יוצא לאור

עוד מסע מתבשל

מסע של סגירת קצוות ופתיחת כיוונים חדשים.

הוא יתחיל בחמישי בצהרים, ראודטריפ למרכז שם אפגש עם חברת לב רוח ונפש שביקשתי ממנה לפתוח איתי את שער יומולדת 45. שנים נמנעתי מלחגוג את הולדתי, מה כבר יש פה לחגוג עם כל הצער והסבל?

והפעם אני בהסכמה לחגוג את עצמי

לכוון כוונות לחזק אמונה ולדייק מעשים לקראת השנה החדשה הבאה עליי לטובה

נסתגר יחד במאפיה נלוש בצק בקומביניזונים ונאפה התחלה חדשה.

הכוונה השנה הולכת להיות איחוד הזיכרי והנקבי שאני לכדי בנאדם מתפקד מתרגשת ומוכנה.

אחכ מפגש צוות

מהסדיר לא נפגשתי עם הגברים שאיתם עברתי דרך כלכך ארוכה וקשה של מחיקת העצמי והכשרה להיות לוחמים מעולים שאורבים למחבלים בהרי לבנון. 25 שנים עברו, אני מוכנה להיישיר מבט ולעשות שלום עם מי שהייתי ומה שהפכתי להיות.

ואת הלילה סוגרת עם החבר, טוב, היזיז הראשון שנירמלתי איתו יחסים וגם אישתי הסכימה לי ולו להיות יחד, הסכימה? עודדה אותי להפגש איתו בגלל שראתה כמה טוב הוא עושה לי

משחקים אל תוך הלילה וכפיות (אני הקטנטונת🥰) עד הבוקר

ויש לי עוד מקום בלוז

היא הפתיעה ואמרה אבל יש לך המון חופש, אני סומכת עליך, תחזרי מתי שבא לך

אז יש פה הזמנה- שישי בוקר צהרים מזמנת לעצמי מפגש מעורר עם מישהי מעניינת ופתוחה במיוחד 

מי רוצה להגיד שלום?

מתל אביב כל הדרך עד רמת הגולן

היר איי קאם

מוזמנימות להגיד שלום💃🐱💜🦄😈

התאפקתי

עד עכשיו

להכנס לכאן לכתוב ולקרוא

לקחתי על עצמי ניתוק מבדסמ אבל אתן יודעות איך זה, once you go black...

עברו חודשיים מתוקים מאז שפתחתי פרופיל בפייס 

מליון טון אינטרקציות חדשות עם א.נשים מכל הגוונים, מחברות שתומכות ועפות עליי וכלה בגברים בפרופילים רקים ששולחים דיקפיקס

והחשיפה גבוהה יותר. אני אוהבת לחשוף את עצמי🤗

ועדיין, מוצאת את עצמי מחפשת את הבדסמ גם שם

ומוצאת

וירטואלי בלבד בינתיים

אבל מעדיפה שם מאשר בכלוב, יש יותר אפשרות לבטא ומי שמולי בדרך כלל מלאה בתוכן שכיף לפגוש

אם עוד לא אמרתן שלום מוזמנימות

אני שם אני, כהרגלי שופכת את עצמי על הפיד

אה

והיי

התגעגעתי וזה

נשיקות לפטמות😘

יעל סיס בפייס

כבר שנים אני מרגישה שהכלוב לא תפור למידותיי הנאות וממשיכה לכתוב פה כי לא מצאתי פלטפורמה מספקת

אבל הנה

עשיתי צעד גדול ומשמעותי ופתחתי פרופיל בפייס, יותר חשוף, יותר פתוח ובעיקר מאפשר לי בנוחות להגיש לכם אותי על שלל רבדיי

מוזמנימות להגיד שלום

יעל סיס

זוטעני

כשפונים אליי שולטים ושולטות שצריכים אותי זמינה לתשומי אליהם כל הזמן אני מבהירה חד משמעית שאני לא בנוייה ל24/7 

כאילו, נסחפת לשם בקלות, משתפת בתחושות, בחשקים, תמונות קולות, עונה על קוויזים ומבצעת משימות בתשוקה

ואז הכל נשרף ויותר מידי לי לאבד קשר עם המציאות ולהשאב לעולם אינטנסיבי. אנלא מסוגלת להחזיק גם את החיים שלי וגם אותך כל יום מבוקר עד ערב ולבסוף אני תמיד בוחרת בחיים שלי ולא בך.

