...הוצא מהקשרו...

האנשים המסתובבים בחוצות,

בולטים בשלל תחפושות ססגוניות.

מזכירים לי זכרונות רחוקים,

שלאו דווקא מקוטלגות אצלי בצד של ה..."טובים".

מעולם לא אהבתי את החג הצבעוני והרועש,

ממופעים והמולה תמיד השתדלתי להרחיק את עצמי כמו מאש.

שנאתי להתחפש - בתחפושות מקוריות עליהן (גם) החליטו בשבילי,

כשלצורך הכנתם סבתא ואמא עמלו שקדו ויצרו משך שבועות ארוכים - עבורי.

נזכר איך נאלצתי להשתתף בתחרויות תחפושות,

ותמיד להצביע לקוסם שיבחר בי - על הבמה לעלות.

סעדי במרומים יעיד,

כי לא חפצתי בכך מאז ומתמיד.

הורגלתי מילדות את נפשי וגופי ביד אחרים להפקיד,

וכל אחד יכל לתפוס בעלות ועלי להקפיד.

ילדים המחופשים ל- ליצנים, רופאים ואחיות,

הציפו פחדים שבגינם אף זלגו מעיניי דמעות.

טקס הכנת משלוחי המנות,

כשכל אחד מהילדים מתפלל לקבל את ה"שוות".

משחקי הגמד והענק,

שכל שנה חשתי עד כמה שוב אני נדפק.

מבוייש ונכלם מהתחפושת מייחל תמיד שהחג יסתיים,

ואוכל כבר לשוב חזרה למקומי השליו בהקדם.

מזל לפחות שהמנהג המקובל היום עוד לא נולד אז,

כשכבר במשך שבוע לפני החג כל יום מתחפשים במשהו יותר ויותר נועז.

מאמין כי רבים מכם יחלקו על דעתי,

ומבחינתם דווקא זה החג הכי הכי.

אך מה לעשות שמסיבות כאלו ואחרות הוא מדבר אלי הרבה פחות,

מזל שביחס לשאר החגים הוא קצר - נו... העיקר שקיים יתרון קטן לפחות!

הכל כולל הכל היה כבר מוכן ומזומן,

כולל המחשבות שעושות לי במוח תמיד בלאגן.

בתא המטען מונח כבר תיק אביזרים,

ובראשי סיימתי כבר לרקום תכנית מפורטת במס' שלבים.

מציף ונזכר בשיחות ותכתובות,

ומגבש בעזרתן גם את הבאות.

למעשה, היו מתוכננות הפתעות רבות ומעניינות,

אך הנעלם החסר מנע מהם לבסוף לקרות.

כעת אין דרך לדעת אם יתגשמו אי פעם,

או שמא סופן להיגנז - כי כבר אין בכך כל טעם.

לא אחת אני נדרש להרצות,

בין אם במקום עבודתי או בהתאם להזמנות.

מצוייד במחשב האישי אשר עליו מצגות,

מתחבר למקרן באולם בכדי שכולם ייטיבו לראות.

שם לב לעיתים בעינים בוהות,

בשומר המסך בדמות אותו הניק - שאמצתי להיות.

אותו ניק שלאחר כברת דרך רבה שוקל כעת להחליפו,

במשהו שיותר ישקף את הוויתי כיום - (לפחות בעיניי) מקודמו.

יש ואני מזהה על מצחם של הנוכחים קמטים,

כשלבטח בליבם תוהים ומנסים ליצור הקשרים.

האם העומד למולם אכן קשור לאותו הניק שמכירים,

או שמא מדובר רק ב... סתם איזשהו צירוף מקרים.

נהנה להשתעשע ולזרוק לחלל רמזים,

ולהביט בהם ולנסות לזהות אם הם גם "בעניינים".

גם במשרדי מס' אלמנטים קשורים,

שלמביני עניין - את אישיותי הנסתרת מסגירים.

לעיתים חלקם פונים ושואלים,

בין אם אחרי ההרצאה או בהודעה בכלוב - מתעניינים.

אבל אין כמו ארשת הפנים ואותם המבטים,

כשאת הסוד הגדול מגלים וחושפים!

אוסף ומרכז פיסות מידע שחשפה,

מחבר משפטים ורמזים שכתבה.

מנסה לשחזר ולהבין את כוונותיה,

לא בטוח שיודע בוודאות מהן העדפותיה.

עוצם עיניים ומדמיין את דמותה,

מנסה להטות אוזן ולשמוע את גוון קולה.

תוהה כיצד תתנהג בסיטואציות שונות,

ובאלו דברים מבקשת (אם בכלל) להתנסות.

השלם הרי גדול מסך חלקיו,

בעוד אני תר וחופר בין נדבכיו.

