רסיסי חיים של זונת חללית מעולם הטבעת

על שהעזתי לכמת את סגולותיה במדדים, גמלה לי אלת המיגרנה בדרכה האופיינית. כך שבשישי בבוקר התעוררתי עם כאב ראש בדרגה 4, מה שאיים להרוס את היום וגרוע מכך – את התוכניות ללילה. באלו נכלל ביקור בדאנג'ן, במטרה לתת דרור לצרכים הנפשיים המגוונים שלי, וכמו כן למחות את זכר ביקור הנפל בספייס לפני שבועיים. לספייס אני לא מתכוון לחזור.
לקחתי שני כדורי מגראין, הכנתי לעצמי כוס תה, והתיישבתי לעשות מדיטציה. טוב, אולי מדיטציה זה אוורסטייטמנט. ישבתי על הספה וניסיתי להירגע. אחרי שלוש שעות כאב הראש ירד לדרגה 1, מה שאומר שחיי ניצלו. לפחות לאותו יום.

בצהרים הלכתי למעבדה ועבדתי עד הערב. אני מוכרח להודות (שוב) שעבודה במעבדה מסבה לי יותר אושר מאשר מין, סוטה ככל שיהיה. אילו היו שתי פעילויות אלו מתחרות על אותו תקציב זמן, המעבדה הייתה מנצחת בגדול. והייתי נשאר בלי מין 😒

כשחזרתי הביתה המיגרנה הייתה כבר מאחורי, אבל התחיל "כאב ראש" אחר, הכל כך אופייני למועמד היציאה לבילוי – לוח זמנים של פניקס, אישתי היקרה, כלל לא תאם את הציפיות שלי. איפה שהוא בסביבת עשר אמרתי לה שכבר מאוחר מדי ואני מעדיף לבטל. התפתח ריב. אין דבר מבאס מריב לפני בילוי.
באחד עשרה גמרנו לריב ולהתארגן, ויצאנו סוף סוף לכוון תל אביב. הריב היה מיותר. הגענו לדאנג'ן בשתים עשרה וקצת, ולא הייתה באמת סיבה להגיע קודם. אני סתם לחוץ. חבל שגרמתי לריב.

המסיבה הייתה מעולה. לא יודע לשים את האצבע מה באמת מבדיל בין מסיבה טובה לגרוע. אולי אופי הקהל, אולי עיצוב המועדון (אגב – לא משהו), אולי האופנה. לאופנה הפטישיסטית אני רגיש בטירוף. לשמחתי אופי הלבוש היה משביע רצון, להבדיל מהחוויה הלא נעימה בספייס לפני שבועיים.
והכי חשוב – הלבוש שלי כמובן. הייתי, ללא ספק, הדבר החריג והמוזר והבולט ביותר שהיה שם. משכתי מלא תשומת לב וקבלתי המון לייקים. יש !!!

אני פטישיסט חולה צומי 😄

גם פניקס הייתה מרוצה, הקרינה אנרגיה חיובית ועשתה המון סוציאלייזינג, כאשר אני משמש עציץ לקישוט. מאושרים ומגורים חזרנו הביתה בארבע בבוקר.

סולם דרגות המיגרנה

0 – הכל סבבה
0.25 – לא ברור עם יש מה שהוא או לא, רמת השפעה שקולה ל- 0
0.5 – יש איזה כאב ראש קל, ברור שהוא קיים, אבל עדיין לא משפיע על יכולות התפקוד
1 – יש כאב ראש ברור, לא חזק. אפשר להמשיך לתפקד כרגיל, אבל חייבים לקחת אותו בחשבון.
2 – כאב ראש דומיננטי, אך עדיין נסבל גבולית. ניתן לתפקד כרגיל לפרקי זמן קצרים בלבד, ובדרך כלל זה מקפיץ את הכאב לרמה גבוהה יותר. עדיף להימנע מפעילות.
3 – כאב ראש מתחיל להשתלט ולהאפיל על כל שאר גירויי הסביבה. כמעט שלא ניתן לתפקד. נהיגה ושיחה הופכות לפעולות מכאיבות במיוחד. חייב לשבת.
4 – כאב ראש חזק, אפס יכולת תפקוד או אינטרקציה עם הסביבה.
5 – בא לך לבכות.
6 – אתה בוכה
7 – בא לך למות
8 – אתה תזכור את המיגרנה הזאת לכל החיים. (אני חושב שהייתה לי אחד כזה)
9, 10 – אלו הם רמות היפותטיות, שאני נחרד מלחשוב איך זה עלול להיות. רמת 10 מסמלת מבחינתי את המצב שראשך מתפוצץ בפועל, מה שהוא סופי, סופני ובלתי הפיך.