ועכשיו

כשהיא חולה

פתאום אני קולטת את עומק האינטנסיביות שהיא זקוקה לי בחייה

מילא היתה שוכבת במיטה נחה ומבקשת ממני תה ג'ינג'ר לימון ודבש, או את הםרופוליס מהמקרר

אבל היא מתרוצצת בבית גמורה ושיכורה מחום, מתלוננת ואומללה. וזקוקה שאצור סביבה בועה שתענה על כל צרכיה כדי שהיא תוכל להרפות

עכשיו, ברור שאני רוצה לעזור אבל א'- היא כמו בור ללא תחתית בצרכים האלה שלה, אין לי שום סיכוי להצליח להעניק לה מה שהיא מבקשת (נדבר פעם על תחושת סירוס?) מה שמשאיר אותי בתחושת חוסר אונים מתמדת. וב'- הקצב שלה כלכך שונה משלי, להיות בbeing לא ממש בלקסיקון שלה, היא בdoing. שיש בזה יתרונות רבים מבחינתי אבל זה פאקינג מתיש, במיוחד בזמן מחלה שהדרך שלי היא לסגור את כל המדפים ולהתכנס עד שיעבור ואנלא מצליחה להבין איך היא לא מסוגלת לעשות את הזה בעצמה, ואז שוב אני הופכת לשפחה שלה, מקבלת הוראות לביצוע מבוקר עד ערב והתסכול מעמיק.

פשוט תכסני למיטה ופאקינג תנוחי. מה כלכך מסובך?

אז אני לא בנויה לשליטה 24/7 אבל יש תקופות שאני מרגישה שאלו הם חיי

ותיכף זה יעבור ונחזור ליחסי שליטה שיש בכוחי לעמוד בהם

אבל את התסכול אני צריכה לפרוק

ופה זה קצת פחזבל, לא? אפשר לפרוק פה שיט, נכון?

אז זהו, שלא תמיד.

מי שעוקבת יודעת, תקופה אביבית יפה של פריחה מתעמעמת ודועכת עקב התגייסותי לתמוך בכל חולי הבית. אין דבר יותר מוריד מלהיות בשירות.

כן, לטפל בילדים חולים תמיד מעל הכל, גם באישה בחולה, ועם זאת ממש בשיא פריחתי המחודשת להתמסר לטישויים (איכססס), פורמולות חיזוק, לילות של שיעולים, כן הולך לבצפר, לא הולכת לבצפר, אוכל מיוחד בשבילו ובשבילה תפריט אחר לגמרי, קריסות עצבים מזדמנות, אכזבה וכאב

כל אלו מכבים בי את החשק, אין לי זמן רצון וחשק להיות אני. וכשהחשק נכבה גם אני נעלמת. מה יש לי להציע לעולם בלי הכנפיים המרהיבות שלי?

אז הגבר, האבא, הבנזוג יוצא לאור, הוא נהדר ותומך ומכיל, מכין מזון מרפא ונותן מגע של זהב למי שצריך

ועדיין, מרגיש לבד נטוש ומגוייס לכיוון הלא נכון

מי דואג לאבא?

ימים קשוחים שכאלו 

אני מצהירה קבל עם וכלוביסטים, ברגע שזה נגמר אני צריכה פירוק משובח כדי לחזור לחושיי החושניים

במהרה אינשאללה

אני ואת די דומות במהלך שלנו היא אומרת לי

אנחנו יושבות על הנדנדה מחוץ לבית שלה

שתיינו רוצות לתת מקום לנשיות שלנו

אני מבקשת להתפרק, לא להחזיק, ביציבות שלי יש עוצמה אדירה, אני לא שוללת, מעריכה ואוהבת את עצמי כזו

ועם זאת

יש בי את הקטנה שצריכה להיות חסרת אונים, קצת, לפעמים.