שבת מנוחה - עברה בבטלה גמורה,

מחשבות וזיכרונות המטריפות את השלווה.

שאלות ותהיות לגבי נושאים שונים,

גם כאלו שלרוב אצלי מודחקים.

עצבות בלתי מוסברת האופפת את נפשי,

למרות שאין סיבה מוצדקת לתחושתי.

קיימות כעת סיבות מספיק טובות,

שהיו גורמות לי לפרץ שמחה בתקופות אחרות.

חוזר להיות אותו ליצן עצוב,

למשך זמן בלתי קצוב.

מחייך כלפי חוץ - אבל הלב בוכה,

מקפיד תמיד לשמור על אותו המעטה.

כשאיש לא יכול לקרוא את נפשי,

ולא מסוגל לשמוע את זעקתי.

משנכנס אדר - מרבין בשמחה,

ממשיך להיאחז תמיד בתקווה.

יודע שלפעמים אני מעורפל,

מסתתר אחרי איזה תירוץ מפולפל.

מתקשה להיפתח ולהחשף לעיתים,

שוב ושוב חוזר לאותו מקום מוכר ו...להפנים.

יש והתנהלות זו פוגעת בצורה זו או אחרת,

אך לצערי מתקשה מאוד לעשות זאת בצורה שמתכוונת.

למרות שדרוך לשמור את הכל בפנים כקפיץ מתוח,

ניתן לקרוא אותי כמעט בנקל כמו ספר פתוח.

בקלות אפשר לאסוף את רסיסי המידע שלאורך השנים פיזרתי,

אלו שנאמרו וגם את אלו שעליהם כתבתי.

דברים שייחסתי והשלכתי על אחרים,

או שהצפתי אותם ברמזים (...דקים וגם עבים).

לא-בכדי מוצא אני את עצמי כאן בביצה,

מנסה לשחרר ולבעוט מול מי שאני בשיגרה.

פעם להיכנס למשבצת המוכרת,

או דווקא לאמץ התנהלות אחרת.

לחזור ולהיות אותו ילד פגיע,

או כסוג של נקמה לשלוט ולהשפיע.

מצליח יותר תחת מעטה המסכה,

שם יכול להתנהג אחרת - תחת חסותה.

למרות שפעמים רבות רק מעטה הההגנה הסדוק שלי נותר,

וסודותיי כמעט ונחשפו במלואם ללא המיגון שכמעט ונשבר.

אפילו "כפתור ההפעלה" שלי התגלה,

שבלחיצה עליו אאבד מייד כל שליטה.

כשהוא נחשף - נשמתי כמעט נעתקה,

אך רגע לפני - השתנתה הגישה.

וכך ... לפני ההגעה לקו הסיום,

כשרחפתי מעל גופי ללא כל תחושת איום.

ו...כך שנותרתי ללא כל הגנה,

מאיזו שהיא סיבה - כלום לא קרה.

אני אולי מצטייר כטיפוס שנתפס כמתוסבך / מורכב להבנה,

אך למעשה כה פשוט אני גם למי שלא שימש בפועל קצין חקירה במשטרה.

שוב הגיע חג האורים,

חנוכיות, סופגניות וסביבונים.

ללא מופעים ואירועים המוניים,

הפעם לאור המצב - הוא הגיח לו באופן חרישי בדמדומים.

מעולם לא הייתי איש של חגיגות,

ואיני נמנה עם אלו הפוקדים מסיבות.

זה נובע בעיקר מזיכרונות ואירועים,

שצילקו את נפשי והותירו בי את חותמם האפלים.

אך יחד עמם צצים במוחי זכרונות,

שבזכות אותן מאורעות כעת מוחצנות.

כמו אותו סשן מהנה בחנוכה,

בו שדיה דמו לסופגניה.

עגולים ומלאים לעייפה,

כשבמרכזם כתם עגול וכהה מתוק כריבה.

על שאר גופה נהגתי לטפטף בהנאה,

שעווה חמה וצבעונית שאת עורה עיטרה.

ולאחר שהיא התקררה והתייבשה על גופה,

קולפה בהצלפות מלוות בצווחה.

אך כיום המצב מעט שונה לצערי,

מבין כי לעיתים קשה לעכל ולהכיל את מטעני,

אין על מי לטפטף את הנרות המהבהבים,

ואין באמת יכולת לפרוק את הסודות הנצורים.

יש אנשים שנרותיהם מאירים את החשיכה,

אך יש אחרים שנרותיהם מתאימים רק להחדירם לישבן לצורך רפואה.

מריץ בראשי תכנית סדורה,

הכל מתוכנן ממש "על השניה".

מה אעשה בכל רגע נתון.

גם אם חלק מהדברים יצביעו על שאיני כה מתון.

מנקודת התצפית בסלון ביתך,

מביט בצדודית גופך.

