לפני 3 שנים. 30 ביוני 2020 בשעה 0:02
כלוב יקר, כול שנה מאז שהצטרפתי וחידשתי את הבלוג,דאגתי לעדכן שיש לי יום הולדת. מין מסורת כזו שלא שברתי. חשבתי לעצמי, מהיום שנתתי לעצמי רשות לחיות את חיי תוך כדי מימוש האני האמיתי שלי, הבדסמ הוא חלק בלתי נפרד ממנו. יש לי כאן חברים, יש פה אנשים שאני שמחה לתת להם את הזכות לברך אותי ביום המיוחד עבורי,יום הולדתי. החברים בכלוב, גם אם הם לא קרובים מאוד, הם אנשים שיש לי מכנה משותף גבוה איתם , כי כולנו כאן כדי למצוא את עצמנו בעולם שבו הצרכים שאנחנו מסתירים לא עולים בקנה אחד עם הנורמות שאמורות לשמור עלינו, בנוסף לחוצפה הזאת שלנו, לנסות למצוא כאלה שהם אותו הדבר כמונו.
השנה לא כתבתי בזמן. אבל אני חושבת שמסורת אסור לשבור,כי יש בה משהו ששומר עלינו . אבל השנה,בניגוד לשנים קודמות, אני שמחה לכתוב שיש לי תירוץ טוב לאיחור הזה :-).
שנה שעברה,בערב יום הולדתי, ה21 ביוני, בשעה שמונה בערב, נכנסתי הבייתה וקרסתי נפשית. הרגשתי שאני נקרעת מבפנים ,שאני רוצה למות. בכיתי את נפשי החוצה וכול רבע שעה הלכתי לשירותים לשטוף פנים. בין לבין הופיעו הודעות בווטסאפ מאנשים שרצו לאחל לי מזל טוב, וגם הזמנה לבילוי בדאנג'ן, בחינם. טכנית, לקבל מכות בערב יום ההולדת שלי זה היה יכול להיות נחמד, אם לא הייתי מקבלת חצי שעה קודם מכה חזקה בכנף, שריסקה אותי באותו היום. מהרגע שנכנסתי הבייתה, ייחלתי רק לדבר אחד ; רציתי את חברתו של אדם שיבין אותי, שיחבר אותי חזק ויגיד לי שהכול יהיה בסדר, שאני נורמלית, שיהיה מסוגל לראות מעבר לדברים אופטימיים שאני כותבת, שיהיה חבר. וזה לא לראשונה שלא היה כזה, אלא שידעתי שאני חייבת להיות האדם הזה בשביל עצמי, כי מי שנתתי לו את המקום הזה בחיי באותה תקופה, עזב אותי ברגעים אלה ממש. עזב לא לפני שלקח איתו את הכוחות האחרונים שנשארו לי, והשאיר אותי לדמם בעצב ביום שצריך להיות בו שמחים. לראשונה,הצטערתי שזה יום הולדתי.
אז במשך 4 שעות,משמונה בערב עד שתיים עשרה בלילה,בכיתי את נפשי לדעת. ניסיתי לקחת כדורים כדי להירגע,ואמרתי שאני נורמלית, אז אחרי 2 האדוויל ו2 רגיעון עצרתי. בכיתי ושאלתי פנים, ונרגעתי וחיכיתי לשעה שתיים עשרה בלילה , כי ידעתי שאני צריכה לכתוב פוסט בכלוב. כי החיים לא תמיד טובים, אבל כדאי לזכור בזמנים קשים מה חשוב באמת: להיות מי שאתה, לעשות את מה שאתה מאמין בו ולהקיף את עצמך באנשים שאתה שמח להיות בקרבתם ולא פחות חשוב- שירצו גם הם בקרבתך.כאלה שמפנים את הזמן כדי לדבר איתך. ובמיוחד ברגעים הקשים שלך. את פוסט יום ההולדת האופטימי שכתבתי( אפשר לגלול אמורה ולראות) כתבתי בידיים רועדות,תוך בכי בלתי נשלט ובתקווה שיהיה מי שיהיה כאן שיידע לקרוא בין השורות את המצוקה הנפשית הגדולה שהייתי בה באותם רגעים. וזה הציל אותי מלקחת עוד כדורים כדי להירגע, כי שלחתם לי מזל טוב והתקשרתם והיה לי עם מי לדבר, ומול מי לבכות ולהתפרק ולקראת אמצע הלילה גם לחייך מעט. ו- וואו,כמה שהייתי צריכה את זה באותם רגעים. מזל שזה היה יום הולדתי.