ואת, הנשיות שלך מתבטאת דרך מיניות

גם את מבקשת לך מקום לאבד שליטה

להיות הקטנה, חסרת אונים, קצת, לפעמים.

כן אמרתי לה, ברגעים אלו ממש הגריידר פתוח ומספיק זין יפה בהשיג יד ואני מוכנה להפוך לג'לי ממנו

ואחכ נכנסנו לסשן לק, היה לי לק יפה, ורוד עמוק, אבל ימים של זריעת בלוטים שהנבטתי שחקו אותו, קשה להתפלש ב(אמא)אדמה ולהשאר מטופחת, אז ניקוי, ושיחה, וידיים מתנפנפות, וחפירת עומק, היא בחרה לי לק שחור, שתי שכבות, ידיים של מנתחת, וידיים מתנפנפות, וצחוקים וחפירת עומק

והבנות שלה מצטרפות, הבית ליברלי והשיח מתעדן אבל לא משתנה...

ערב עם חברה

עונג

העבודה האישית שלי מתחילה לשאת פירות

סיפרתי לחברים במעגל הפתיחה מי אני ומה אני חווה בזמן האחרון והם הסתקרנו והתעניינו איך אני מתנהלת בחיים, חששתי מאוד כי זו פעם ראשונה שאני מופיעה כך בעולמות התוכן של הלב הפתיחות והאינטימיות ולא בעולמות הפטיש קינק בדסמ

גם העלתי את החשש שמלווה אותי שכל עניין הזהות הוא בעצם פייק, פרואוד, תרמית עצמית כפיצוי על ווטאוור מפעם ושהמפגש הזה הוא קצת מעבדה לבחינת העצמי, מי תתגלה פה כשאין צורך במסיכות ומסכי עשן. בתמורה לחששותיי קיבלתי הון של הבנה קבלה ואפשרות להיות בדיוק בדיוק מי שאני

ואז לקחנו 🍄 והמסע התחיל

וואוו וואוו וואו ואוחחחחח

איזה לילה

כמה אהבה, כמה משחק משותף עם גברים ונשים

האגן שלי לא הפסיק לזוז ולרקוד במשך שעות, ופרטנרימות מתחלפים מצטרפים עוברים הלאה ומתחברים חזרה

הכל פתוח וחופשי כמו שרק ניניוס יודעות לעשות

לא היה שם מין, סקס, זה לא הגיע לשם. גם הגדרנו את הגבולות כדי לשמור על משחקיות- נשארים בתחתונים, מה שכן היה זה לילה של משחק ארוס שהולך ונבנה בלי לנסות להגיע לשום שיא

וכשאני יושבת עליה והאגנים שלנו רוקדות יחד, כולם מסביב עסוקים בעניינם וגם מסתכלים עלינו ואני פוגשת חיוכים ומבטים של "יואו איזה מהממות אתן" אני מתכופפת אליה ולוחשת לה באוזן כמה שאני דלוקה היא מחזירה לי לאוזן אני כולי נוטפת מבפנים.

הספיקה לי הידיעה, לא היה בי רצון או צורך להרגיש בעצמי את הרטיבות

ככה עדין היה המרחב, מלא בעונג ללא מטרה

וגם הוא היה שם במרחב, האהוב של אישתי (היא לא היתה), כשהצגנו את המצב כולם אמרו וואו, זה למתקדמים. וכשהוא ליטף אותי ואמר כמה שאני יפה בעודי מתלטפת עם שתי חברות ומצחקקות יחד, הרגשתי נורמאלית ונהדרת ומסוגלת לאהוב את כולם

והוסמכתי בסוף,

אספו אותי שני גברים, הסתכלו לי עמוק בעיניים והודו לי על כל מה שאני מסכימה להביא וערכו לי טקס הסמכה ללוחמת אהבה, אבירה במסדר הזונות הקדושות. דמעות של התרגשות מילאו לי ת'עיניים

כמה טוב להיות אני

ואם תעשי לי מנוי מתנה אפרסם פה תמונות יפייפיות שהיא צילמה אותי😘

סופסוף בוקר שקט לבד בבית

התגעגעתי לאפשרות להכנס למקלחת לגלח ולצחצח ואז להשתרע על המיטה לאימון חורים קצר, נעים לי יותר שאני פתוחה...