עד לפני שנתיים הייתי בתרדמת, ישנתי בעמידה. מיגרנות עזבו אותי אז, מיגרנה רצינית הייתה לי אולי פעם בחודש.
אך מאז תחילת AL לעתים יש לי שלוש מיגרנות בשבוע. בשנתיים אחרונות היו לי בסביבות 150 מיגרנות, אבל מי סופר. חלקן עברו יחסית בשקט אך רבות הגיעו לרמות בלתי נסבלות. ככה שאין טוב בלי רע, ועל כל הדברים הטובים משלמים ביוקר. בסדר, אני מוכן לשלם.
אני מוכן לקבל ש- AL מדרבן מיגרנות, כי מדובר במאמץ מרוכז. הטענה הבא שלי וודאי תיראה יותר הזויה - AL פגע חמורות בכושר ביטוי שלי. מדהים עד כמה איבדתי אותו, מיד עם תחילת הפרוייקט. איבדתי את כל החבילה - את כושר ביטוי, את הקישורים החברתיים ואת העניין באנשים באופן כללי. ע' הגדיר את המצב שלי כ- "אוטיזם". לאחר דיון הגענו להסכמה כי מדובר ב- "אוטיזם זמני מבחירה" ושהמצב כנראה הפיך. אני בכל זאת לא לגמרה מבין. מדוע מאמץ ה- AL, חייב לפגוע בכישורים אחרים ? AL דורש בעיקר כישורי אנאליזה וסינתזה, והרבה מאוד עבודה שחורה. אלו חייבים לבוא על חשבון כושר ביטוי ? מוזר.
אבל מדובר במצב נתן. מסתבר של- "הי" שאני חווה מ- AL יש מחיר. אני מניח שהפרוייקט יגיע לבשלות תוך כשנתיים-שלוש ויעבור לטיפול של אנשים אחרים. עד אז אני מתכוון ליהנות מכל רגע. גם אם יהיו לי מיגרנות כל יום.

מחר נלך למסיבה של אורלי. ארגנתי לעצמי תחפושת ממש טובה 😄

אני רק בודק שלא שכחתי איך מקלידים.

שנים שלא כתבתי כאן.
נעדרתי מסיבות טובות - הייתי עסוק. ועודני עסוק מעל הראש.
לפני שנתיים וחצי פתחתי במה שאני רואה כפרוייקט חיי.
אחרי שנתיים - אני עדיין ב- "הי" וכנראה אשאר כך עוד זמן רב. כי פטיש העיקרי שלי הוא להגיע ליעדים בלתי אפשריים. אני או-טו-טו מגיע לשם, ככה עוד שנתיים-שלוש. או יותר.

וגם - אני מאושר, יש לי ניק חדש !

היינו ב- bondage-a-go-go

נראה ששני המועדונים הפעילים ביותר באזור סן פרנסיסקו הם sitadel ו- bondage-a-go-go, כאשר sitadel הוא הגדול שבניהם. אבל בדומה לארצנו הקטנטונת גם ב- SF אין כנראה מספיק סוטים כדי לחגוג יום-יום והמסיבות הגדולות מתקיימות רק פעם בשבוע – ביום רבעי ב- bondage ובשבת ב- sitadel. בשבת לא היינו שם, כך שהבחירה שלנו הוגבלה למועדון אחד בלבד.
היו לי ספקות בקשר למקום. האתר של bondage-a-go-go נראה עתיק, לא מעודכן כבר זמן רב. המועדון פועל משנת 93, ולמקומות כאלו יש נטייה להזדקן יחד עם הקהל. היה לי חשש שנפגוש שם בעיקר חתיירים מזוקנים בעלי כובעי קסקט מעור. שקלתי לוותר על החוויה. אבל בסופו של דבר לקחנו סיכון ובחשש מה התייצבנו, אני ובת זוגתי, ברחוב מס 4 בעיר התחתית של סן פרנסיסקו.

