כמו בכל שנה, אנו מתייחדים לבד, בלי הטקסים, בלי הפסטיבלים, בלי הרעש, בדיוק כמו שהיית איתי, שקט.
הימים האלה קורעים את הנשמה המיוסרת שלי, לעולם לא אבין מדוע אתה, מדוע לא אני, מדוע בכלל..
העולם המשיך להסתובב, גם היום, מכוניות דוהרות, אנשים שעסוקים בציפורן סוררת, בשערה שלא מונחת במקומה, העולם המשיך וממשיך.
זה האירוע שאני נכנס אליו ללא שעון, ללא סלולרי, ללא שום דבר שמחבר אותי למימד של זמן, רק הקמטים וסדקי העיניים המכווצות מלמדים על הזמן שחלף ובאותה נשימה עצר מלכת.
הנשימה כבדה בשעת ההתייחדות הזו.
הרב הזה מלווה אותך ואותי שנים רבות, כבר קשה לו ללכת. הוא מכיר את שנינו לפני ואחרי, לפנים ולאחור, למעלה ולמטה.
בכל שנה אני נושך שפתיים, כמו בכל פעם שטמנתי זאב למנוחת עולם, איש הקרח הניצחי, זה שלוחש פקודות ולעולם לא מביט לאחור..
הוא הניח שתי ידיים על הכיפה שהונחה על ראשי, נשא תפילה חרישית ואמר:
קברים חדשים וקברים ישנים, דמעות סוררות בין סדקים מקומטים בעור, כאלה שהשנים מתעקשות לשרטט..
ואז להניח הכל.
לקבל אחריות על אלפי אנשים, חלקם אולי לא יזכה לרקוד בטכנו של השנה הבאה, הם לא יודעים זאת, אני בטח שלא, ובינתיים אחריות שכזו, לקבל אותם ולשלוח אותם בביטחה ביציאה.
בדרך הקצרה לאירוע מהרהר..
הספינה השחורה שקטה, לא מפריעה.
עוד מעט מוסיקה, זיקוקים, והדגלים על הגשרים נמצאים במקום הנכון, מהסיבה הלא נכונה.
יש לי דגל מקופל בקפידה בתיק.
קבוע.
19:55- שלפתי אותו מהתיק, התעטפתי בו בחרדת קודש.
שוב לא עמדת מימין לי, אחי..
לא קיבלת איתי את הפעם ה-75 שאנו חוגגים את הפלא, הנס, מדינת ישראל.
20:01- מקפל את הדגל באותה קדושה, מחזיר לתא שבתיק, מיישר מבט, איש הקרח השחור, העיניים שהתעגלו חוזרות להיות סדקים, זמן חדש.
בשם הטרנד של ימי השיבוש, ההתנגדות, הטירלול, אני מכריז על יום הבטלה.
מביט ממעמקי הפוך על השמיים דרך חלון מכוסה טיפות כבדות, דמעות של השמיים, מחליט שהכי בטוח מעל הכרית הרכה ומתחת לנוצות האווז העטופות בציפה שחורה.
יש משהו ממלא בתחושה הזו, לאחר מחצית שבוע דחוסה באירועים, אנשי כנסת, אנשי עסקים חנוטים בחליפות מהודקות, רשימה אין סופית של עניבות ונעלי עור מנצנצות, הדרקון הגדול בשמיים בחר עבורי עיסוק לא אנושי.
לוחץ על טינה, היא תמיד מתחילה לי את הבוקר, אל תתקטננו אם זה כבר צהריים, אני על 300 קמ"ש כשרובכם באמצע החלום השני בשעות הלילה..
אז היום אין צורך בעוד גיבור, מחר כבר כן, אבל בתחום הזה אתה סופר את ההווה, לא את העתיד.
נדיר שאני מתמסר, עוד יותר נדיר שאני מרשה לעצמי להתמסר ועוצם עיניים. הכי נדיר זה שאני מרפה, משחרר את הגוף, נטול כלי הלחימה, נטול כסות, עירום גופי עטוף במוסיקה, ידיים אחרות, גונח בשקט כששריר סרבן מדווח על קיומו הדואב.
רגעי קסם.
טינה עדיין ברקע, שואגת בצרידות שהיום לא צריך גיבור, היום צריך להתמכר לתחושה העוטפת, הבלחות גופך נע בחוסר שליטה באביונתך שקרע שערי רקיע.
עוד דקות ספורות הגשם יתחזק, טינה תסיים ואני אצלול למחוזות השינה שנמצאת בחוסר תמידי.
הסיבה ה- 100 היא זו שלא ידובר עליה, כמי שרועד מפחד משלושה דברים בלבד והם חצילים, עין הרע ורופאי שיניים עם כלי השטן שלהם (נו טוב..קצת פחות, רופאה מצויינת), אני מוצא שעדיף להחזיק את העולם הפרטי שלי קרוב לחזה ולא לנפנף בחיוך מיותר.
התגעגעתן/ם?
'זדיינו.
החדר האפלולי הזה טוב לי.
לובן המצעים מנצנץ כמו מטר מטאורים באמצע מדבר שחור.
היא מונחת במרכז, עכוז לשמיים וראש נעוץ בסדין, אגרופים קטנים מנסים לקרוע את הסדין.
התואר החשוב מכל תואר שתלמדו, תתהדרו בנייר מפונפן במסגרת על הקיר, מציץ- לא מציץ כשעושים זום מקצועי, בעיקר ובכלל.
מאבק עיקש ברשויות, דחיות אין סופיות של המערכת המתנכלת, התעקשות מצידי עם ניבים חשופים ועשרות אלפי שקלים שנוזלים ולא חוזרים.
ובסוף היום, חנוט בחליפה שחורה, אוזניה שהפסיקה לצרצר אבל מכוח האינרציה לא יצאה מהאוזן, נותן לאוניה השחורה והשקטה שלי לשייט בכבישים כמעט ריקים, נוסע אל..
נוסע.
ההנחיות:
*על הגב ועל השולחן.
*קערית אבקת סוכר, כפית.
*חורים משתוקקים.
*כיסוי עיניים.
פותח את הדלת, אור נרות עמום, קול נשימה עמוק, מוסיקה ברקע מוחלשת, את מריחה את הבושם שלי.
בורחת לה אנחה.
הכפית מפזרת את האבקה הלבנה על השפתיים התחתונות שלה.
צולל.
לפעמים..
הזין לא משנה.
לפעמים..
כל מה שאני רוצה נמצא בשקט הזה שהחיבור של רגלייך חובק.
לפעמים..
לשמוע אותך מתחננת לשאוג את גמירתך, מעיף אותי ליופיטר.