שדייך רוטטים בחולצתך הדקה,

ושערך פרוע עדיין משינה טרופה.

איברי מתעורר לחייו במכנס,

מניח ש...לו היה מאתר כעת פתח לח - מייד היה נכנס.

קורא לך לבוא למרות שלא הספקת להכין את הקפה,

ואני חוכך בדעתי כיצד אנהג עתה ומה אעשה.

את מתייצבת מייד ושואלת לרצוני.

ושדייך עוד מתנדנדים להם צדים את מבטי.

עטרות פיטמותייך נשקפים היטב מבעד לחולצה הבהירה,

ובליטות פיטמותייך מציפות זכרונות מאותו מאורע הזכור לשמצה.

מבלי לומר מילה מסיט את חולצתך.

ואת נותרת לעמוד בדומיה על מקומך.

שדייך נשפכים כבדים וגדולים.

מרטיטים כל לב כמשק כנפי פרפרים.

אוחז בכל יד פיטמה ואותה ממולל,

נשמתך נעתקת חונקת כאב מזדחל.

צובט ומושך ואת השדיים מנדנד בחוזקה,

ורק נשמותייך הקצובות נשמעות בחדר מתאמצת להחניק צעקה.

מחייך לעבר פנייך הסמוקים,

יודע כי מתביישת את לעמוד מולי חשופת איברים.

מורה לך לפשוט גם את מכנסייך,

ולאחריהם מייד להסיר את תחתונייך.

ידייך מנסות להסתיר את ערוותך,

מורה לך להסיתן לאחור ולחשוף לעיניי את מבושך.

מבעד לשפם הערווה - שפתייך בולטות פעורות לרווחה,

כאילו רוצות לבלוע לקרבן דבר מה.

אוסר עלייך להשפיל מבט,

גם כשאיברך בין אצבעותיי בגסות נצבט.

מטורף אני על מבטך נוטף התאבה,

כ"כ משתוקק ללגום כבר מכוס התרעלה.

מניח כיסוי על עיניך היפות,

ונותן לחושייך לנסות ולנחש את הבאות.

הצלפה או צביטה בעוצמה חזקה או עדינה,

על השד על ישבן או על הערווה.

או אולי סתם נשיכה של פיטמה שוררת,

כזו שכואבת או דווקא מעוררת.

וגם כשאת מוצצת בערגה,

לא מפסיק להספינק לישבנך בחדווה.

את מתפתלת מבקשת מגע,

מבלי יכולת לראות ולדעת מה קרב ובא.

מייחלת כ"כ כבר להיבעל,

כל דבר בזמנו - אין ממה להיבהל.

משכיב אותך על השטיח,

ואת כפות רגליי עלייך מניח.

רגלייך מפושקות מעט כרומזות לי להגיע,

לנעוץ את האיבר עמוק ואת האגן להניע.

גניחותייך נשמעות עת שזה מתבצע,

ואני כבר קרוב מאוד עד להתפקע.

לאחר מעשה חוזר בגופך לצפות,

ואני בהחלט מודה - כי שב במהרה שוב להתגרות.

את שוכבת על הריצפה תשושה וחסרת אונים,

עינייך עוד מכוסות במעטה שחורים.

בזוויות פיך נותר רוק מאז שמצצת את איברי,

ומבין רגלייך נוזל החוצה למכביר - זרעי.

אוחז בך וגורר אותך למקלחת זריזה,

שכן עוד טרם סיימתי להינות עד תום ממך - מיוחדת ומדהימה.

כל כולך - שלי,

ואת נתונה תחתיי באופן בלעדי.

לאורך גופך פסים צבעוניים ברורים מעטרים,

את העונג הצרוב והכאב - בבירור מסמנים.

שובלים של דמעות שייבשו בנתיים על הלחיים,

ונחילים של זרע המטפטפים עוד מהשדיים.

מסניף את ריחך המשכר,

ולשם שינוי הפעם איני ממהר.

עושה בך כל שחפץ ליבי,

ואת נענית לכל - כנועה תחת שרביטי.

סוקר במבטי את גופך,

עורג אלייך מהופנט מיופיך.

מחבק אותך חזק נצמד אל גופך הדואב,

מלטף בעדינות כל צלקת שהסבה קודם כאב.

נושק לשפתייך המתוקות,

גם העליונות וגם לאלו שלמטה נחבאות.

את קוראת אותי כספר פתוח לרווחה,

גם אם לעיתים במסקנות  אינך בטוחה.

אולי את מתקשה להאמין לחלק מהדברים,

או בכך לא מודה - מעדיפה להתעלם מהממצאים.

נשמה כה טובה מוכנה להקריב את כל כולה,

לו רק ניתן היה לשוב אחורה לנקודת ההתחלה.