המקום מקסים.
מעל הכניסה התנוסס שלט עליו מצוירים אזיקים.
בכניסה עמד סלקטור, ידידותי למדי. הוא זיהה מיד שאנחנו זרים, בירר מאין ונדב את ידיעתו בשפת הקודש שהסתכמה במילים "שמן" ו- "שרמוטה", מה שעשה אותי משועשע ואת אשתי תוהה בקשר להתאמת לבושה לאירוע. נכנסנו פנימה, שילמנו 10$ ועלינו במדרגות לקומה השנייה.

שני הערות בקשר למספר 10:

דבר ראשון – שימו לב שהמחיר הוא חצי ממה שמשלמים בארץ. נו טוב, אמריקה.
דבר שני – השעה הייתה עשר בערב. המסיבה מתחילה בתשע ונמשכת עד שתיים בלילה. האמריקאים האלו באמת ילדים טובים, מתחילים וגומרים מוקדם, כי צריך גם לישון, לא ?
אני חושב ששני ה- "עשרים" האלו לא היה מזיק לאמץ גם בארץ.
אם כבר נגררתי להשוואה הבלתי נמנעת, אז יש דבר אחד שלא היה שונה –
בכניסה למועדון היו תלויים שלטים המבקשים להגיע בדרס-קוד מתאים ומאיימים בהוצאה להורג על כל מי שלא, אבל בפועל הסלקטור הכניס את כולם והסתפק בנו-נו-נו למי שלא היה לבוש לטעמו.
אם כי רוב האנשים הגיעו לבושים כמו שצריך.

במועדון יש שתי קומות. בקומה עליונה (שאליה מגיעים מהכניסה) יש בר, כמה ספות וכורסאות ו- play area בה מתרחשים בו זמנית 2-3 סשנים. בר מגיש משקאות וגם אוכל, ויש שולחנות קטנים שאפשר לשבת לאכול ולצפות גם בסשנים וגם על רחבת ריקודים למטה. היו הרבה אנשים, בדיוק בכמות הנכונה לגודלו של המקום. היה הרבה מה לראות. דרס-קוד דומה למה שיש בארץ, אבל יותר מגוון. ראיתי למשל שמלות ווניל בצבע צהוב, וראיתי מי שהוא בשריון אבירים, ומי שהיא מטר שישים על מטר שישים עטופה במחוך אדום ומכנסון ווניל אדום מבהיק ועליו חצאית קצרה שהזכירה לי סצנת "אגם הברבורים" מסרט "פנטזיה" של וואלט דיסני. לחמודה היה גם בן לוויה תואם.

בקומה תחתונה יש בר נוסף, רחבת ריקודים גדולה ומשקעת וחדר אישון. כן, חדר אישון. האמריקאים ילדים טובים ומחונכים (כבר אמרתי?), הם לא מעשנים ככה במועדון, אלא רק בחדר נפרד המיועד לכך. זו פעם ראשונה שיצא לי לבלות במועדון בלי שהסירחון המגעיל של סיגריות דבק אל בגדי.
קבוצת גיל הבולטת הייתה 20 עד 30, אבל היו נציגים מכל שכבות הגיל. בלט מאוד הערום – מספר הערומות באופן חלקי או מלא היה יצאה דופן , ולרוב הערומות היה מבנה גוף מצוין. ערומים לא ראיתי, וטוב שכך. ערומים לא ממש עושים לי ...
ואם כבר מדברים על אופנה, אז הטרנד החדש בבגדי פטיש הוא גרביוני רשת קרועים. אני אומנם כבר התרגלתי לחורים בגרביונים שנגרמו מסיבות ענייניות, אבל החורים שראיתי שם ללא ספק נעשו בכוונה. אני בכלל לא מבין איך בעלת החורים הצליחה ללבוש אותם ...
היו גם לא מעט הומואים וטראנסיות. מבחינת העדפות המגדריות הקהל היה יותר מגוון מאשר במסיבות פטיש אצלנו, למעט אולי המסיבות שמארגן טראני שבהם עדיין לא יצא לי לבקר.