ומה הקטע הזה של להתחפש?

מבולבלים חמודים, פורים כל הקטע שלו זה להתפשט! הפוך! כאילו ונהפוכו, דה?

כל החיים אחנו חובשים מסיכות ומסתירות את האור שלנו, הנה פעם בשנה כמו שאמרתי לבן שלי כשכמעט נרדם אתמול- תחלום מי אתה רוצה להיות ובבוקר כשתקום פשוט תהיה, השער נפתח.

אני לא צריכה להתחפש ולעטות עליי רשת שחור ותחרה כדי להרגיש נשית, גם כלובון ופלאג עוזרים (כן, הפלאג בפנים גם לאורך המסיבה השכונתית היום) אבל הגעתי למקום שאני יכולה גם בלי.

נשית גם עירומה.

וכתב על זה יפה אהוד בנאי-

"בליל הפורים הזה אני מנסה להכניס את עצמי למצב תודעתי של עד דלא ידע. זה בעצם איבוד ההכרה המציאותית, היומיומית, להיכנס לתוך מרחב שבו אתה לא מבדיל בין מרדכי להמן, בין טוב לרע, בין לילה ליום, מציאות וחלום. זה חייב להיות מצב זמני, התקף חולף, כי הרי מחר צריך לקום לעבודה, לשלם דו"חות חנייה, למלא טופס קצבת אזרח וותיק, להכניס את הארנק לתיק.

אבל עכשיו, באישור מגבוה של חכמים, אני נכנס למצב של עד דלא ידע. אני כבר יודע שהיין לא יביא אותי לעומק של זה, היין ירדים אותי ואז אהיה במצב של עד דלא ידע עד שאתעורר, אבל אני מנסה להבין מה המצב הזה אומר לי, כאן, עכשיו, בלילה הזה. זה יכול להיות מטיל מורא, להוריד את כל שכבות הזהות ולעמוד עירום, נשמה מרחפת בחלל הריק, עד דלא ידע: עד שלא אדע מי אני, מה הלאום שלי. מה הדת שלי, מהי עיר מגורי, מולדת אבותיי, משפחתי, אשתי, עבודתי, וכל אשר לי - הוא לא שלי. נטול שורשים, אין עבר מלפני, אין עתיד מאחורי, מוקף בחלל ריק מכל צדדי, לא מבין את שפת אמי, לא מזהה את אחותי, לא זוכר היכן ביתי. הילד האובד לפני שאכל מעץ הדעת. זה הוא רגע שנפער מעל פי תהום עמוקה לאין חקר, רגע שיוצא אל כל מה שמעבר, אין קו מקשר, דממה דקה בתדר.

ואחר כך תבוא הנחיתה ואיתה שמחת הגילוי מחדש של העולם הזה. המולדת. המשפחה. החברים. המוסיקה. החיים כפי שהם. ואולי זה הוא עניין נהפוך הוא. לנטוש את הגוף לדקה ולחזור. להתהפך. להיוולד מחדש."

ונכון מתמיד כשיש מסע🍄 ומקדש בחמישי

התודעה כבר פעורה ומוכנה לניסויי זהות מול אחרימות שאני מכירה ואוהבת

תהנו המון

חג משמח סוטים, שמחה עמוקה של זהות בדיונית כלכך אמיתית

היא יצאה למסיבה, בלעדיי

אני מתחפשת כל השנה לגבר גברי אך רגיש

הלילה קלל

רק מחליפה את הפלאג בדילדו

הפלאג בי מהבוקר, מרטט את כולי, הוא אמר לי

ושיחקנו בצהרים, אני והיא, התפתלנו על המיטה, התמזמזנו, ינקתי אותה בתשוקה, והיא, מניעה לי את האגן עם יד על הפלאג. ואז כל אחת והצעצוע שלה, עפות יחד ולחוד ואחת על השניה

אז איפה הייתי?

אה 

באביב

חג שמח לכל הפרפרים, חדי הקרן, הגלמים שכבר מתים לצאת, מרגישים את החום קורא להן

רצה לזיין את עצמי

שבת של שלום

🦄🐋🐉