פרק נוסף

הניק הזה נפתח חודשיים אחרי שמישלי (של הכלוב) נולדה.

הייתי חייבת מקום אנונימי, לפרסם דברים שהיו בתוכי ולא הייתי בשלה שיזוהו איתי.

 

את הבלוג בניק של מישלי, פתחתי עבור *גברים*, שהיה עולם ומלואו וכל עולמי אז.

 

אחרי שהקשר איתו "שינה צורה" (או לפחות ניסה לשנות) (ללא הצלחה),

ובימים שעברתי את הגיהנום של "אפטר-סאב", הכרתי את "בעל הבית".

איך זה התחיל? אני צריכה לבדוק איתו אם הוא מוכן שאזכיר את זה כאן...

אבל את הבלוג כאן, הזה, פתחתי בשביל לכתוב לו.

 

שכחתי שהיה לי כאן בכלל בלוג!

ופתאום קיבלתי הודעה למייל שלי:

שלום HARMONY,

אנחנו שמחים לבשר, ש**** אוהב את הפרסום שלך בבלוג!

שלושה חודשים.

 

נכנסתי לבדוק...

ועד שלא חפרתי עמוק בבלוג,

הייתי בטוחה שמישהו השתלט לי על הניק וכתב שם בשמי.

לאט לאט התחלתי להזכר.

 

מה שבאמת הזוי, זה שלפני כמה ימים, מושג הבלוג יצר קשר (חברי) מחודש!

מרגש ומקסים ומפרגן ומצחיק וכל מי שהוא (בעיקר מותק!)

 

כשאני חושבת על זה, אני נזכרת שרציתי לכתוב לו,

אבל לא הייתי מסוגלת שזה יהיה המשך לבלוג שנפתח ונכתב ל*גברים*.

זה היה טעון מידי. רגיש מידי. כואב מידי.

אז כתבתי פה ומאז זנחתי.

 

 

 

 

בעוד כמה שעות, נפגשת עם כמה אנשים, לחגוג יום הולדת ל(יותר מ)חבר,

שלפני כמה חודשים, דפק לכולנו ברז וזינק עם האופנוע שלו לקבר.

הוא עשה לי לייק פה, והיה שותף למסע.

הכרנו לפני 8 שנים ושבוע.

עשרה ימים לפני יום ההולדת שלו (שהוא כל כך שנא).

כמה חודשים לפני שגברים נכנס לחיים שלי.

נתן לי את מתנת השיש המופלאה ואז נעלם לכמה שנים.

חזר להיות  לצידי ונתן לי את החשק לצאת החוצה מהדיכאון...

קיבל ממני את המתנה שהייתה בת הזוג שלו חמש שנים,

ליווה אותי לקשר שהיה מתנת החיים הכי גדולה,

והיה שם (כאן) תמיד ברקע, כמה שהיינו צריכים,

גם אם כמה מילים פעם בכמה חודשים,

גם אם חיבוק פעם בשנה.

היה כאן.

ואיננו עוד.

 

הוא כאן בתמונות, בתגובות, בלייקים, בהודעות, בהתכתבויות.

בעיקר בזיכרון.

 

אז הערב נרים לו "לחיים"...

ונמשיך בלעדיו.

 

ואולי אכתוב קצת כאן עוד (ואולי לא).

 

הפוסט הזה מוקדש למלאכים של החיים שלי (ויש פה הרבה כאלה).

כל אחד מכם יעודכן אישית, מתישהו ( :

http://www.youtube.com/watch?v=tJcqDdjl5MM

כמעט חודש עבר...
מילה אחת עכשיו בטלוויזיה, הקפיצה לי אותך שוב לזכרון.
לרגע ראיתי אותך בדמיון שלי, עומד מולי עם כל הנוכחות האדירה שלך.
לרגע עלה שם על הפנים שלך, החיוך שובה הלב שלך.
לרגע הרגשתי את היד החמה שלך על הלחי שלי.
לרגע נזכרתי כמה חטוף היה הביקור שלך בחיים שלי, וכמה משמעותי.
לרגע שמתי לב, שלפעמים אתה ממש חסר לי.
אני מתגעגעת אליך.
מקווה שאיפה שאתה נמצא, אתה בטוב.
אוהבת. }{

* מי יודע אם או מתי תכנס לכאן ותקרא את זה...