באזור המשחקים התקיימו כמה סשנים במקביל ואת רוב זמנינו בילינו בלהסתכל. היה שם זוג נחמד בהיפוך מגדרי. הבחור היה עם חזייה וחצאית מיני, החברה שלו הייתה במכנסיים ועם פלג גוף עליון חשוף. היא הייתה שעונה על הצלב ודום משועשע הצליף בה בכל אביזר אפשרי, עד שהביא אותה ממצב של גרגור מגורה עד ליללות של ממש. באותו זמן דום אחר דגדג מי שהיא קשורה עם המון חבל בתנוחה מוזרה עם רגל אחד באוויר. המבט על פניה ועיניה העצומות העידו שהייתה בדיוק במצב בו רצתה להיות.
הזוג לידינו, שנראו כבני 18 לכל היותר, הסתכלו וחייכו באושר.

אחרי המדוגדגת נכנסה לרחבת המשחקים בחרוה שעשתה את עצמה מטומטמת, וסכמה עם דום, שעשה את עצמו ליצן, שהוא יחטיף לה 12 מכות בישבן. אבל הוא בכל פעם התבלבל בספירה והתחיל מחדש. הוא בקש עזרה מהסובבים והם ספרו יחד איתו, אבל בסביבת מכה העשירית או האחת עשרה תמיד התבלבלו ונאלצו להתחיל מחדש. אני חושב שהיא חטפה שם איזה מאה – מאתיים הצלפות, אם כי לא חזקות במיוחד.

זוג טראנסיות נכנס. פנים בעלי תווים גבריים נוקשים, גבוהים ושירירים, בפאות שלא ישבו עליהן טוב. הם נראו כמו עופות מוזרים והביטו מסביב במבט חשדני. הטרנסיות התיישבו בכורסאות לא הרחק מאזור המשחקים ובשפת גוף ברורה ושידרו לכל עבר "עיזבו אותנו בשקט".

למטה הייתה רחבת ריקודים גדול ומאובזרת, מלאה הכדורי מראות ותאורה. לצידה במה ועליה שלושה נערי קולדג' שניגנו שירים של נערי קולדג'. בלונדה שנראתה כמו אחת שנערי קולדג' אמורים לשלם לה, עמדה על הבמה ועשתה פרצופים. לפעמים גם שרה.
הקהל ברחבה לא רקד. הם עמדו והסתכלו על הנגנים ועל הבלונדה. מוזר. אני חושב שהם כן רקדו אחר-כך, אבל לא ראינו.

בסך הכול מקום מאוד נעים, מלא סוטים נחמדים ועשיר בסשנים ואופנת פטיש מגוונת. מומלץ !
אנחנו בטח נבקר שם שוב בשנה הבא.

.
שלום לכולם ! השנה היא 1995, אביב בחוץ, השמש זורחת, העצים פורחים, ציפורים שרות בגן, השקעות זורמות לקופות של חברות היי-טק והמדען הראשי מחלק מענקים כיד המלך. הבועת האינטרנט עוד לא התפוצצה ובאג 2000 עוד רחוק מלפנינו. רבין לא נרצח עדיין והפלסטינים חושבים שאו-טו-טו תהייה להם מדינה. אשרי המאמין. העתיד מעולם לא נראה ורוד כל כך. כולם עסוקים בקדחתנות ביצירת עושר ואושר.
ואני מה ?
אני מדען !
אני עושה ניסויים ...
אני חוקר את קצוות היקום. היקום הפרטי שלי. ממש את הקצוות.
לחקר הקצוות של היקום הפרטי יש שם. קוראים לזה edge play ...
פויה edge play, זה למשוגעים. רגע, רגע. לעת עתה באו נעזוב את ההגדרות ואת הדבקת התוויות.

