תשוקה

"מחשבה יוצרת מציאות"

וואיי כמה אני חושבת על כסף .

מציאות????

❤

אז הייתי כזאת,

היום אני אחרת,

אני שולטת בחיי!!!

לא רואה שוב את עצמי באותו מקום של

טוטאליות,

לקח לי  המון שנים ,

המון כאב ,

צער,

ודמעות,

עד שהבנתי שרק אני שולטת בחיי,

הוא רק יכול לפתוח לי חלון שאראה דרכו,

יכול להאיר את הדרך,

להאיר את עיניי,

אבל אני מחליטה מה לבחור.

וכאב ??

וואי כאבתי מספיק!!

עכשיו אני בהפסקה.

עכשיו אני צריכה מקום ענק לנוח בו

מקום ענק שיכיל את כאביי

מקום מלטף ואוהב.

יקח הרבה זמן

עד שאחזור לשם.

יקח המון זמן עד שהתמסר שוב

עד שאהיה "של"...

היום יש לי את עצמי 

וזה הכי טוב שיש!!

❤

❤

❤

אני קוראת לזה-זמן הסתגלות.

כול יום דף חדש נפתח 

כול יום דברים אחרים.

יש מציאות אחרת...

אבל אני עדיין רק מביטה ,

מציצה ,

לא מתקרבת,

קפאתי .

לא מרגישה את בגוף שלי

לא מרגישה את הלב..

קפאתי.❤

כלום!!

והמון....

❤

מעטים הם האנשים שמכירים אותי

מעטים הם האנשים שאני חשופה בפניהם...

אפילו "הקרובים"אליי,

אלה  שחושבים שהם קרובים,

אפילו הם לא מכירים אותי.

רוב הזמן אני "לובשת"מסכה"

של אחת חזקה,

למה ??

כי כזאת אני!

לא מבקשת, 

לא לוקחת,

לא נחשפת ...

רק הוא ידע מי אני.

רק הוא!!

והיום אני מוצאת את עצמי

"לובשת" את המסכה 24/7

ואין לי איפה להוריד אותה.

אין לי איפה להיות אני האמיתית

החלשה,

הנזקקת,

המתלטפת,

אין לי איפה להניח את הראש

ולנוח.

לעצום עיניים ולדעת שיש מי שחזק,

שיש מי שירים אותי.

אין לי איפה להניח את הראש

ולהיות רגועה.

חייבת להמשיך "ללבוש" מסכה"

לעמוד יציבה ,חזקה... אחרת הכול יתפרק...

עכשיו הכול תלוי בי.

לא קל להיות -אני.

❤

רק להניח את הראש על הכתף

להרגיש את היד מלטפת ... ולשתוק.

לשמוע בשתיקה את המילים שלא נאמרות...

ולנוח .

לנשום.

לחיות.

מצאתי את עצמי,

ובמקביל הלכתי לאיבוד,

כן, זה קורה כשאת  חזקה חיצונית,

כי אין ברירה,

ילדה קטנה שזקוקה ליד מלטפת.

❤

מרגישה משחוררת,

נקיה ממנו,

מתקדמת הלאה...

נוהגת ,

שומעת מוזיקה,

ואוףףף השיר הזה מתנגן

השיר הזה שמזכיר לי אותו,

"משהו ממני"

כן משהו ממני ילך איתך... לנצח.

מחכה לרגע הזה שכלום לא יזכיר לי אותו

אבל יודעת עמוק בתוכי ...

שמשהו ממנו ילך איתי..

❤

דווקא הקור גורם לי להרגיש מצויין

גדלתי על שחור או לבן

הקשת היא היחידה שהאירה את עיניי

וגם היא נעלמה.

אולי הייתי פתי,

ואולי טעיתי,

אבל בהחלט למדתי.

התחשלתי...

אם זה באיך להגיב

או להתעלם ,

לפעמים גם להינעל.

צריך להמשיך לחיות

לתת למנגינה להמשיך להתנגן

אפילו כשקר וקפוא...

הנה אני נושמת...

והתזמורת ממשיכה לנגן.

❤