קצר וקולע.

רק שלושה חודשים.

הכרת אותי כשאני עם חיוך, אבל בוכה בתוכי.
נראית חיה ויחסית תוססת, אבל לא רוצה להיות.
אסרטיבית, אבל בלי שמחת החיים שמאפיינת את מי שאני.

שלושה חודשים שבהם התקרבנו. בקצב שלך, בדרך שלך.
מהרגע הראשון היה ברור מה לא יהיה כאן, אבל לא היה ידוע (לי בכל אופן) מה כן יהיה.
כל שיחה שלנו, הפתיעה אותי יותר, נגעה בי יותר, קירבה.
כל יום למדתי עליך עוד משהו (ברור לי שבחרת מה אתה רוצה שאלמד עליך).
תמיד דאגת שאדע, שיש שם עולם שלם שכדאי שלא אכיר...
שעדיף לי לא להתקרב מידי, לא להתערבב , לא להתאהב.

אבל אני זו אני, ואני כזו... לא אוהבת גבולות מלאכותיים.
כשהמגנט עובד ויש משיכה, אני לא מאמינה בלהתנגד לו.
אני מאלה שקופצים לתהום, ובוטחים.
או שתהיה נחיתה. קשה או רכה, מכאיבה ומשתקת או מחזקת ומעצימה.
או שבדרך פתאום יצמחו לי כנפיים.
או שיבוא מישהו ויאסוף אותי בדרך למטה.
לוקחת סיכונים.
ולא, זה לא שאני מזוכיסטית ריגשית (כמו שאתה ואחרים חושבים). אני לא !
אני לא אוהבת לסבול, אני נהנתנית גדולה.
אבל אני מוכנה להסתכן בלחוות סבל וכאב, כדי לחיות את הלונה פארק של החיים,
כדי להתרגש ולהנות ולאהוב ולתת ולקבל... ולחיות !

גם איתך לקחתי סיכון, "סיכון מחושב" (או לא).
והרווחתי בענק, את החיות שלי בחזרה, את הרצון להיות, את שמחת החיים.
הלב שלי החלים מהשבר האדיר שעבר, ושוב יכול להיות רחב כמו שאני אוהבת אותו.


http://www.youtube.com/watch?v=hc8TEAOyc3k&feature=related


אני יודעת שפגעתי בך בשבוע האחרון.
שנינו יודעים שזה לא היה בכוונה, שאלו המנגנונים שלי.
אני יודעת שהפתיחות הטוטאלית שלי, היא לפעמים לי לרועץ.
זה מה שקרה לי איתך.
אולי לפעמים אני בכל זאת צריכה לסנן, אולי איתך לא הייתי צריכה להחשף עד הסוף, להגיד הכל...
כי יש מחשבות שהן הזבל של האגו שלי, של ריגשי הנחיתות שלי, של חרדות הנטישה שלי.

בקשר הקודם, התרגלתי להגיד הכל, לא לסנן כלום.
לא חשבתי על זה שבגלל שאתה אחר, שאיתך זה אחרת, אז אני צריכה להיות אחרת.
שאיתך - זה בעיקר להקשיב לך.
לחוכמה ולרגישות העצומה, של כל מה שראית בלי שאצטרך בכלל לומר מילה.

אבל אמרתי. ומיד ידעתי שטעיתי.