אז אני עומד לי בחדר וכולי התרגשות. מה יהיה היום ? האם אצליח להגיע למקום אליו התכוונתי (אובדן שליטה, כן ?) או שאגיע למקום קצת אחר ? (עולם הבא)
זה אמור להיות פינאלה האולטימטיבי לסדרה ארוכה של ניסויים במניעת נשימה. כן, אני יודע שמתים מזה. לא איכפת לי. בשביל סיפוק אני מוכן לקחת סיכון. על עצמי - רק אני מחליט, אני ילד גדול. מה, מי שקופץ ממטוס לא לוקח סיכון ? אומממ, גם את זה אני עושה ... או מי שצולל למעמקים. או מי שסתם נוהג מהר מדי. (שוב אומממ ...) רובינו לוקחים סיכון לצורך סיפוק יצרים. אני רק לוקח קצת יותר.

אני משחק עם breath control כבר זמן רב. כל כך פשוט ... שים שקית על הראש וחכה עד שתיחנק ... ותשתדל להוריד אותו מהראש קצת לפני שאתה מתעלף, כי אחרת לא יהיה לזה המשך. אין המשך – אין הנאה. השעון יכול לעזור – מדידת זמן נותנת מדד אובייקטיבי למידת הנזק ורמת הסיכון. נגיד 4 דקות. 4 דקות בלי אוויר ...

תמיד לבד.
ניסיתי את זה עם שותף. בלתי אפשרי. אני לא מוכן לחנוק אותו, זה מלחיץ אותי. מה אם יקרה לו מה שהוא ? הפחד שיהיה לי על המצפון גרימת נזק למי שהוא אחר משתק אותי ומבטל את כל ההנאה. והוא לא מוכן לחנוק אותי, מאותם סיבות.
כך שאת הדברים המסוכנים באמת עושים לבד.
רק שאין מי שיוריד את השקית במקרה הצורך ...
בעיה בלתי פתירה ...

העניין הוא שאין דבר שמאתגר אותי יותר מבעיות בלתי פתירות. אני רק שומע על "בעיה בלתי פתירה" וכבר אני מוצף אדרנלין. ולכן, זה כבר זמן רב אני מסתובב עם מחשבות על הפתרון. בהתחלה רק במטרה לפתור את הבעיה המאתגרת, אבל אז, כשהיה לי פתרון, זה הפך לפטיש. הפטיש האולטימטיבי של אובדן שליטה במהלך מניעת נשימה. אומממ ... קצת מסוכן. אבל "מסוכן" ו- "מגרה" זה כמעט אותו דבר אצלי.

-------------------------------------------------

אז אני עומד לי באמצע החדר ובודק בפעם אחרונה את כל הפרטים.
הלב דופק בפראות. הזין נוקשה עד כדי כאב. אני מוצף תערובת של אנדורפינים ואנדרנלין. אני מכור לקוקטייל הזה.
חייב להתרכז, היום כל טעות קטנה עלולה להיות קטלנית.
מזרון על הרצפה וכריות סביבו. כדי שלא אחטוף מכה כשאפול חסר הכרה. קסדה על הראש. מאותה סיבה. שעון על הקיר, גדול, ברור ומואר. כדי שתהייה לי ביקורת כל שהיא על הנעשה. כשנחנקים, פרק זמן שעובר זה הגורם המכריע. אוקי, עד כאן הפרטים הקטנים ...
 
מהתקרה יורדים חמש חבלים. כל אחד מהם מחובר לוו נפרד, כך שגם אם אחד ייכשל, השאר עדיין יחזיקו. חמש, זה פי חמש יותר מהמינימום הנדרש. ליתר בטחון. כל חמשת החבלים יורדים למטה ונקשרים לאותה שקית ניילון בודדה. שקית שקופה פשוטה של פח. החבלים קשורים ומודבקים לשקית עם כמות אדירה של נייר דבק. מה שלא יקרה, אסור שהחבלים יתלשו מהשקית. כי אם הם יתלשו – אני גמרתי. השקית תלויה מהחבלים בערך בגובה הראש שלי.
 
הנה התוכנית – בעמידה, אני שם את השקית על הראש, מהדק בצוואר עם גומייה רכה. הידוק, אפילו רך, ימנע כניסת אויר. האוויר, ליתר דיוק החמצן בשקית ייגמר תוך כמה דקות. עוד כמה דקות נוספות ואני אתעלף. כשאתעלף – אפול. כשאפול, השקית תחליק לי מהראש או תקרע. וכך ברגע שאתעלף – תתחדש הספקת החמצן. מערכת אל-כשל.
 