אז השנה התחילה מאוד רע , אבל , ספויילר; השתפרה משמעותית, וזו הסיבה שבגללה לא כתבתי פוסט ב22 ביוני. בערב יום הולדתי השנה, לקראת השעה שמונה בערב, ניגשתי לארון, לבשתי חולצה לבנה אהובה ומכנס בצבע שחור. הסתכלתי במראה ארוכה ורחבה כדי לבחון את הופעתי ויצאתי החוצה מהחדר. בחוץ חיכה לי האדם הכי יפה שקיים בעולם שלי. הוא הסתכל עלי וחייך, ובמקום שבו לפני שנה בכיתי את עצמי לדעת, רציתי לבכות מאושר. ומתברר שכמאושרים, הבכי הוא אחר. הוא לא באמת יוצא בצורה של דמעות חמות ורטובות, הוא מכווץ ומשחרר את הלב. יצאנו החוצה והלכנו לאכול קינוח יום הולדת יחד. ביקשתי ממנו רק דבר אחד; אל תיתן לי לבכות. השעות עברו,משמונה עד שתיים עשרה בלילה, ובמקום שבו לפני שנה כאב לי כול כך הדקות נקפו, אבל לא כאב לי הלב. לא בכיתי, לא הייתי צריכה להעמיד פנים שהכול בסדר, לא לקחתי כדורים כדי להירגע , לא הסתכלתי על השעון וחיכיתי ל12 בלילה כדי לכתוב פוסט בכלוב. לא חיכיתי לאף אחד. כול מה שרציתי היה בהישג ידי. בשעה 12 בלילה הוא נשכב לצדי, וגם חיבק, אבל הוא לא היה צריך להגיד שיהיה בסדר. כי הייתי הרבה יותר מבסדר. הייתי מאושרת. בדיוק כמו שאני מרגישה עכשיו, כשאני כותבת את השורות האלה.
ושכחתי שאני צריכה להיכנס לכלוב לכתוב פוסט יום הולדת.
אז השנה התחילה רע מאוד. הפוסט האחרון שכתבתי מרמז על הדיכאון שהייתי בו באותה העת. חודש וחצי לאחר מכן המצב התחיל להשתפר. הכרתי את בן הזוג ,השולט,הקושר והאדון ששיחרר לי את הלב באומץ, בתבונה וברגישות שמאפשרים לי מדי יום לחיות את החיים שרציתי לחיות מהיום שגיליתי הבדסמ זה אני, ולא עוד קטגוריה הפורנו. הוא מאפשר לי להיות מי שאני באמת, בלי פחד וללא מסכות. הוא מאפשר לי לראות אותו כאדם, שפותח את הלב ומקריב את הסבלנות כדי לדלג ביחד על כול התהומות. זה שלא פותר לי את הבעיות ומלמד אותי בכול יום שיעור חדש על אהבה ונתינה ובדסמ ללא גבולות. על אדם ונפש, על רצונות ותשוקות, על מתן תשובות. על צניעות ואהבה. הוא מלמד אותי שהלב יכול להתכווץ מאושר ושזה הכאב הכי נעים בעולם . ובעיקר , הוא שומע אותי כול בוקר אומרת שאני אדם מאושר, ולא שואל את עצמו איך הוא נפל על דון קישוט מסוג נקבה עם עיניי ווינקי מנצנצות.
ויש גם בדסמ, לא קל, מאתגר, חסר אונים ונוגע ללב. מי שמסוגל לתת לי דבר כזה , כנראה מכיר אותי באמת.
אז כמיטב המסורת- יום הולדת 28! לוקחת איתי מהשנה הזו את המחשבות שאומרות שזה בסדר לשאוף להצליח אבל להיות מוכנה גם לאפשרות להיכשל, את התקווה שגם שהכול נראה רע הדברים תמיד יכולים להשתנות, ושצריך לתת הזדמנויות גם כשלא רוצים , או בטוחים במה שיכול לקרות. ותמיד מחר יהיה יום טוב יותר.
אה , ובתקווה לכתוב כאן יותר כשאני מאושרת.
יש לי מזל טוב :-).
