קצת ממני

טרם חזרתי באמת להיות מוניק

בקרוב אשוב אליה

דמותה אופפת ורודפת גם בטוב וגם ברע

עד מתי? עד כמה? 

חודש הבא 20 שנה פחות שבועיים שהיא קיימת

חודש הבא 20 שנה פחות שבועיים מהיום שלמדה על הכל

עדיין לא הגיעה לגיל 16 וכבר גילתה את הכל

צעד צעד לאט לאט למדה להיות כנועה, למדה להתמסר, למדה להיות בחוסר ברירה

למדה איך אדם מסוגל למכור שביב שביב מנשמתך ועדיין לומר באותה נשימה שהוא אוהב

חודש הבא 20 שנה פחות שבועיים והיא גילתה כמה עינויים היא מסוגלת לעבור 

חודש הבא 20 שנה פחות שבועיים היא גילתה מהו בדס"מ רע

חודש הבא 20 שנה פחות שבועיים היא גילתה מה הכל באמת אומר

חודש הבא 20 שנה פחות שבועיים, פחות שבוע פחות משהו זה כבר לא משנה

מוניק תחזור להיות מוניק..... אבל אחרת

מפליא איך החיים שמים אותך בפינות

שאת למדה על עצמך ומגלה אפילו דברים שלא ידעת

מפליא כמה חוזקות ישנם באדם אפילו כשלא חשבת שיש בך כוח

מדהים כיצד את מגלה שאפילו מהפינות הקשות

את יוצאת מחוזקת, אופטימית ואפילו מחייכת 

מסתבר שמוניק עדיין כאן לא נכנעת, לא מוותרת

על עצמה והכי חשוב חזקה אף על פי כן ולמרות הכל

הלכתי ביניכם פעם בתקופה אחרת בעשור אחר

בתקופה שבו להיות אדון היה בו גאווה וכבוד

לא כל אחד הצטרף למועדון הזה

בדרך כלל השרביט עבר מיד ליד מדרקון קדום וחכם לדור צעיר יותר

שחנכו אותו ורק כשהיה מוכן שוחרר לשטח.

תקופה שבה הזכות להיקרא משוייכת היתה משולה לשלל זהב

שנשלטת ידעה מהי כניעה, מהי התמסרות, מהי הכלה

ולא כדי לזכות בתואר המזרן התורן.

מקום בו השוט,הקיין,הספנק,המנטל והדם לא היה תחפושת לאוננות אגו 

מקום שבו המחוך והקולר לא מייד הקנו לך את בוהק השייכות.

היה זה כל כך מספק באותה תקופה להיות נשלטת

להסתובב בין האדונים והדינוזאורים ולחוש ביראת כבוד

שסשן לא היה מופע הפתיחה לסקס סליזי וחסר משמעות

אלא שהסשן היה המנה העיקרית והמשובחת מכל ושכל פעם שעמדת בו

התמלאת בהתפעמות

פעם הילכתי ביניכם דרקונים ואדונים נכבדים

בראש מורם ונפעמות מלאת יראה והתרגשות

היכן אתם?

האם השארתם את שדות המרעה ריקים 

לצעוד לתוך החדר הרחב הזה במלון

חלונות פתוחים ובריזת הים נכנסת

רצפת פרקט הדובדבן מבריקה ומשמיעה את נעימת עקביי צעד אחר צעד

במרכז החדר פסנתר כנף שחור מבריק ואתה שעון על הקיר ממול בחליפה המדהימה שבחרתי לך זו שמבליטה כל קימור, כל שריר בגוף שלך.

אני פוסעת לכיוון הפסנתר בשמלת הקולר השחורה שרכשת עבורי

אתה מסמן לי באצבעותייך לרכון על הפסנתר ונעמד מאחוריי, מפסל את גופי עליו כרצונך, ברכי שעונות כנגד השרפרף, שדי מונחים על הקלידים, צוארי מושם על סף הפסנתר וידי מחבקות אותו.

אתה מכסה את עיני ואני שומעת אותך מתרחק. אתה לוקח את הקין ומתחיל לחבוט בישבני כל חבטה מרטיטה את גופי וגורמת לשדי ללחוץ על הקלידים כך שיוצא מהם צליל חלוש.

אתה מחליט להגביר את הקצב ומוציא את שוטך מצליף קלות ואט ואט מעלה את החוזק ההדף גורם לשדי ללחוץ חזק יותר על הקלידים וצלילם מתחיל להשמע חד יותר.