ההתרגשות כל כך גדולה שאני מתחיל לרעוד ומקבל רגלים קרות. אני מתיישב ומנסה לסדר את הנשימה. זה עלול להיגמר רע מאוד. אולי כדאי לבטל ? הרצון לבטל הופך לעז ואני נשטף בזיעה קרה. אבל אם אבטל, הפנטזיה הלא ממומשת הזאת תמשיך להסתובב לי בראש ולא תיתן לי מנוח. אחרי כמה דקות ישיבה אני מצליח לגייס מספיק כוח כדי לקום, רועד עדיין. החלטה התקבלה. מכאן והלה אני נכנס למצב אוטומטי.
 
אני מורח את הצוואר במעט שמן. זה יעזור לשקית להחליק עליו בעת הנפילה הצפויה. שם אזיקים על הידיים. מנפח את השקית. אני אוהב אותה מנופחת, לא רוצה שתדבק לי לראש. מכניס את הראש בתוכה וקושר בעדינות עם גומייה סביב הצוואר. מעכשיו אני על אויר מוגבל. בודק את הזמן בשעון. האמת, לא ברור לי למה אני בודק את הזמן, הרי בכל מקרה אני מתכוון להישאר ככה עד שאתעלף. לא משנה, מדידת זמן מרגיע אותי. שולף אזיקון מהכיס הקושר את הידיים אחרי הגב. זהו, נשאר רק לחכות.
 
אני עומד בלי לזוז. הלב דופק בפראות, הנשימה מואצת כאילו שאני בריצה מטורפת. חולשה נוראית ברגליים ובכל שאר הגוף. אני חושש שתכף לא אוכל עוד לעמוד. עברה רק דקה, אני יודע שהכל מהתרגשות ולא ממחנק. בשקית יש חמצן לשתי דקות, ועוד כארבע דקות שאני יכול להישאר ללא חמצן. בסך הכל שש. ואז אני אמור להתעלף וליפול. אני מתחיל להרגיש רעד ברגליים.

-----------------------------------------------

שלוש דקות.
אויר בשקית הפך למרק מחניק. הריאות, שלא מבינות שאני מתעלל בהם בכוונה, מגבירות את קצת הנשימה על מנת לפצות על מחסור בחמצן שכבר מורגש היטב בכל מערכות הגוף. עכשיו הנשימה מהירה לא רק בגלל ההתרגשות. החזה עולה ויורד בפראות, ריאות מנסות להיפטר מכל הפחמן דו חמצני הזה שמצטבר. הן לא מצליחות, כי מה שהן לוקחות חזרה זה אותה תערובת. פעמוני האזעקה בגוף צורחים. המחשבה שלי הופכת לצלולה וממוקדת. אני רגוע לחלוטין ומצפה בסקרנות לבאות. אני כבר לא חלק מהגוף שלי. אני צופה מהצד בגופי נלחם על חייו. אבל אני עדיין לא בתחום הסכנה המיידית. אני יודע זאת.

חמש דקות.
נראה לי שהריאות כבר הבינו שהן מתאמצות לחינם, אבל זה לא מפריע להן להניע לי את החזה כמו מפוח. הרעד הופך לבלתי נשלט ואני מקפץ כמו מחושמל. האומנם בלתי נשלט ? בוא נבדוק את זה. אני פוקד על שרירי להפסיק לרעוד. הם מפסיקים, ואני שוב עומד רגוע ללא ניעה. באכזבה אני מציין לעצמי שהרעד הזה נשלט לחלוטין. באסה. המחוג של השעון מתקרב לדקה השישית. אני אתעלף תכף. רצוי במהירות, כי השהייה ממושכת ללא אויר מתחילה להיות מסוכנת.

שבע דקות.
אני לא מבין מה קורה. לא התעלפתי. הרעד נפסק. עוד יותר מוזר – קצב הנשימה ירד לרגיל. ההשערה שלי – אין הגוף מספיק חמצן כדי לספק לשרירים ולרקמות את האנרגיה הדרושה. מה שנקרא "קריסת מערכות". אבל זאת רק השערה. החשיבה – צלולה כמו תמיד. ממש מרגיז. הייתי אמור להתעלף כבר. בתוך השקית – גז חרדל רעיל. ואני ממשיך לעמוד באמצע החדר בניחותא כאילו אין שום שקית על הראש שלי.