יודע כי החיים ממשיכים במסלולם,

לאו דווקא בכיוונים שאותם רצינו לחוות ולקיימם.

את שהיה לא באמת ניתן להחזיר חזרה,

אפשר רק לבנות מהנקודה הנוכחית דרך חדשה.

את מה שבתוך תוכנו חולמים ומפנטזים.

למרות שאת חלק מהמחשבות הללו היטב מדחיקים.

דברים שברור ששנינו כה רוצים.

אך השד יודע למה אותם אנו מפנימים.

איני מצליח תמיד לפתוח את סגור ליבי,

ויודע כי רוצה את לחטט ולהכיר כל נים בנפשי - וזה אך טבעי.

משרטטת לך קווים בין הפוסטים הישנים שכתבתי,

ומנסה לחבר את הפאזל גם עם הרמזים שלאורך השנים חשפתי ופיזרתי.

את נבונה - משוכנע כי בהחלט מבינה את הדברים,

ובהחלט מכירה המון סודות כמוסים.

את יודעת הרבה יותר ממה שמודה,

גם אם לא שואלת ומאמתת את הדברים בהם אינך בטוחה.

נרגע בין שדייך ומוצא שם נחמה,

על כל מה שעברתי - והיד עוד נטויה.

את מעסה את גופי הדואב בשמנים נעימים,

אך לנפשי המצולקת לא מצאת עוד תרופת קסמים.

ניגשתי לעבור על ההודעות בנייד,

ומייד כשגללתי את המסך הודעתה הופיעה מייד.

"...הזירו שלך כבר מחכה לך קר על השולחן",

ואני אפילו לא לבוש וכלל לא מוכן.

בודק את הלו"ז הצפוי היום בעבודה,

ומודיע למזכירה לדחות מיידית ולבטל את הפגישה הצפויה.

"...כבר מגיע" משיב לך בהודעה קצרה,

תוך כדי שעושה את דרכי לחניה.

"...השארתי את הדלת פתוחה... תיכנס" היא עונה בתשובה.

וזמן קצר לאחר מכן - יושב על הספה בדירה.

היא יוצאת מהמקלחת מחייכת לעברי,

גופה העירום נוטף מים ואדים - נשקף למולי.

אני שותה מעט מה"זירו" מופתע מתעוזתה,

שהיא כאין וכאפס למה שבהמשך קרה.

ניגשה להכין לעצמה קפה במכונה,

ואני צופה בשדיה הרוטטים תוך כדי בחדווה.

היא קוראת לי לראות דבר מה בחדרה,

ריח קטורת ותאורה נעימה משרות אווירה.

היא כורעת על ברכיה ובמבט מצטעף שואלת "...אפשר בבקשה?"

ולפני שמשיב דבר מה כבר מתירה את החגורה.

משחררת את איברי מריבצו,

ותוך שניות מעטות שפתיה יונקות את ראשו.

היא יודעת היטב את המלאכה,

והוא מגיב בהתאם ולעינוגיה בחיוב נענה.

אוחז במקבץ שיערה האסוף ומושכה אחרי בשתיקה,

על הספה בסלון מתיישב ולוטש את עיניי בגופה.

מורה לה לרכון על ברכיי,

וחש ברכות שדיה המרפרפות על רגליי.

מספינק כהוגן בישבנה על חוצפתה,

עד שאחוריה מאדימים ואת כאבה מחניקה.

מורה לה לעמוד קרוב והיא מייד מבצעת,

רק רחשי נשימותיה הקצובות את השקט מפרעת.

שדיה הכבדים שמוטים מפאת גודלם,

ופיטמותיה כאילו מתריסות למולי אל מול סודותי הנצורים לעולם.

מקרב את פי אל שדה הימני,

ונושך קלות את פיטמתה שהזדקרה קודם תחת לשוני.

מגניב יד אל בין רגליה,

וחופר קלות באצבעותיי בין יריכיה.

מציק לדגדגן שניצב כשומר בכניסה,

ולאחר שחשתי כי הטרדתי אותו מספיק נכנס פנימה בסערה.

בניגוד לעבר מרגיש כי מאבד הפעם שליטה,

ולא עובר זמן רב עד שמוטלת היא על מיטתה.

קושר את ידיה לראש המיטה,

וסוטר לשדיה סתם כך - ללא כל סיבה.

נושק לשפתיה מוטרף מטעמה,

ולפני שמעכלת דבר מה בועל אותה בחוזקה.

משלב כאב עם ההנאה,

נהנה לשמוע גם את גניחותיה וגם את כאבה.

נותן לאיברי לעשות בה כרצונו,

מה שלא התרתי לו אז בזמנו.

היא יודעת עד כמה נפשי אותה אהבה,

כל גופה שלי הוא ו...כך גם נפשה!