ושוב היה כואב ומתסכל (כמו בימים האחרונים) וכעסת.
ושתקתי. (אירוע נדיר במחוזותיי)
והתנצלתי. (שזה משהו שאין לי בעיה לעשות)
והתפתלתי. (כמו שאתה קצת אוהב)
והתחרטתי. (שזה הדבר הכי נדיר אצלי)

ואז שוב המסת אותי כשאמרת:
"מיש, את זוכרת שאוהבים גם כשכועסים. נכון ?"
ואז ביקשת שאחזור אחרי הדברים שלך, והייתי ילדה טובה וחזרתי מילה במילה (והוספתי פה ושם מילה מישלי :)

והשיחה הסתיימה בחיוך. חם. רך. אוהב.


הטלפון שלך העיר אותי אתמול בבוקר, כמו שאני הכי אוהבת.
אבל הקול שלך היה קר.
אמרת שהוספת תגובה בבלוג והקראת לי אותה.
תגובה צינית, אכזרית, כועסת.
שתקתי.
מה יש לי לומר ?
דיברנו ואחרי כמה דקות, ביקשת שאמחק את התגובה שלך.

השארתי אותה שם עוד כמה שעות, למרות שהיא הכאיבה לי מאד.
משכתי את הזמן בכוונה, כי לא רציתי להרגיש שאני מעלימה ראיות.
רציתי לתת לעצמי לדעת שהיא שם, ושזה חלק מהעניין.
ואז כשהייתי אצלה שם בשטחים, העתקתי את התגובה לתיעוד בטיוטא של הג'ימייל (12:47),
ומחקתי אותה מהבלוג כמו שביקשת.

אחרי חמש דקות נכנסה ממך הודעה אדומה:

תאריך 31/01/12 12:52 - הודעה אחרונה מיולליול.

כתבת לי שמהמעט שהכרנו עברנו הרבה יחד,
שתקח איתך את כל הדברים הטובים שנתתי לך,
שאתה מודה לי על כל העזרה,ו שאתה מקווה שגם אתה עזרת במשהו.
שאתה נכנס לתקופה לא קלה ושאתה מודה על הכל,
ושאזכור שאני שווה יותר ממה שאני חושבת.

ואז מחקת בפרופיל את כל מה שכתבתי לך לפני חודשיים.
והשארת שם רק את זה:

"להתראות שלום זה לא נגמר זה רק הסוף"
נחמד,נחמד,היה ממש נחמד...תודה למי שצריך.


ואז שלחת לי SMS:

15:08 מעדכן מחקתי את הפרופיל

16:25 ראיתי. קראתי שזו ההודעה האחרונה מיולליול. זו הייתה האחרונה גם מE ?

16:29 אני רק מבקש שתאחלי לי בהצלחה ורק בריאות

16:29 אני אכתוב כשאוכל

16:35 מאחלת לך את כל הטוב שאפשר, ושולחת את אהבתי הגדולה. תמיד אהיה כאן...

16:40 תודה מלאך תשמרי על עצמך ומיש, תנוחי קצת ( : נשיקות }{


אני שמחה על התמונות שנשארות לי בראש.
של השניות הראשונות בפעמים שנפגשנו.
אותי מנשקת את היד שלך.
מניחה עליך את היד שלי.
יורדת על ברכיי.
הכי טבעי לי בעולם.

את החיוך שלך והיד שמלטפת לי את הראש ומושכת אותי למעלה.
ואת החיבוק של הגוף העוטף שלך.

שיהיה לך בהצלחה ובריאות.
ואושר ושלווה ושמחה ואהבה.
וחיים.

כשלתי בלהסביר לך למה התכוונתי, כשאמרתי ש"אני רוצה לשחרר באהבה".
אני מקווה שעכשיו הצלחתי...

אוהבת אותך חזק.
}{

"עוד לא הבנת שאני פה להרבה זמן ?" ולחילופין: "איך אני יכול ללכת, אם אני בכלל לא פה ?"

