ספרית הפנטזיות שלי

אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע, הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים.

והמורה אומרת:
"עוד מעט כבר סתיו".
בשיעור מולדת
היא מראה חצב.
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כוילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו.

כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים -
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

לֹא אָמַרְתִּי אֶת כָּל הָאֱמֶת, לֹא אָמַרְתִּי רַק אוֹתָהּ,
כַּמִּתְבַּקֵּשׁ, מֵרֵאשִׁיתָהּ עַד אַחֲרִיתָהּ.
גַּם הַפּוֹלִיגְרָף שָׂם לֵב לְכָךְ,
רָשַׁם קַוִּים בַּגְּרָף
וְעוֹד חוֹקֵר חִיֵּך אֶל חֲבֵרָיו.
*
כְּבָר נֶאֱמַר שֶׁאָדָם, בְּדֶרֶך כְּלָל, מַרְחִיק אֶת עֵדוּתוֹ,
שֶׁאֶת מַה שֶׁבֶּאֱמֶת בּוֹכֶה בּוֹ הוּא שׁוֹתֵק, לְטוֹבָתוֹ.
"הַבִּיוֹגְרָפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלָּנוּ עֲשׂוּיָה מֵהַדְּבָרִים
שֶׁאָנוּ מְבַקְשִׁים לְהָבִיאָם בַּמִּסְתּוֹרִים",
כָּתַב אַנְדְרֶה מַאלְרוֹ.
*
אָמְרוּ זֹאת מִקֹּדֶם, לְפָנַי, לֹא מְשַׁנֶּה,
שֶׁאָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר.
מֵאָז הַגֵּרוּשׁ מֵהַגַּן לֹא נִתְקַלְנוּ בְּמִקְרִים חֲרִיגִים.
רַק הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל-יָהּ.
וּבַמִּקְרֶה הַטּוֹב תִּשְׁכּוֹן לָהּ בַּסְּפָרִים.
כִּי רַבִּים הַנִּשְׁכָּחִים וּמְעַטִּים הַנִּזְכָּרִים.
*
אָמַר הַסַּבָּא שֶׁל עָמוֹס עוֹז:
"קָשֶׁה לַזְּקֵנִים לָמוּת, כִּי יֵשׁ בָּהֶם רְגִילוּת לִחְיוֹת".
קַל יוֹתֵר לָעֲלָמִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד,
לַחֲדוֹל לְפֶתַע,
לֹא לִהְיוֹת!
כִּי הַזְּקֵנִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל מִסְתַּלְקִים אִישׁ אִישׁ, בְּשֶׁקֶט,
וְהָעֲלָמִים נֶעֱלָמִים בָּרַעַשׁ הַגָּדוֹל וּבַחֲבוּרוֹת.
*
כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁהַשִּׂנְאָה תִּמָּשֵׁך וְתִגְאֶה לָהּ
וּזְאֵב לֹא יָגוּר עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר לֹא יִרְבַּץ עִם גְּדִי.
רַק בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה יֵרָאוּ הַמַּרְאוֹת הַהֲזוּיִים הָאֵלֶּה,
אוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
*
כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת
וְדוֹר לְדוֹר מַעֲבִיר אֶת הַחֶרֶב, כְּמוֹ בְּמֵרוֹץ-שְׁלִיחִים,
שֶׁדִּמְיוֹנָם שֶׁל הָרוֹצְחִים, מֵאָז וּמִקֶּדֶם,
עוֹלֶה, לְלֹא סָפֵק, עַל דִּמְיוֹנָם שֶׁל הַנִּרְצָחִים.
*
כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁה' שׁוֹמֵעַ קוֹל
אַךְ אֵינוֹ הוֹפֵךְ אֶת הָעוֹלָם לְמַיִם,
כַּמֻּבְטָח לַמַּלְאָכִים הַצּוֹעֲקִים בְּ"עֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת".
הוּא רַק עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ וּמַחֲרִישׁ, בֵּינְתַיִם,
לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.
*
וְהָעוֹלָם עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ וּמַחֲרִישׁ,
כְּאִלּוּ לֹא נָגַע בּוֹ הַדָּבָר, חַס וְחָלִילָה,
כְּפִי שֶׁאָמַר הָרַב קְלוֹנִימוּס שַׁפִּירָא הי"ד,
בְּסִפְרוֹ "אֵשׁ קֹדֶשׁ", בְּאוֹתָם יָמִים.
מִי שֶׁצִּפָּה לִישׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עַיִן
וְהוּבַל לְפָנֶיהָּ בְּאַחַד הַקְּרוֹנוֹת הַחֲתוּמִים.
*
וה', שֶׁלֹּא דְּרָכָיו דְּרָכֵינוּ,
הַמֻּקָּף בְּכָל הַפֵּרוּשִׁים הַנִּתָנִים,
מַמְשִׁיךְ לְהַתְמִיהַּ אֶת הַתֵּיאוֹלוֹגִים
וּלְהַכְאִיב יוֹמָם וָלַיְלָה לַמַּאֲמִינִים.
קוֹטִי הַקְּטַנָּה, מֵהַלַּיְלָה וְהָעֲרָפֶל, אָמְרָה לִי,
שֶׁאֱלֹהִים לֹא מְחַלֵּק בְּצֶדֶק אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ
לָאֲנָשִׁים הַנְּכוֹנִים.
*
כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁהִתְבַּדּוּ
כָּל הַנִּשְׁבָּעִים שֶׁנִּבְגְּדוּ
כָּל הַמְּטִיפִים שֶׁהִצְטָרְדוּ
כָּל הַמְּשִׁיחִים שֶׁמָּעֲדוּ
כָּל הָעֵדִים שֶׁרָאוּ וְתֵעֲדוּ
כָּל הָעֲמוּדִים שֶׁהִתְמוֹטְטוּ
כָּל הַמְּעֻנִּים שֶׁהִשְׁתַּדְלוּ וְשָׁתְקוּ
כָּל הַתְּחִנּוֹת שֶׁנֶּחְנְקוּ
כָּל הָעֲקֵבוֹת שֶׁנִּמְחֲקוּ
כָּל הַבּוֹרוֹת שֶׁנֶּחְפְּרוּ
כָּל הַחַפִּים שֶׁנִּגְרְרוּ
כָּל הַשִּׁירִים הַיָּפִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ
*
וְהַנְּהָרוֹת הַהוֹלְכִים אֶל הַיָּם,
הַנְּהָרוֹת הַנּוֹשְׂאִים דָּכְיָם;
אֲנַחְנוּ לֹא אוֹתָם הַמַּיִם,
הֵם אוֹמְרִים, כְּהֶרַקְלִיטוּס הָאָפֵל,
לַמַּאֲשִׁימִים אוֹתָם.
*
וְהִיא עוֹלָה מִשְׁעוֹלָהּ טְלוּלָה מִטְּלָלִים
לְבַשֵּׂר לִי שֶׁלֹּא לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב.
וְאַף נִשְׁבַּעַת לִי בְּשֵׁם הַיָּמִים הַבָּאִים,
שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת.
תָּמִיד הָיָה בָּהּ מַשֶּׁהוּ אוֹפְּטִימִי.
שֶׁאִם לֹא כֵן מִזְּמַן כְּבָר הָיְתָה נִגְמֶרֶת.
הִיא לֹא הִתְוַכְּחָה עִם אֱלֹהִים,
אִיּוֹבִית וְנִחֶרֶת,
רַק בָּקְעָה, כְּאַיֶּלֶת-הַשַּׁחַר, מִמְּרוֹמֵי הָאַרְבֵּל,
נֶאֱמָנָה וְזוֹכֶרֶת.
כִּי הָיָה בָּהּ מַשֶּׁהוּ אוֹפְּטִימִי, מַשֶּׁהוּ הַלָּקוּחַ מֵהַזָּהָב הַטּוֹב
וּמִן הַתְּכֵלֶת הַזּוֹהֶרֶת.

