פעם הספר שלי סיפר לי שהוא מגיע אליו כל שבועיים כמו שעון שוויצרי.
כמו בכל ביקוריו במספרה הוא עושה שני דברים. מסתפר (דבר שלוקח בערך 10 דקות) ומחמצן לבלונד זוהר את החלק העליון של הראש (דבר שלוקח בערך חצי שעה של ישיבה עם חומר שורף על הראש).
בעודי מביטה בו בסקרנות, הוא קלט את מבטי וחייך. גם אני חייכתי אליו ואז החלטתי לשאול אותו משהו שחשבתי עליו כבר מזמן.
"תגיד, אתה לא קצת גדול מדי בשביל הבלונד פלטינה הזה בשיער?"
הוא המשיך לחייך, הוריד את הראש בבישנות, הסמיק מעט, הרים את הראש בחזרה וענה לי "אבל חברה שלי מאוד אוהבת את זה".
"ואתה ? אתה אוהב את זה ?" ניסיתי להקשות עליו, "אני ?" הוא עונה לי "אני שונא את השטויות האלו"...
ובהמשך אפיזודה קטנה בחנות הנעליים - משהו שכתבתי עוד בקייץ אבל נראה לי נורא קשור...
______________________________________
יש לי כידוע שיגעון די גדול לסנדלים. היות ונפתחה באופן רשמי עונת הסנדלים,התחלתי להעשיר את אוסף הסנדלים שלי. חשקה נפשי בסנדלים בצבע כחול והחלטתי לעבור אתמול בין חנויות הנעליים ולסרוק את חלונות הראווה עד שאראה סנדלים כחולות.
אחרי ארבע חמש חנויות, ראיתי אותן. סנדלים בצבע כחול בהיר, כמעט תכלת עם רצועה דקיקה סביב הקרסול ועקב פלטפורה נוח שיאפשר לי גם לנעול אותן לעבודה
נכנסתי לחנות שהייתה מלאה באנשים, ניגשתי למוכר העסוק, הצבעתי לכיוון הסנדלים בחלון ואמרתי לו, "כחולות, מידה 41 " והתיישבתי לי על כסא שהתפנה בדיוק. בעודי מתיישבת, אני רואה ליידי בחור ובחורה, היא מביטה בו מודד נעליים, כל זוג שהוא מודד הוא שואל לדעתה והיא מפטירה באדישות "תחליט אתה". נראה כי הבחור מודד עשרות זוגות ומתקשה להחליט.
המוכר ניגש אלי עם הסנדלים הכחולות, אני מודדת, נעמדת מול המראה ומתאהבת בסנדלים החדשות שלי. "כמה" אני שואלת והמוכר אומר 370 שקל ומוסיף "זה עור אמיתי", "מצוין" אני אומרת לו "סגרנו על 200?" המוכר מתנגד ומנסה לשכנע אבל אני חוזרת על הסכום שוב ושוב ובנתיים מורידה את הסנדלים, מושיטה לו אותם עם הקופסה וקמה ממקומי. אחרי שתי דקות הוא שואל "איך את משלמת?" "מזומן" אני אומרת לו וקולטת בזוית העין שהבחור שמודד נעליים מביט בי בהערצה. המוכר חושב כמה שניות, מכניס את הקופסה לתוך שקית מושיט לי אותה ואומר "תתחדשי", אני שולפת את הכסף מושיטה לו וצועדת לכיוון הדלת.
המוכר הולך אחרי עוד כמה צעדים וכאילו מנסה לומר משהו נוסף אבל יוצא לו שוב "תתחדשי ותבואי לקנות אצלנו תמיד". אני מסתובבת למוכר ואומרת לו "נחמד למכור ללקוחות שיודעים מה הם רוצים ומהר, אה?". הבחור שמדד נעליים המשיך להביט ואז אמר, "הבעיה היא כאלו שלא יודעים מה הם רוצים" תוך כדי השפלת מבטו לאוסף הנעליים שהצטבר מסביבו על רצפת החנות. הסתכלתי עליו במבט קצת מרחם ואמרתי "בדיוק בשביל זה כל גבר צריך לצדו אישה שתקבל החלטות!". הוא חייך חיוך רחב, עיניו ברקו, אני החזרתי חיוך ויצאתי לרחוב עם הסנדלים הכחולות שלי...
לפני 20 שנים. 17 בדצמבר 2004 בשעה 18:14