אתה יודע, הכל היה כ"כ ברור מהרגע הראשון, אבל גם לגמרי מפתיע מרגע לרגע.
שפוי והגיוני, אבל גם הזוי ובאוויר. ולומדים לחיות עם זה.
למדתי לחיות עם זה מגיל צעיר ואפילו שכללתי את זה למומחיות מישלי.
מעל הכל, מצאתי את הדרכים להתנהל בתוך זה...
שליטה והתמסרות הן חלק מאד משמעותי בהתמודדות הזאת.

אמרת שאני מופרעת. זה נכון. אבל אני מופרעת שפויה.
אמרת שאני עכשיו בהתגוננות, ואתה צודק.
כמו שצדקת בהרבה מאד מהדברים שאמרת, בשלושת החודשים שאנחנו מכירים.
יש לך חוכמה מיוחדת ויכולת לראות דברים מזווית שאחרים לא.
בבקשה תעזור לי לשחרר את ההגנות שהעליתי בימים האחרונים,
אפילו שזה ישרת אותנו רק לזמן קצר, אפילו שאח"כ אולי שוב יכאב.
אל תדאג, יהיה מי שיחבק אותי. כמו שאתה היית ועדיין.

לא מעט אנשים במהלך החיים שלי, ראו בי המלאך שלהם. חלקם עדיין.
רק ספורים היו כאלה בשבילי.
כבר שנים שלא פגשתי את אחד המלאכים שלי, ואז אתה הופעת.
פיזרת מעליי, את מה שמלאכים יודעים לפזר, סוג של אור וחום מיוחדים.
משהו שאני יודעת לזהות.
אתה תשאר בשבילי מלאך, גם כשתעלם...
לא רוצה לתת לך להפוך לקללה, ואני יודעת שאולי תעשה דברים כדי שזה יקרה.
ואם תרצה מאד, אז גם תצליח, כי אתה יודע איך לעשות את זה.
אני מקווה שלא תרצה. בבקשה אל תרצה. תשאר מלאך בשבילי.
גם אם נגעת רק לרגע. גם נגיעה קצרה, יכולה להצרב לכל החיים.

אני אוהבת אותך.
ואני עוד פה.
יפה שלך.
}{

 

וכשיצאתי למשימה של טובות השתיים...
לא ידעתי אם תהיה שם או לא.
אמנם לא היית איתי שם פיזית, אבל היית איתי.
דימיינתי אותך מסתכל עלינו, מורה לי מה לעשות, שומר על הגבולות שלי.
קיוויתי שתהיה גאה בי, שתדע שלעשות את זה בשמך, הפך את זה לבאמת מרגש.
מצפה להרפתקאות הבאות שלנו.

והתכוונתי, כשאמרתי לך אתמול בטלפון, שנתת לי את החיים שלי בחזרה,
שיש לך חלק ענקי בזה שחזרתי לעצמי.

אוהבת אותך.
}{

תודה שבאת הערב.
שאחרי שחשבתי שלא תבוא, הפתעת והגעת.
עם החיוכים הממיסים שלך, עם המבט החודר, עם המילים שנוגעות.

תודה על זה שאתה פה.

כבר למדתי שזה לא הכמות, אלא האיכות...
ואתה מביא אותך, משובח ואוהב ודואג.

תודה שלקחת אותי ושאחרי הכל, אתה סבלני לתהליך שאני עוברת.

אני כבר מתאהבת בך.
הנה, אמרתי את זה...

(תשמור עליי בבקשה)

שאתה מתקשר אליי.
שאתה מעיר אותי.
כשזה מהמשרד ואני מכניסה את האוזניות והקול שלך בתוך הראש שלי.
כשאני במיטה, מתחת לפוך, ערומה.
שאני שומעת אותך מחייך בטלפון.
שאני יכולה לספר לך הכל, וזה בסדר.
שמגיע יום ראשון, ואני כבר לא מתפרקת.

שאמרת שאתה חושב שאני כבר...
ושגם אתה.

מחכה לך במיטה ( :