מחשבות

"אתה עוד תתחנן!"
אז זהו, שלא!

מאמוש לא יכולה לעמוד כנגד הילד שלה... היא רוצה אותו... היא צריכה אותו לא פחות משהוא צריך אותה.

אני רק צריך להיות ילד.

"יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק"

מאמוש מנשקת ומחבקת, לא בגלל שהילד שלה צריך את זה אלא כי היא צריכה את זה.

ולכן זה כל כך נפלא וטהור... להיות קיים למענה!! 

כשמאמוש מחבקת זה כי היא חושקת,

כשמאמוש דואגת זה כי היא טורפת,

כשמאמוש מכאיבה זה כי היא מתענגת,

כשמאמוש מלטפת זה כי היא אוהבת,

וכשאתה שוכב בהכנעה ומאמוש בועלת וממלאת את כל כולך, זה לא בשבילך...

זה כי היא רוצה שתהיה שלה.

כשאני קטן אני שמח... אני יכול לעשות הכל. 

איתך אני יכול להיות אני!

כי אני יודע שכשאפחד אכנס תחת חצאיתך, וכשארעב, תחת חולצתך.

בכלל, נראה לי שאת בכוונה הולכת עם החולצה בעלת הפתח הרחב, את יודעת שזה גורם לי להיות רעב... את אוהבת שאני רעב!

אני כל כך רעב... אני כל כך רוצה לשכב על ברכייך, לפתוח את פי ולהניח לך למלא אותי.  

יש לי מחשבות מאוד לא טובות... מחשבות שקשורות אלייך מאמוש...

אבל זה ממקום טהור... אני רוצה להיות שלך, הכי שלך שאפשר! שתהיי בתוכי ושאהיה בתוכך, שתמלאי אותי בך ושתכניסי אותי אל תוכך . אני מתבייש שאני חושב כאלו דברים, אני לא מעיז להישיר אלייך מבט, שלא תראי שם את כל המחשבות האלו. 

אבל כשאת מניקה אותי ומלטפת את ראשי אני מרגיש בטוח, וכשאני מסתכל בעינייך המביטות בי בחיבה אני יודע שאת יודעת. 

יש תקופות שאני לא מרגיש את החוסר אך יש זמנים שזה בועט ונוכח.

זה מן רעב כזה... אתה מסתובב עם כמיהה חסרת מנוח למשהו שימלא אותך.

רעב לחיבוק, לאהבה, לריגוש, למגע, לכאב, לרוך, לשייכות, למשמעות...

לקחתי פסיעה לאחור מעולם הבדסמ, אני במקום של חיפוש וחקירה... אבל זה כמו אש קטנה שיושבת לך עמוק בבטן ומידי פעם גורמת להכל לבעבע ולגלוש.

נמאס לי.

אני כל כך רוצה! 

אני מנסה לדמיין איך ייראה מפגש שלנו. 

אחבק אותך חזק חזק, בזה אני בטוח. 

מה עוד? לא יודע. 

אני כל כך גדול ואת כל כך קטנה אבל זה מרגיש הפוך. 

אני אפילו לא יודע מה אני רוצה שיקרה - אני רק רוצה שתקחי אותי. 

רוצה להיות שייך!

זה היה רגע של עייפות... עייפות עד כדי חידלון. 

התיישבתי בשולי הדרך מיואש, יודע שאין בכוחי לצעוד את הדרך לבדי. 

ואז משום מקום הגיחה סוסה פראית, הניחה עלי את ראשה והביטה בי במבט חומל וחושק.

ביקשתי שתניח לי לרכוב עליה... אך היא היתה אצילית ופראית ואני מלוכלך וכבד. 

חזרתי לפסוע במעלה הדרך וגיליתי שאני חזק יותר בזכותה.

הסתובבתי, רציתי להודות לסוסה... קיוויתי שתבין שזה רק אבק מהדרך ושתחתיו יש מישהו שונה ומיוחד...

אך הסוסה נעלמה.

הרצון להרפות בוער בי - לשחרר את האגרוף שלופת את הגדה ולהסחף בזרם הגועש.

רק שמתחת למים התכולים שוררת אפילת התהום ובה אשקע לבדי.

אז בינתיים אני ממשיך להיצמד לסלעים הבטוחים, נאחז בתקווה שיום יבוא ותלחשי באוזני שאפשר להרפות כי את שם לתפוס אותי במעמקים. 

יש ימים מסוכנים... ימים שאתה יודע שתעשה טעות אבל זה גדול ממך. 

זאת חרמנות אבל גם הרבה מעבר... 

יש שם בדידות, יש שם צורך להיות שייך, יש שם צורך בכאב, יש שם צורך להתמסר ולהרפות... 

היום זה יום כזה!!

אני צריך כאב... שהכל יימחק ממני... שהכאב יציף את מוחי ושהרגש היחיד שיישאר שם יהיה חוסר אונים.

להתכנס לנקודה הזעירה של הכאב החד ולאפשר לאדוות להיכנס פנימה ולהתפשט בכל גופי.

להרפות...

לבכות!

שאני מרגיש כל כך מיוחד שהיא הכניסה אותי לחייה. 

שאני מרגיש חסר אונים מולה כי אין לי מה להגיד ואני לא יודע איך. 

שעומד לי כל פעם שאני שומע את קולה. 

שכשהתרחקתי, הלב שלי בכה כי רציתי לחזור אך לא ידעתי איך. 

שאני צריך את החיבוק שלה ושתחזיק אותי חזק חזק ולא תיתן לי לברוח. 

שאיתה אני מרגיש הכי קטן וחשוף אבל גם הכי חזק ובטוח. 

שאין לי ניסיון כנשלט אבל הכמיהה מגיעה מהמקום הכי עמוק וחשוף שלי. 

שאף פעם לא היה לי אומץ להתמסר, או שאף פעם לא היתה האחת העוצמתית שהיתה מסוגלת לגרום לי להיות  אני, או ששני הדברים נכונים. 

שאני יודע שאני עומד בפני הר געש ושאני רוצה שיתפרץ ויעטוף אותי באש שלו. 

שאני רוצה להיות קרוב... הכי קרוב!! רוצה להיות חסר אונים בידיה, להיות חלש, רוצה לכאוב בשבילה, לבכות, לצעוק... שתקח את כל מה שיש בי, להיות שלה... להיות בשבילה!! 

שיש עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר... דברים שהיא יודעת. 

דווקא בזמנים של עשייה וברגעים שאני נראה חזק ושולט, דווקא אז מתעוררת הכמיהה לחבלים המתהדקים. 

לא בשביל החוסר אונים או ההשפלה...

אולי בעצם כן בשביל החוסר אונים... בעיקר לנוח... לנוח מכל האחריות שעל הכתפיים.

ככל שהחבלים מתהדקים הכל הופך להיות רפוי יותר... 

הרצון הופך לחסר משמעות ואפשר לנוח בתוך הרגע - אני, את והחבלים שסביבי.