צליל השאלה עומד עדיין באוויר, דועך במהירות בין קירות החדר הגדול. נתי נותן לשקט לעטוף אותם לעוד ארבע שניות, ואז קם, ניגש לשלט המזגן, ומדליק אותו. הוא לוחץ כמה פעמים על הכפתור – כל לחיצה משמיעה צפצוף קצר – ומניח את השלט כשהמסך האלקטרוני מראה 18 מעלות. הוא מחזיר את המבט אל ליה: זרועות חשופות, רגליים עוטות רק את הגרביים הארוכים, הדקים, והשמלה מכסה בקושי את אמצע הגוף. לא ייקח הרבה זמן. ליה מתחילה לצעוד אליו, מביטה בבלבול במסך של המזגן.
"לא אמרתי לך שאת יכולה לזוז."
היא עוצרת.
"למה הורדת את –"
"תחזרי למקום שלך," הוא קוטע אותה ומחווה לנקודה בה עמדה לפני.
הגוף שלה מתמרד, הוא רואה. היא הולכת חזרה למקומה מול כן הציור כאילו היא צריכה להכריח את איבריה לזוז בכוח. הוא צועד מאחוריה. כשהיא מסתובבת אליו הוא עומד מעליה ומניח יד אחת על הלחי שלה ואת השניה על האגן, ממשש בעדינות את קפלי השמלה.
"גם לדבר לא אמרתי שאת יכולה," הוא אומר בקולו הנמוך. כריות האצבעות המחוספסות מחליקות מטה במורד הלחי.
"זה בסדר, חמודה," הוא ממשיך. אצבעותיו נחות, זזות בקושי, על הצוואר הלבן. "זה קשה. את לא אמורה להצליח הכל על ההתחלה. אני אדאג שתשימי לב בכל פעם שאת עושה משהו כמו שצריך או לא. אני איתך פה. בסדר?" היא מתכווצת שוב - עוד קרב פנימי קצר - ומהנהנת במהירות. נתי רוכן מטה ומנשק את מצחה בעדינות, ואז עוזב אותה וחוזר לשולחן העץ הכבד.
"שימי את הציור על הכן."
הפעם, אחרי שהיא מסיימת להניח את הציור, היא חוזרת לעמוד בדיוק באותה הנקודה מולו ופונה אליו שוב, משלבת ידיים על הבטן. מחכה לשמוע את דעתו. נהדרת, הוא חושב לעצמו. הלב שלו נחמץ לרגע כשהוא חושב מה עליו לעשות.
"הציור הזה לא מספיק טוב." הוא עוצר שוב לכמה שניות, נותן למשפט לנחות. "משיכות המכחול חסרות ביטחון. הצבעים מונוטוניים ושטחיים. זה ציור, אבל את מתייחסת למכחול כאילו הוא טוש מחיק," הוא נועץ בה מבט חודר, "ואלייך כאילו את לא מיוחדת."
עוד פאוזה. רעש המזגן המתאמץ ממלא את האוויר מסביבם.
"את יודעת שאת יפה. אני רואה אותך, ליה. את מתנהגת כאילו הגוף היפה שלך זה כל מה שיש לך להציע. זה ומסך השנינות." היא מסמיקה. חיוך קטן בזווית הפה, ואז חוזר המבט המבולבל, הפגוע. היא בולעת רוק בקול רם, מושכת בכתפיים ומנידה בראשה בתסכול. כל כולה מחוץ לשיווי משקל. בדיוק לפי התכנית. הוא ממשיך לפני שהבלבול יהפוך לכעס.
"בואי נתחיל מזה שתודי בזה."
היא מכווצת את השפתיים.
"תודי בזה, ליה. תודי בזה שאת יפה."
פיה נפתח ונסגר בשנית.
"אני יפה," היא אומרת לבסוף. מה זה עוזר לי? נימת הדיבור שלה מבהירה. נתי מתעלם מהסאבטקסט ומהנהן באיטיות.
"התחלה טובה. מה לגבי הגוף? הוא גם יפה, לא?" הוא מחווה בידו. "אז תגידי. תגידי שיש לך גוף יפה וסקסי."
הסומק מתפשט; היא מתכווצת בניסיון להסתתר.
"אני -" היא מתחילה בחוסר חשק מופגן. הוא קוטע אותה שוב.