צר היה כל כך הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף
בן אדם כעץ שתול על מים
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש
אז דרכי אבדה חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר
בן אדם כעץ שתול על מים (בן אדם כעץ שתול)
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש
אש
בערה בי אש יצאתי לבקש
ימים סערתי כסופה
שבתי אל ביתי למצוא שאת איתי
הבא הדרך אל סופה
בן אדם כעץ שתול על מים (בן אדם כעץ שתול)
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש
אש
אש
צר היה כל כך הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף

לגור בדירת פאר

לחשוב שאתה מיליונר

להתעורר אחר הצהרים

ליד נערה או שתיים

מכונית בצבע אדום

לשיר שירי אהבה ושלום

לטייל בחוצות העיר

להכריז אני ראש העיר

לא לעבוד לעולם

לא לשרת שום אדם

רק הראש בעננים

מטפס שם במרומים

אשליות

להפליג למרחקים

לשוט בכל הנמלים

לטייל בפאריס או ברומא

לחיות כמו קזנובה

אשליות, אשליות רבות

אך רובן אינן מתקיימות

שם אולי בחלומות

האשליות היפות מתגשמות

לא לעבוד לעולם...

אני מביט מהחלון
וזה עושה לי די עצוב,
האביב חלף עבר לו
מי יודע אם ישוב
הליצן נהיה למלך
הנביא נהיה ליצן
ושכחתי את הדרך
אבל אני עוד כאן

ויהיה טוב
יהיה טוב, כן
לפעמים אני נשבר
אז הלילה
הו הלילה
איתך אני נשאר

ילדים לובשים כנפיים
ועפים אל הצבא
ואחרי שנתיים
הם חוזרים ללא תשובה
אנשים חיים במתח
מחפשים סיבה לנשום
ובין שנאה לרצח
מדברים על השלום

ויהיה טוב…

שם למעלה בשמיים
עננים לומדים לעוף
ואני מביט למעלה
ורואה מטוס חטוף
ממשלה של גנרלים
מחלקת את הנוף
לשלהם ולשלנו
ולא רואים ת'סוף

הנה בא נשיא מצרים
איך שמחתי לקראתו
פירמידות בעיניים
ושלום במקטרתו
ואמרנו בוא נשלימה
ונחיה כמו אחים
ואז הוא אמר קדימה,
רק תצאו מהשטחים.

ויהיה טוב…

אני מביט מהחלון אולי יגיע יום חדש.

"אם הייתי חכם לפני מעשה, כמו שאשתי חכמה אחרי מעשה,

הייתי חכם גדול".

שלום עליכם, גדול סופרי היידיש,

נולד היום בשנת 1859.

לשכוח אדם הוא כמו

לשכוח לכבות את האור בחצר

ונשאר דולק גם ביום:

אבל זה גם לזכור

על ידי האור.

בְּתוֹךְ הַיָּם מֻנָּח יָם זָר,

מַיִם זוֹכְרִים גַּם בְּאֶמְצַע מִדְבָּר.

הַבְּהוֹנוֹת פּוֹרְעוֹת שִׁכְבוֹת מֶלַח וָטִיט

בֹּץ נִמְסָךְ בְּבָשָׂר.

בְּשֶׁפֶךְ עָרוּץ הָאוֹר הֻשַּׁל

כִּכָּר מוֹבִילָה לַכִּכָּר מוֹבִילָה לִתְלוּלִית עָפָר

הָרֹאשׁ סַב.

שָׂדֶה הוֹפֵךְ בּוֹלְעָן

שִׁבֹּלֶת נִפְקַחַת בְּלִבּוֹ

מִכָּל הָעֲבָרִים גּוֹאִים הָעֲתִידִים לָבוֹא.

הַגֹּלֶם קָם, הַיֶּלֶד נִגָּר

וּמַיִם חוּמִים מְכַסִּים בְּאַחַת

אֶת פָּנַיִךְ וּפָנָיו.

אפילו אלומת קש אפשר להנציח בספרות.

צריך רק כוח ראיה וכוח כתיבה.

והעיקר – צריך ל א ה ו ב...