תשע דקות.
מה קורה כאן לעזאזל ? הייתי אמור להיות כבר מאולף מזמן. אני מרגיש חולשה ובקושי מרגיש את פעימות הלב. קצב נשימה – איטי ביותר. אבל אין שום ערפול לא בחשיבה ולא בראיה. כמה זה 3 בריבוע ? אומממ ... תשע. 17 בריבוע ? 289. אוקי. ו- 152 בריבוע ? 23104, כך נדמה לי. לעזאזל, אני לא אמור לחשב ריבועים אחרי תשע דקות בלי אויר ! זה לא הולך לפי התכנון. חייבים לחשוב על ההשלכות. אני כבר עמוק בתוך האזור של נזק מוחי פוטנציאלי. התכוונתי להתעלף, או במקרה הגרוע – למות. אלו היו אפשרויות סבירות מבחינתי. אבל האפשרות לנזק מוחי לא כל כך מוצאת חן בעיני. השעון סוגר את הדקה התשעית. אני מחליט להפסיק.

ההחלטה מתורגמת מידית לפרץ של היסטריה. מה אם לא אצליח להשתחרר מהשקית ? אוח, כמה שאני מכיר טוב את פרצי ההיסטריה האלו – עברתי אותם בכל פעם שמשכתי בידית המצנח והוא עוד לא נפתח. לוקח לו כמה שניות להיפתח.
עשר דקות. אני מכופף את הברכיים ומטה את הגוף. הראש נדחף כנגד הצד התחתון של השקית ומחליק ממנו החוצה. שלום אויר, חזרתי. אני חצי נשכב חצי נופל על המזרון. הראיה מתערפלת. אני שוכב ככה, חצי מעולף, אולי חצי שעה, אולי יותר. מעקב אחרי הזמן כבר לא מעניין אותי.

--------------------------------------------------------------

כשחזרתי מעט לעצמי ניסיתי לנתח את מה שקרה ולהסיק מסקנות. ה- “סשן" קיבל ציון 7 – כמעט טוב. מצד אחד חוויתי התרגשות בלתי רגילה, אבל מצד שני – לא השגתי את המטרה העיקרית – להגיע למצב של התעלפות. הייתי גם מאוד מופתע ממהלך הדברים ומתגובת הגוף שלי. מדוע לא הצלחתי להתעלף ? בראש שלי כבר הסתובבו מחשבות על סשן דומה משודרג, הכולל אדי אלכוהול בתוך השקית שעל הראש.
בסופו של דבר הסקתי שיש לי חוסר הבנה בתהליכי החנק ואני זקוק להשלמת ידע. ניגשתי למחשב, לאינטרנט המצ'וקמק של 1995, ולאלטה-ויסטה ...

בהתחלה מצאתי רק כמה מאמרים מטופשים של מתלהבים כמוני ממשחקי חנק, ברוח הדברים כמו "זה כיף, זה לא מסוכן, גם ילדים שלי עושים את זה, מה כבר יכול לקרות, וכו'”. המאמרים לא חידשו לי מאום ולא ענו על השאלה הבסיסית – מדוע לא התעלפתי. המשכתי לחפש. אחרי לא מעט דפים, הגעתי למאמר שכתב פרמדיק כל שהוא. המאמר היה מאוד מפורט, מסתבר שפרמדיק הזה עסק בעיקר בחילוץ אנשים מתאונות סאדו, כולל תאונות של משחקי נשימה. אין לי מושג איך הוא בדיוק הגיע לתפקיד הזה. הוא כתב בלשון יבשה ואינפורמטיבית, ללא קביעת דעה ובלי אמוציות. כמו שאני אוהב. תחילת המאמר עסקה בסטטיסטיקה של מקרי המוות ממשחקי חנק – 250 מקרים בשנה בארה"ב. גם הקטע הזה לא חידש לי – ידעתי שאני עוסק בספורט מסוכן.