ואז אתה מחליט להשתמש בכלי האכזרי ביותר באמתכתך - ידייך וחובט בישבני בחוזקה רבה כ"כ עד ששדי צונחות על הקלידים ומוציאות מהם צווחה צורמנית.

אתה הופך אותי ומרים את רגלי על השרפרף תופח על ירכיי ונושך

שורט את החזה שלי, את הבטן גורם לישבני לקפץ על הקלידים, מחדיר את אצבעותיך ומחכה לקריסתי.

אתה מלטף עכשיו מעביר אותי אל הריצפה, שם אותי על ארבע וספק מלטף ספק מושך את שערי 

אתה מתקרב אל אוזני ושואל של מי את? ואני בקול חנוק עונה שלך אדוני... ואז אתה חודר בחוזקה אל החורים שלך....

אני מוצאת את עצמי כל פעם מחדש מכווננת יותר טוב את הטרמינולוגיה של הדברים אחרי אין ספור שיחות עם שולטים/ות נשלטים/ות והכי חשוב בהתבוננות עצמית אחרי אין ספור שנים בתחום  אני מוצאת את עצמי מגדירה מחדש מהו סשן טוב:

סשן טוב זה מוות קטן ולאחריו קימה מחודשת לחיים.  

ועכשיו לכוונת המשורר (משמע אני 😄 ) : בכל סשן שבו יש התמסרות אמיתית אנו נותנים חלק מאיתנו ונפרדים ממנו ואם הסשן ממש טוב מדובר בשחרור משהו שעצר אותנו, פגע בנו, הכאיב לנו כדי להגיע לשם אנו עוברים סוג של אבל, אך דרך ההתמודדות עם הכאב אנו מגיעים אל הספייס והיציאה ממנו הינו הקימה לחיים, הנשימה הראשונה המשחררת לעולם חדש ללא אותו חלק.

בתור נשלטת שחיה עם השולט שלה, שילדה ילד לשולט  ומגדלת אותו עם השולט שלה, ולא אנחנו לא 24/7. העולם הבדסמ"י של קהילתנו ניהיה יותר ויותר מגוחך בעיני, שולטים ושולטות, נשלטים ונשלטות וכל מה שקיים בין ההגדרות הללו מתהלכים עם תוויות לראשם ככתרים וחס וחלילה שלרגע מישהו יסטה מההגדרות שאותם אינדיבידואלים נתנו לעצמם.

אם זכרוני אינו מטעה אותי מימי הדינוזאוריים שולטים לא הזדקקו לתוויות כי חשת בנכחותם בכל צעד, בכל נשימה. נשלטות לא היו זקוקות לתוויות כי חשו בזה בכל הוויתן.

ולכן מעולם לא היה צורך באגו ריק מתוכן או מותר ואסור כי הכל היה ברור. וכששולט היה קורע על ברכיו כדי לסייע לנשלטת שלו לשים את נעליה מעולם לא לחששו כי למעשה אותו שולט נשלט הוא אלא עד כמה הירוי, מכיל ובטוח בעצמו הוא אקט זה נתפס כחלק מהטיפול, מהאפטר קר והכי חשוב ההבנה שמאחורי הכל כולנו בני אדם.

עוד יותר אירוני זה שעולמנו הקט אמור להיות חף מתוויות, מלא בהכלה וקבלה ועם זאת דווקא כאן בעולמנו אנו מלאים בביקורתיות, בשיפוטיות והביטול העצמי של האחר.

מתגעגעת לימים האלה

אולי הגיע הזמן ליצור איזו מערה לכל הדינוזאורים ....

הרבה זמן לא כתבתי לא כי אין על מה לכתוב אך לחיים יש ריטמיקה משלהם וכמו הים צריך לדעת איך לנוע עם הגלים כדי לא להתנפץ עליהם.

קיבלתי הרבה שיעורי חיים בחודשים האחרונים מחברויות שהשתנו וקיבלו תפניות, למצבים מורכבים בחיי היומיום כשיש שני סלעים איתנים בחיי השומרים על שפיותי וכוחותי, אדוני ובני נסיך העצר.

זה לא פשוט כשפתאום אסור לעשות ככ הרבה דברים, זה לא פשוט כשפחד מנהל אותך לא כי את רוצה אלא כי אף אחד לא יודע מה לעזעזל לא בסדר ואי לכך ובהתאם לזאת צריך להזהר מהכל.