"לא. לא ככה. את מחמיאה לגוף הסקסי שלך, והוא מתחבא תוך כדי. אל תשקרי כדי לרצות אותי. מעכשיו, כל עוד הידיים שלך ריקות, הן משולבות מאחורי הגב."
היא מתכווצת עוד יותר.
"קדימה," הוא אומר, ברוך הפעם. היא משחררת את הידיים, מותחת מעט את האצבעות ומעבירה אותן מאחורי הגב.
("איך התלמידות?" הוא נזכר בהקנטות של דנינו והחיילים האחרים, כל פעם שהם נפגשים במילואים. "יש שוות? כבר זיינת מישהי? בואנה אתה, לא יודע מה אתה מפספס." נתי מודע בחריפות לכך שמהיום והלאה יצטרך לזייף את הסלידה וההתרעמות מהשאלה. לשקר שמעולם לא חשב אפילו על לזיין תלמידה.)
הכתפיים שלה נמשכות לאחור, הגב מזדקף, והשדיים הופכים לשתי כיפות עגולות ובהירות.
"עכשיו תגידי את זה."
הידיים שלה חוזרות לקדמת הגוף. הכתפיים משתוחחות שוב. היא מביטה עליו, כולה אומרת מצוקה ותסכול.
"אני לא יכולה, אני לא מבינה בשביל מה זה, ואני לא..." המשפט דועך כשהיא רואה אותו צועד לכיוון שלט המזגן. הוא מרים אותו בלי מילים ומכבה אותו, אז חוזר לאחור, מרים את תיק העור שלו, מכתיף את הרצועה וצועד לדלת החדר. הוא נוכח בזמן הפעולה ההחלטית שזה לא רק התכנון שמוביל את צעדיו. זו לא רק הידיעה שלו לגבי האפקטיביות של מה שהוא עושה. ברגע הזה, ממש בשניה הזו, באמת אין לו כוח אליה.
"לא, רגע." ידו עוצרת על המפתח בדלת.
"למה אתה הולך?" הוא מביט בה מעבר לכתפו. ליה עומדת שם עם הידיים משולבות מאחורי הגב.
אני צריך לקחת אותה ככה, פה, כמו שהיא. לגרום לה לייבב על השולחן. אני יכול. אני יכול. עכשיו.
הוא נושם עמוק. צועד חזרה באיטיות ומניח את התיק. כשהוא פונה אליה שוב, היא רועדת, למרות שאוויר החדר לא הספיק להתקרר. העיניים שלה אדומות. היא נושמת נשימות רדודות.
"מה. את?"
"אני יפה וסקסית," היא מטיחה בו בקול רם. "ויש לי גוף סקסי, ואני כוסית ובנים רוצים לזיין אותי."
הוא גאה בה כל כך.
"נכון, מתוקה. נכון." פניו מתרככים אליה. "את חיה ככה, בגוף הזה, עם המבטים האלה עלייך. והם רוצים. הם באמת רוצים לזיין אותך. בנות מקנאות בך, אני מתאר לעצמי. ואת קמה מהמיטה כל בוקר ובאה לפה ומתמודדת עם המבטים האלה מהתלמידים." ומחלק מהמורים, המילים שלא נאמרות ממלאות את החלל ביניהם עד אפס מקום. "ומתישהו, מישהו, אני לא יודע מי, סיפר לך שזה מה שיש לך להציע." הוא מניד בראשו בשאט נפש. "אני רואה את התשוקה שיש לך בפנים, ליה. אני רואה את האינטליגנציה ואת נקודת המבט שלך, שמפתיעה אותי כל פעם מחדש. וזה מטריף אותי שאף אחד אחר לא רואה את זה. אז אני רוצה שתשימי זין ענק על הבנים והבנות מהשכבה," (זה מוציא ממנה חיוך קטן,) "תורידי את הקנבס מהמסגרת, שימי חדש, ותציירי את עצמך כמו שאת באמת. תמצאי דרך להראות לעצמך ולי כמה את יותר מאשר רק גוף יפה."
הוא עוצר ונושם עמוק. הוא קולט לפתע שהרים את הקול יותר משהתכוון. ליה מפנה אליו עיניים ופה פעורים בתדהמה. הוא לא שומע אף אחד מתקרב מבחוץ. הוא מרים את הכיסא, ניגש אליה ומניח אותו בעדינות לצידה, ואז מתיישב שם, ממש לידה, ומביט בה.
"ואני אהיה איתך, פה, לאורך כל הדרך."