אך בהמשך המאמר היה פירוט התהליכים הפיסיולוגים של חנק והשלכותיהם. זה כבר היה חדש ומעניין יותר. משכתי לקרא בעניין הולך וגובר, וככל שהתקדמתי במאמר – ככה חשכו עיני וזיעה קרה התחילה לכסות את מצחי. הבנתי מדוע לא התעלפתי. וגם הבנתי עד כמה המצב שלי היה רע. הנה תמצית של מה שלמדתי שם -

כן, מתעלפים בגלל מחסור בחמצן. רק מה, בחנק מסוג שעשיתי, הבעיה האמיתית והחמורה היא לא חוסר חמצן. חוסר חמצן, קטלני בפני עצמו, אומנם יבוא לידי ביטוי בשלב מסוים, אבל סביר להניח שהנזק האמיתי והחמור יגרם הרבה לפני כן. הנזק נגרם כתוצאה מנשימה חוזרת של פחמן דו-חמצני (פד"ח)
מסתבר שפד"ח החוזר לריאות יוצר מצב של הרעלה. בתגובה כימית עם מים (ו- 70% מהמשקל הגוף שלנו זה מים) הוא יוצר חומצה פחמימית. חומציות הדם עולה ודרך מחזור הדם פד"ח פוגע בכל מערכות הגוף, הרבה לפני שהן נפגעות מחסור בחמצן. אפשר בהחלט להגיע למצב של הרעלה קטלנית ולהישאר בהכרה מלאה עד הסוף. הלב יפסיק לפעם לפני שהמוח יפסיק לפעול. ולא תהיה התעלפות בסוף, אלא כניסה לקומה ואז – מוות. לחידוש הספקת החמצן השלב זה כבר אין שום ערך, כי הרעלה תעשה את שלה ותגמור את העבודה.
לפי מאמר, אין כל דרך לצאת מהמצב ללא ציוד החייאה מלא של חדר מיון, הכוללת לכל הפחות דיפיברילטור ומערכת הנשמה מלכותית, זאתי עם המפוח וצינור בגרון. וגם אז ההצלחה אינה מובטחת.

כשהתחלתי לקרא את המאמרים, המטרה שלי הייתה למצוא את הדרך להתעלף. כשסיימתי – אבד לי כל הרצון להמשיך בניסויי הנשימה. משחקי נשימה נפסקו בבעת אחת.
כמה שנים אחר-כך, כשהרושם הקשה של המאמר התקהה עם הזמן, העזתי שוב לשים את השקית על הראש. אבל זה כבר היה סיפור אחר לגמרה. לא עוד ניסויים. רק ככה, בקטנה. בלי שום סיכונים, עמוק עמוק בתחום הבטוח ...

.
רבות דובר על דומים מסוכנים וגם לא מעט על נשלטות מסוכנות לא פחות.
מפליא הדבר שענף אחר של סיכונים לא קיבל בעצם כל התיחסות.
חיות מסוכנות.
אנחנו מוקפים בסביבה עויינת, המאיימת על קיום הקהילה בפרט ושל הציבור בכלל.
אך המודעות לכך כמעט שלא קיימת.
הם מתרבים, מסתתרים בפינות הנידחות ומחכים לשעת הכושר.

שפני סלע. דע את האויב האמיתי שלך.

הידעתם ? שפני סלע טורפים כ- 8 מיליון רוכבי אופניים בשנה.
בארץ נטרפת למעשה מדי שנה כל אוכלוסיית רוכבי אופניים והיא מתעוששת
לשנה הבא רק בזכות הזרעים שהשפנים מחרבנים. הזרעים כוללים את הדנ"א של הרוכב וכן של האופניים.


שפן מסוכן – שימו לב לרוכב המבצבץ לו מהפה


שפן מנסה לגנוב אוטו

ביום שבת אני יוצא למשימת התאבדות. אני רוכב לבד בכרמל.
לבד, בניגוד הנחייות המפורשות של משרד החוץ, השב"כ ושל אמא שלי.
אם הבלוג הזה לא יתעדכן עד יום ראשון בבוקר, יהיו בטוחים שנטרפתי.
מי שמעוניין לרשת את הניק, כולל את המנוי הזהב שלו, מוזמן לפנות אלי.