אבל דווקא במקומות האלו את מגלה שריטות חדשות בך כאלה שממשיכות ללבות את הזוגיות והביחד ושומרות על הלהבה בוערת וחיה.... לא זה לא פשוט ולא זה לא קל אבל בגלל זה אני מוניקי

STILL HERE, STILL ALIVE AND KICKING 

ודווקא פה את מגלה את יתרונות הבדסמ... השימוש במנטאלי, דברים שמי שלא בדסמי כנראה יפריעו לו אבל לבדסמי אמיתי זה רק גיוון ותוספות לקינקיות שלו...

אז אולי קצת הייתי בניוטראל בתקווה לעבור לפול גז

ערב שישי, מספר חברים התכנסו תחת קורת גג אחת

לחגוג אירוע ולשחק.

כולם הגיעו עם כוחות, חשק ולא פחות חשוב - דימיון

בעלי הבית החוגגים משתובבים במרכז

מוזינקה בצד אחד מחנכת טירון ירקרק

ומוניקי כמוניקי הגיעה עם מטרה אחת אימון פיזי לאדון

ותזכורת עמידותה ושאר תכונותיה הידועים לשימצה

חבטה אחר חבטה

הצלפה אחר הצלפה

ספנק אחר ספנק

כל אלו לא גרמו למוניק להיכנע

להפך ספקו לה רק רצון להחזיק יותר

רבע שעה חולפת ואחריה גם החצי שעה

ומוניק נתקפת צחוק ללא כל סיבה 

מה שרק הריץ את האדרנלין לאדון

לאחר כשעה קלה מוניק חייכה והוא חייך וסיכמו על תיקו במבטיהם

מוניק מתיישבת על הספה פושטת כת חולצתה וחזייתה

ממתינה לשעווה החמה שתכה את שדיה

וכך טיפטןפים אדומים, סגולים ולבנים החלו להכות על עורה 

והיא עוצמת את עיניה נהנית מכל דקה.

כשחזרו הביתה הוא שאל אותה מדוע לא נכנעת

ומוניקי ענתה יש סיבה למה היא סוררת ...;)

לאחרונה נראה שהכל כמו קוביה הונגרית

לפעמים החלקים מתאימים ומתלבשים בסדר מופתי

ולפעמים הכל משובש ומבולגן עד שקשה לראות איך

גורמים לכל החלקים להתאים.

זה עוד יותר קשה כשכבר לך קשה להחליט איזה צד הוא באיזה צבע

אבל איך אמרו העולם נברא מתוך כאוס וכך גם החיים.

נפלתי למשכב וכל מילה פה אמת לאמיתה

לא זזתי הגוף קודח ואצל מוניק הדרך הכי נכונה לדעת אם היא חולה

זה לפי החשק שלה להיחדר וכשאין לה חשק המצב בכי רע

מעטות הפעמים שמוניק תסרב להחדר ניתן לספרן על אצבע אחת.

כשאדונה זיהה שהמצב כה רע לקח הוא חופש לטפל בה (תאמינו לי רק בשביל זה היה שווה להיות חולה)

סופסוף שבת בערב המוח הסוטה של מוניקי החל לאותת לאדונה

אדונה לא פיספס שום הבלחה והניח את מוניקי על ארבע על ברכיו בספה

כשהוא מתחיל להשתעשע בחורים שלו, מחדיר אליהם שלל אביזרים ואצבעות

ומקפיד גם למלא את פיה (שנקבע כחוצפן) של מוניקי תוך כדי חביטות על ישבנה

במלוא רשעותו של אדונה הוא לא היה מוכן למרות אנקותיה וגניחותיה לאפשר למוניקי לגמור

ורק מביא אותה לקצה ומשנה הילוך הכל כדי לתסכלה וללמדה לקח

מוניקי מנסה להחזיר לאדונה ומשתעשעת ביניקותיה ובלשונה מביאה אותו לקצה אך לא ממשיכה

סבלנותו של אדונה פגה והוא מוביל אותה בשערה אל חדר השינה

שם תופס אותה בצווארה וחודר אליה עמוקות ונמרצות כדי שתחטא ותברח לה גמירה

כדי שיהיה על מה להענישה מחר ... אדון מרושע כבר ציינתי :)

נ.ב

צריך לחשוב איך לחזור על חופשתו של האדון