רקוד איתי

לטקסט הזה של דובי.

כשהוא מודה לי אחרי המפגש, אני לרוב עונה לו שהעונג היה כולו שלי.

כי בואו נודה: לי הייתה סיבה (כמה סיבות, ליתר דיוק) להגיד שהרגשתי גמורה אחרי הסשן הזה, והוא לא קיבל אישור לגמור, המסכן. :)

לפעמים אני עוד מתגעגעת לתחושה הזו, לאהבה.

לא לאהבה היומיומית שממלאת אותי כשאני חשבת על אלה שהם חלק מהשגרה הברוכה שלי. והיא ברוכה, ללא ספק, אני מודה עליה יום-יום ולא שוכחת לרגע כמה בורכתי.

לא לאהבה שיש בי כשאני עושה את מה שאני טובה בו, לפרנסתי.

לא לאהבה לאנשים המקסימים שבהם בחרתי להיות חלק מסביבתי הקרובה.

לפעמים אני עוד מתגעגעת לאהבה ההיא: המטורפת, השורפת, האסורה, הכואבת.

לתחושה המחניקה הזו של "מה את עושה, מפגרת, את הרי יודעת שאין לזה שום עתיד והמשך".

לתחושה של תעופה אזרחית קלילה, בדיוק סנטימטר מעל פני האדמה, עם בועות צבעוניות מסביבי שמסרבות להתפוצץ, ולעדר מכובד של פרפרים בתוך הבטן.

לתחושה של ילדותיות ודביקות, עם סודות מתוקים (לא של גב' גורן, כפרה על העוגות שלה) וגילויים של עומק שלא היה מבייש את תהום מריאנה ביום המדידה הראשונה.

אני מתגעגעת גם אליו, כפי שהכרתי אותו פעם. ולעצמי כפי שהייתי אז. ולמה שהיינו אחד עבור השניה תקופה ארוכה ומשמעותית בחיי שנינו.

כל כך הרבה דמעות זרמו מאז, כל כך הרבה שכל התווסף לראשי המאפיר. 

כל כך הרבה שינויים שהאהבה ההיא, הנדירה והכואבת באמת, גרמה לי לעשות בעצמי.

כן, לפעמים אני עוד מתגעגעת לכל אלה.

ולפעמים אני פשוט מזכירה לעצמי שיש מאות אלפי אנשים שלא חוו אהבה כזו מעולם, מודה עליה ליקום, מלטפת את החור בלב שהיא השאירה אחריה וחוזרת להינות מאהבה שמופנת אלי.

ומודה גם עליה, יום-יום. גם באוזניהם של האוהבים אותי.

כי שום דבר לא ברור מאליו בעולם הזה.

במיוחד האהבה.

אנטי, אתה רואה כמה אני דואגת לאינטרסים שלך? :)

וזה כדי להצחיק אותי. הצליח לו. :)

נ.ב. אנטי, נשמה טהורה, אל תהרוג אותו: הוא אמנם קלמזי, אבל חמוד. 😇

נשים אוהבות גברים מתמידים ושונאות גברים דביקים.

הבדל דק -   התוצאה הפוכה.

תודה, רכושיי.

לא בטוחה שאתם מבינים כמה אתם מעצימים את ההבדל. :)

אנשים סביבך רוצים לראות אותך מתרסקת?

אכזבי אותם. :)

על היעדרותי הממושכת מכאן. :)

אנטי, דובי -  בלי התעלפויות, בבקשה.

האימה האקזיסטנאלית של האדם המודרני היא לא התובנה שהוא בן תמותה, אלא העובדה שהוא לא יכול לקחת את הנייד שלו לקבר.

(עובדת גם בחול המועד, כן.)

הוא פרוותי ופרוורטי,

הוא משמיע קולות מוזרים כשהוא מולי על הברכיים, 

אני עדיין מעירה לו על סימני הפיסוק בכתיבה.

פעם, בזמן הסשן, הוא קרה לי "מאמי" (אני עדיין נקרעת כשאני נזכרת בזה).

הוא ערס פואטי ושבזי קטן לעומתו. :)

וגם:

הוא אחד האנשים שהכי הפתיעו אותי בשנים האחרונות. לטובה.

הוא אחד שכיף להשקיע בו, כי הוא סופג וסופח כל דבר שניתן לו - בשקיקה.

הוא טרובדור בנשמה והסרנדות שלו בעלות גוון מזרחי, וזה חדש לי כי עד שלקחתי אותו, היו לי נשלטים אשכנזים בלבד (תיאור מצב ולא משהו שהיה מתוכנן כך).

יש לו אין ספור סיפורים דפוקים על עברו והוא מטיב לספר אותם. (לרוב כדי להצחיק אותי).

לפעמים הוא גם מראה לי תמונות ישנות, ואני נהנית לרדת עליו בעקבותיהן. (לרוב הן מצחיקות אותי גם).

לדובי יש כלובון אדום, הוא גאה בו ואוהב אותו (סוג של שמיכי, כשאני לא בסביבה).

לדובי יש נפש יפה, שכל בשפע והכי כיף - הוא אופטימי מטבעו ורואה בכל דבר משהו טוב.

הוא חבר נהדר ואוהב את אנטי. (קשה מאוד לא לאהוב את אנטי...)

הוא מוכשר ונחוש, הוא סוס עבודה (אפשר להגיד על דוב שהוא סוס?) והוא אחד מהאנשים הכי משקיענים שאני מכירה (אנטי, תרגע: גם אתה משקיען!!!), במיוחד כשצריך להשקיע במשהו שקשור אלי. :)

הוא נולד, אז לא נותר לי אלא להודות שאני שמחה שהוא נולד, להכחיש תמיד אוכל בהמשך. :)

דוביקו, מזל טוב, חמוד! תהיה בריא ותעשה את מה שהתחייבת עד סוף 2021, אחרת (הנה, כתבתי את זה כאן!), אתה תעוף מההרמון ולא אוכל לחגוג לך עוד ימי הולדת בעתיד. :)

חיבוק - 

הבעלים שלך (ושל השוקיים החמודות).

💋😉